ממלכת הזוהר › זוהר › זוהר חדש › מאמר 127: עוד לפרשת וירא - הכל צפוי והרשות נתונה בגזרת הדורות ותשע חקיקות המלך › פיסקה 2

׳מפי עליון לא תצא הרעות׳ - הכל צפוי במחשבה והרשות נתונה במעשה

זוהר חדש · עוד לפרשת וירא - הכל צפוי והרשות נתונה בגזרת הדורות ותשע חקיקות המלך · מאמר 127 · פיסקה 2

לשון הזוהר

אַף עַל גַּב דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יְדַע דַּהֲוֵי בֵּן רָשָׁע אוֹ מַמְזֵר קֹדֶם יְצִירָתֵהּ, לֹא מָנֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ עַל אֲבוֹי לְמֶעֱבַד לֵהּ בָּעֲרָיוֹת אוֹ בְּנִדּוֹת, דְּהָא מָנֵי בֵּהּ בְּאוֹרַיְתָא עַל הַנִּדּוֹת וְעַל הָעֲרָיוֹת. הָדָא הוּא דִּכְתִיב ׳וְאֶל אִשָּׁה בְּנִדַּת טֻמְאָתָהּ לֹא תִּקְרַב׳ וְהַאי אִיהוּ דְּאִתְּמַר נָבִיא ׳מִפִּי עֶלְיוֹן לֹא תֵצֵא הָרָעוֹת וְהַטוֹב׳. מַאי ׳הָרָעוֹת וְהַטוֹב׳, אֶלָּא הָכֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לֹא גָּזַר עָלֵהּ דִּיהֵא צַדִּיק וָטוֹב. אֶלָּא קֹדֶם יְצִירָתֵהּ הוּא יָדַע מַחֲשָׁבָה דַּאֲבוֹי. וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מַחֲשָׁבָה טוֹבָה מְצָרְפָהּ לְמַעֲשֶׂה. הַאי אִיהוּ כָּל חַד בִּפְרָט. וּבְגִין דָּא הַכֹּל צָפוּי בְּמַחֲשָׁבָה. דְּקֻדְשָׁא יָדַע מַחֲשַׁבְתֵּהּ בִּישָׁא. וְהָרְשׁוּת נְתוּנָה לֵהּ לָאָדָם בְּמַעֲשֶׂה. וְאָדָם חָב בְּמַחֲשָׁבָה וּבְעוֹבָדָא, וְגָרַם לְעָלְמָא דְּאִתְדְּבָקוּ בְּאִילָנָא דְּטוֹב וָרָע וְאִיהוּ חָזַר בִּתְיוּבְתָּא וְאִתְדַּבַּק, בְּאִילָנָא דְּחַיֵּי. וּבְגִין דְּכָל דָּרִין בֵּהּ תַּלְיָן, וְאוֹרַיְתָא דִּיהַב לֵהּ, יָהַב לְמֹשֶׁה וְכָל יִשְׂרָאֵל. וְכָל (נ"א ובכל) דָּרִין וְכָל דָּרִין חָזָא בֵּהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דּוֹר דּוֹר וּפַרְנָסָיו, דּוֹר דּוֹר וּמַנְהִיגָיו. וּמְנָא לָן דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יָהַב לֵהּ אוֹרַיְתָא, הָדָא הוּא דִּכְתִיב ׳אָז רָאָה וַיְסַפְּרָהּ הֱכִינָהּ וְגַם חָקְרָה׳ ׳וַיֹּאמֶר לָאָדָם׳. אֲפִלּוּ שֵׁדִין וּמַזִּיקִין נָפְקוּ מִנֵּהּ. וְהַאי אִיהוּ פֹּקֵד עֲוֹן ׳אָבוֹת עַל בָּנִים׳. אִלֵּין דְּמַעֲשֵׂה אֲבוּהוֹן בִּידֵיהוֹן. וְלֹא ׳יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים וּבָנִים לֹא יוּמְתוּ עַל אָבוֹת׳, אִלֵּין דְּעוֹבָדָא דַּאֲבוּהוֹן לָאו בִּידֵיהוֹן. וְלֹא עוֹד אֶלָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לֹא אָמַר דְּאַחֲזֵי לֵהּ לָאָדָם, וְלֹא לְאַבְרָהָם, וְלֹא לְשׁוּם נָבִיא, אֶלָּא דּוֹר דּוֹר וְדוֹרְשָׁיו וְכוּ', וְלֹא אָמַר דְּאַחֲזֵי לֵהּ צַדִּיקִים אוֹ רְשָׁעִים אוֹ בֵּינוֹנִיִּים, וְלָאו דְּגָזַר עָלַיְהוּ לְמֶהֱוֵי צַדִּיקִים אוֹ בֵּינוֹנִיִּים אוֹ רְשָׁעִים. א"ל רִבִּי יוֹסֵי בָּתַר דְּאַחֲזֵי לֵהּ דָּרָא דָּרָא וּפַרְנָסָיו, דָּרָא דָּרָא וּמַנְהִיגָיו וַדַּאי אִשְׁתְּמוֹדַע בְּהוֹן אִי אִנּוּן צַדִּיקִים אוֹ רְשָׁעִים אוֹ בֵּינוֹנִיִּים. א"ל הָכֵי אִיהוּ וַדַּאי, אֲבָל רָזָא דְּמִלָּה עָמֹק ׳הַנִּסְתָּרוֹת לַה' אֱלֹהֵינוּ׳:

תרגום

אַף עַל פִּי שֶׁהקב"ה יוֹדֵעַ שֶׁיִּהְיֶה בֵּן רָשָׁע אוֹ מַמְזֵר עוֹד בְּטֶרֶם יְצִירָתוֹ, לֹא צִוָּה הקב"ה עַל אָבִיו לַעֲשׂוֹת לוֹ בָּעֲרָיוֹת אוֹ בְּנִדּוֹת, שֶׁהֲרֵי צִוָּה עָלָיו בַּתּוֹרָה עַל הַנִּדּוֹת וְעַל הָעֲרָיוֹת. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב ׳וְאֶל אִשָּׁה בְּנִדַּת טֻמְאָתָהּ לֹא תִּקְרַב׳ (ויקרא יח, יט) - וְזֶה הוּא שֶׁנֶּאֱמַר בַּנָּבִיא ׳מִפִּי עֶלְיוֹן לֹא תֵצֵא הָרָעוֹת וְהַטוֹב׳ (איכה ג, לח) - מַהוּ ׳הָרָעוֹת וְהַטּוֹב׳? אֶלָּא כָּךְ - הקב"ה לֹא גָּזַר עָלָיו שֶׁיִּהְיֶה צַדִּיק וְטוֹב. אֶלָּא עוֹד בְּטֶרֶם יְצִירָתוֹ הוּא יוֹדֵעַ אֶת מַחְשֶׁבֶת אָבִיו. וְהקב"ה - מַחֲשָׁבָה טוֹבָה מְצָרְפָהּ לְמַעֲשֶׂה. זֶה הוּא כָּל אֶחָד בִּפְרָט. וּמִשּׁוּם כָּךְ הַכֹּל צָפוּי בְּמַחֲשָׁבָה, שֶׁהקב"ה יוֹדֵעַ אֶת מַחְשַׁבְתּוֹ הָרָעָה, וְהָרְשׁוּת נְתוּנָה לָאָדָם בְּמַעֲשֶׂה. וְאָדָם חָטָא בְּמַחֲשָׁבָה וּבְמַעֲשֶׂה, וְגָרַם לָעוֹלָם שֶׁנִּדְבְּקוּ בְּעֵץ הַטּוֹב וְהָרָע, וְהוּא חָזַר בִּתְשׁוּבָה וְנִדְבַּק בְּעֵץ הַחַיִּים. וּמִשּׁוּם שֶׁכָּל הַדּוֹרוֹת תְּלוּיִים בּוֹ, וְהַתּוֹרָה שֶׁנָּתַן לוֹ נָתַן לְמֹשֶׁה וּלְכָל יִשְׂרָאֵל. וּבְכָל (נ"א ובכל) דּוֹר וָדוֹר רָאָה בּוֹ הקב"ה דּוֹר דּוֹר וּפַרְנָסָיו, דּוֹר דּוֹר וּמַנְהִיגָיו. וּמִנַּיִן לָנוּ שֶׁהקב"ה נָתַן לוֹ תּוֹרָה? זֶהוּ שֶׁכָּתוּב ׳אָז רָאָה וַיְסַפְּרָהּ הֱכִינָהּ וְגַם חָקְרָה׳ (איוב כח, כז) ׳וַיֹּאמֶר לָאָדָם׳ - אֲפִלּוּ שֵׁדִים וּמַזִּיקִים יָצְאוּ מִמֶּנָּה. וְזֶה הוּא ׳פֹּקֵד עָוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים׳ (דברים כד, טז) - אֵלֶּה שֶׁמַּעֲשֵׂה אֲבִיהֶם בִּידֵיהֶם. וְלֹא ׳יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים וּבָנִים לֹא יוּמְתוּ עַל אָבוֹת׳ - אֵלֶּה שֶׁמַּעֲשֵׂה אֲבִיהֶם אֵינוֹ בִּידֵיהֶם. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁהקב"ה לֹא אָמַר שֶׁהֶרְאָה לְאָדָם, וְלֹא לְאַבְרָהָם, וְלֹא לְשׁוּם נָבִיא, אֶלָּא ׳דּוֹר דּוֹר וְדוֹרְשָׁיו׳ וְכוּ', וְלֹא אָמַר שֶׁהֶרְאָה לוֹ צַדִּיקִים אוֹ רְשָׁעִים אוֹ בֵּינוֹנִיִּים, וְלֹא שֶׁגָּזַר עֲלֵיהֶם לִהְיוֹת צַדִּיקִים אוֹ בֵּינוֹנִיִּים אוֹ רְשָׁעִים. אָמַר לוֹ רַבִּי יוֹסֵי: אַחַר שֶׁהֶרְאָה לוֹ דּוֹר דּוֹר וּפַרְנָסָיו, דּוֹר דּוֹר וּמַנְהִיגָיו, וַדַּאי נוֹדָע בָּהֶם אִם הֵם צַדִּיקִים אוֹ רְשָׁעִים אוֹ בֵּינוֹנִיִּים. אָמַר לוֹ: כָּךְ הוּא וַדַּאי, אֲבָל סוֹד הַדָּבָר עָמֹק, ׳הַנִּסְתָּרֹת לַה' אֱלֹהֵינוּ׳.

נוסח בלי ניקוד (להעתקה ולחיפוש)

לשון הזוהר: אף על גב דקודשא בריך הוא ידע דהוי בן רשע או ממזר קדם יצירתה, לא מני קודשא בריך על אבוי למעבד לה בעריות או בנדות, דהא מני בה באוריתא על הנדות ועל העריות. הדא הוא דכתיב ׳ואל אשה בנדת טמאתה לא תקרב׳ והאי איהו דאתמר נביא ׳מפי עליון לא תצא הרעות והטוב׳. מאי ׳הרעות והטוב׳, אלא הכי קודשא בריך הוא לא גזר עלה דיהא צדיק וטוב. אלא קדם יצירתה הוא ידע מחשבה דאבוי. וקודשא בריך הוא מחשבה טובה מצרפה למעשה. האי איהו כל חד בפרט. ובגין דא הכל צפוי במחשבה. דקדשא ידע מחשבתה בישא. והרשות נתונה לה לאדם במעשה. ואדם חב במחשבה ובעובדא, וגרם לעלמא דאתדבקו באילנא דטוב ורע ואיהו חזר בתיובתא ואתדבק, באילנא דחיי. ובגין דכל דרין בה תלין, ואוריתא דיהב לה, יהב למשה וכל ישראל. וכל (נ"א ובכל) דרין וכל דרין חזא בה קודשא בריך הוא דור דור ופרנסיו, דור דור ומנהיגיו. ומנא לן דקודשא בריך הוא יהב לה אוריתא, הדא הוא דכתיב ׳אז ראה ויספרה הכינה וגם חקרה׳ ׳ויאמר לאדם׳. אפלו שדין ומזיקין נפקו מנה. והאי איהו פקד עון ׳אבות על בנים׳. אלין דמעשה אבוהון בידיהון. ולא ׳יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות׳, אלין דעובדא דאבוהון לאו בידיהון. ולא עוד אלא קודשא בריך הוא לא אמר דאחזי לה לאדם, ולא לאברהם, ולא לשום נביא, אלא דור דור ודורשיו וכו', ולא אמר דאחזי לה צדיקים או רשעים או בינוניים, ולאו דגזר עליהו למהוי צדיקים או בינוניים או רשעים. א"ל רבי יוסי בתר דאחזי לה דרא דרא ופרנסיו, דרא דרא ומנהיגיו ודאי אשתמודע בהון אי אנון צדיקים או רשעים או בינוניים. א"ל הכי איהו ודאי, אבל רזא דמלה עמק ׳הנסתרות לה' אלהינו׳:

התרגום: אף על פי שהקב"ה יודע שיהיה בן רשע או ממזר עוד בטרם יצירתו, לא צוה הקב"ה על אביו לעשות לו בעריות או בנדות, שהרי צוה עליו בתורה על הנדות ועל העריות. זהו שכתוב ׳ואל אשה בנדת טמאתה לא תקרב׳ (ויקרא יח, יט) - וזה הוא שנאמר בנביא ׳מפי עליון לא תצא הרעות והטוב׳ (איכה ג, לח) - מהו ׳הרעות והטוב׳? אלא כך - הקב"ה לא גזר עליו שיהיה צדיק וטוב. אלא עוד בטרם יצירתו הוא יודע את מחשבת אביו. והקב"ה - מחשבה טובה מצרפה למעשה. זה הוא כל אחד בפרט. ומשום כך הכל צפוי במחשבה, שהקב"ה יודע את מחשבתו הרעה, והרשות נתונה לאדם במעשה. ואדם חטא במחשבה ובמעשה, וגרם לעולם שנדבקו בעץ הטוב והרע, והוא חזר בתשובה ונדבק בעץ החיים. ומשום שכל הדורות תלויים בו, והתורה שנתן לו נתן למשה ולכל ישראל. ובכל (נ"א ובכל) דור ודור ראה בו הקב"ה דור דור ופרנסיו, דור דור ומנהיגיו. ומנין לנו שהקב"ה נתן לו תורה? זהו שכתוב ׳אז ראה ויספרה הכינה וגם חקרה׳ (איוב כח, כז) ׳ויאמר לאדם׳ - אפלו שדים ומזיקים יצאו ממנה. וזה הוא ׳פקד עון אבות על בנים׳ (דברים כד, טז) - אלה שמעשה אביהם בידיהם. ולא ׳יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות׳ - אלה שמעשה אביהם אינו בידיהם. ולא עוד, אלא שהקב"ה לא אמר שהראה לאדם, ולא לאברהם, ולא לשום נביא, אלא ׳דור דור ודורשיו׳ וכו', ולא אמר שהראה לו צדיקים או רשעים או בינוניים, ולא שגזר עליהם להיות צדיקים או בינוניים או רשעים. אמר לו רבי יוסי: אחר שהראה לו דור דור ופרנסיו, דור דור ומנהיגיו, ודאי נודע בהם אם הם צדיקים או רשעים או בינוניים. אמר לו: כך הוא ודאי, אבל סוד הדבר עמק, ׳הנסתרת לה' אלהינו׳.

מן המפרשים

ביאור הגר"א: מן המקבילה בתיקוני זוהר מאמר צ, ב (מט.) אז ראה כו'. ר"ל התורה. ויאמר לאדם אדה"ר ואמר ראה ויספרה כו' ד' דברים ד"פ שצריך לשנות לתלמידו כמ"ש בגמ' ( עירובין נד ע"ב ) וכמ"ש בתנחומא על הפ' הזה והן ד' פרצופי' הוי"ה מחכמה תורה קדומה:

לכל המפרשים על פיסקה זו

כל דברי הזוהר על פסוק זה

פסוקים שהפיסקה מביאה: