משל האומן והפועלים הנותנים חלקם בכלי - וישראל שעלו במחשבה להברא
זוהר חדש · עוד לפרשת שלח לך - גלגול הנשמה ב ׳לך לך׳ ו ׳נעשה אדם׳ בשתוף התחתונים · מאמר 126 · פיסקה 18
לשון הזוהר
וְעוֹד נַעֲשֶׂה אָדָם. לְאֻמָּן דְּזָרַע כַּמָּה זִרְעוֹנִין בְּבַת אַחַת, וְכָל אֶחָד נָפִיק לְיוֹמוֹי. לְבָתַר אָמַר לְאִלֵּין דְּאִנּוּן פּוֹעֲלִים, אֲנָא בָּעֵי דְּתִשְׁתַּתְּפוּ כֻּלְּכוּ לְמֶעֱבַד מָאנָא, וְכָל חַד מִנַּיְהוּ יָהִיב בֵּהּ חוּלָקֵהּ מִמַּה דִּיהָבִית בְּכוּ, וַאֲנָא אִשְׁתְּתַף עִמַּיְכוּ בְּהַהוּא מָאנָא חוּלָקָא מִנִּי. אָמְרוּ לֵהּ מַאי הַאי מָאנָא כָּל כָּךְ חָשִׁיב קָדָמָךְ דִּיהֵא כָּלִיל מִכֹּלָּא. אָמַר לוֹן הַאי מָאנָא אִיהוּ אָדָם דִּיהֵא בְּדִיּוֹקְנָא דְּאָדָם עִלָּאָה. אָמְרוּ לֵהּ אַמַּאי תֵּימָא לָן דְּכָל חַד וְחַד יָהִיב בֵּהּ חוּלָקֵהּ. וְהָא אַנְתְּ הוּא אָדוֹן דְּכֹלָּא, וְאַנְתְּ בָּרָאת כֹּלָּא, טֹל אַנְתְּ מִכָּל חַד וְחַד מַה דְּאַנְתְּ בָּעֵי, דְּלָא יְהֵא פִּתְחוֹן פֶּה לְאִנּוּן דְּלָא אִשְׁתְּמוֹדְעִין בָּךְ. דְּיֵמְרוּן דְּעוֹבָדָא דְּאָדָם אַנְתְּ צָרִיךְ מִשְּׁלִיחִין דִּילָךְ. אָמַר לוֹן לְמַלְכָּא דְּיָהַב מַתָּנָא לְעַבְדוֹי, וְיָהִיב לְכָל אֶחָד וְאֶחָד חוּלָקֵהּ וְאַחֲסַנְתֵּהּ מֵהַהוּא מַתָּנָא. לְבָתַר אָתָא עַבְדָּא מְהֵימָנָא לְגַבֵּהּ וְשָׁאִיל לֵהּ מַתָּנָה. אָמַר מַלְכָּא הַאי עַבְדָּא פְּלַח לִי בְּכָל אֵבָרִין דִּילֵהּ. הָכֵי אֲנָא בָּעֵי לְמֶעֱבַד מָאנָא דִּילֵהּ מַתָּנָה בְּכָל חֵילִין דִּילִי מֶה עָבַד כְּנַשׁ כָּל מַשִּׁרְיָן דִּילֵהּ וְאָמַר בָּעֵינָא מִנַּיְכוּ דַּל חַד וְחַד יָהִיב מַתָּנָה. מִדִּידֵהּ לְהַאי עַבְדָּא, וַאֲנָה אִשְׁתְּתַף עִמְּכוֹן וְאַתֶּם בֵּהּ מַתָּנָה מִדִּילִי. מִנְּהוֹן אַקְשׁוּ וְאָמְרוּ ׳מָה אֱנוֹשׁ כִּי תִזְכְּרֶנּוּ׳. וּמִנְּהוֹן אָמְרֵי בְּרַעֲוָא שְׁלִים. אוּף הָכֵי קֹדֶם דְּאִתְבְּרֵי עָלְמָא, עָאלוּ יִשְׂרָאֵל בְּמַחֲשָׁבָה לְהִבָּרְאוֹת, קֹדֶם דְּאִתְבְּרִיאוּ מַלְאֲכִין וְכָל בִּרְיָן דְּעָלְמָא דְּעוֹבָדָא דִּבְרֵאשִׁית. ובחביהו דִּילְהוֹן, אַנָּח לְעוֹבָדָא דִּילְהוֹן דִּיהוֹן בַּתְרָאִין לְעוֹבָדָא דִּבְרֵאשִׁית. וְאָמַר עָלֵהּ נַעֲשֶׂה אָדָם. וְאַמַּאי אֶלָּא בְּגִין חֲבִיבוּ דַּאֲבוּהוֹן דְּבִשְׁמַיָּא דְּאִתְקְרֵי יִשְׂרָאֵל. וְאִנּוּן הֲווֹ עֲתִידִין לְאִתְקְרֵי בִּשְׁמֵהּ יִשְׂרָאֵל, כָּנִישׁ לְעִלָּאִין וְתַתָּאִין לְמֵיהַב חוּלָק' מִכֻּלְּהוּ. בְּדֵין דְּאִי חָב אָדָם, כֻּלְּהוּ אִשְׁתְּכָחוּ חֲסֵרִין בְּהוֹן, מֵהַהוּא חוּלָקָא דִּיהָבוּ בֵּהּ, וְכֻלְּהוּ בָּעָאָן רַחֲמֵי בְּגִינֵהּ. וְאִיהוּ יְהַב בְּהוֹן מִדִּילֵהּ, בְּגִין דִּמְרָוָן לֵהּ עֲשֵׂה לְמַעַנְךָ אִם לֹא לְמַעֲנֵנוּ, בְּגִין הַהוּא חוּלָקָא דִּילָךְ דְּיָהֲבַת בְּיִשְׂרָאֵל. הָדָא הוּא דִּכְתִיב ׳כִּי חֵלֶק יְיָ' עַמּוֹ׳. וְאִיהוּ מָחִיל לוֹן בְּגִין הַהוּא חוּלָקָא דִּילֵהּ דִּשְׁמֵהּ דְּיָהַב בְּהוֹן. דְּאִם לֹא יְהִיבוּ אִנּוּן מִגַּרְמַיְהוּ חולק' בֵּהּ בִּרְעוּתַיְהוּ, כֻּלְּהוּ הֲווֹ טַעֲנִין עָלֵהּ, דְּאַנְתְּ נְטִילַת מִנָּן עַל כרחנ', חולק' דְּאִיהוּ בָּאָדָם מִכָּל חַד וְחַד, וְלֹא הֲווֹ מְרַחֲמֵי עלינ. וּבְגִין דְּלָא יְהֵא לוֹן פִּתְחוֹן פֶּה. בְּגִין דָּא לֹא בָּעָא לנטל' חולק' אֶלָּא בִּרְעוּתָא דִּילְהוֹן. כְּגַוְנָא דָּא דְּאִתְּמַר בְּרָעֲיָא מְהֵימָנָא, ׳עָלִיתָ לַמָּרוֹם שָׁבִיתָ שֶׁבִי לָקַחְתָּ מַתָּנוֹת בָּאָדָם׳. וּבְגִין דְּמַזִּיקִין סָרְחוּ לְגַבֵּהּ, וְלֹא בָּעוּ לְמֵיהַב בֵּהּ חוּלָקָא, וְאָמְרוּ ׳מָה אֱנוֹשׁ כִּי תִזְכְּרֶנּוּ וְגוֹ'׳, לֹא בָּרָא לוֹן לְבוּשִׁין דְּאִנּוּן גּוּפִין דִּלְהוֹן. וְאִנּוּן שַׂנְאִין לוֹן. וְעַל כֵּן מְמָנָן דְּעַל עָ"ב אֻמִּין, דְּאִנּוּן קַמָּךְ, כְּגַוְנָא כַּד יִשְׂרָאֵל מְחֻיָּבִין לַאֲבוּהוֹן דְּבִשְׁמַיָּא, אִנּוּן אֻמִּין דְּעָלְמָא רְצוּעִין בִּידָא דְּבוֹרֵא עָלְמָא לְאַלְקָאָה לוֹן בְּהוּ.
תרגום
וְעוֹד, ׳נַעֲשֶׂה אָדָם׳ - לְאֻמָּן שֶׁזָּרַע כַּמָּה זְרָעִים בְּבַת אַחַת, וְכָל אֶחָד יוֹצֵא לְיוֹמוֹ. לְאַחַר מִכֵּן אָמַר לְאוֹתָם הַפּוֹעֲלִים: אֲנִי רוֹצֶה שֶׁתִּשְׁתַּתְּפוּ כֻּלְּכֶם לַעֲשׂוֹת כְּלִי, וְכָל אֶחָד מֵהֶם יִתֵּן בּוֹ חֶלְקוֹ מִמַּה שֶּׁנָּתַתִּי בָּכֶם, וַאֲנִי אֶשְׁתַּתֵּף עִמָּכֶם בְּאוֹתוֹ הַכְּלִי חֵלֶק מִמֶּנִּי. אָמְרוּ לוֹ: מַהוּ הַכְּלִי הַזֶּה הֶחָשׁוּב כָּל כָּךְ לְפָנֶיךָ שֶׁיִּהְיֶה כּוֹלֵל אֶת הַכֹּל? אָמַר לָהֶם: כְּלִי זֶה הוּא אָדָם, שֶׁיִּהְיֶה בְּדִיוֹקָן אָדָם עֶלְיוֹן. אָמְרוּ לוֹ: מַדּוּעַ תֹּאמַר לָנוּ שֶׁכָּל אֶחָד וְאֶחָד יִתֵּן בּוֹ חֶלְקוֹ? וַהֲרֵי אַתָּה אֲדוֹן הַכֹּל, וְאַתָּה בָּרָאתָ הַכֹּל, קַח אַתָּה מִכָּל אֶחָד וְאֶחָד מַה שֶּׁתִּרְצֶה, שֶׁלֹּא יִהְיֶה פִּתְחוֹן פֶּה לְאוֹתָם שֶׁאֵינָם מַכִּירִים אוֹתְךָ. שֶׁיֹּאמְרוּ שֶׁבְּמַעֲשֵׂה הָאָדָם אַתָּה זָקוּק לִשְׁלוּחֶיךָ. אָמַר לָהֶם: לְמֶלֶךְ שֶׁנָּתַן מַתָּנָה לַעֲבָדָיו, וְנָתַן לְכָל אֶחָד וְאֶחָד חֶלְקוֹ וְנַחֲלָתוֹ מֵאוֹתָהּ מַתָּנָה. לְאַחַר מִכֵּן בָּא עֶבֶד נֶאֱמָן אֵלָיו וּבִקֵּשׁ מִמֶּנּוּ מַתָּנָה. אָמַר הַמֶּלֶךְ: עֶבֶד זֶה עָבַד אוֹתִי בְּכָל אֵיבָרָיו. כָּכָה אֲנִי רוֹצֶה לַעֲשׂוֹת אֶת כְּלִיוֹ מַתָּנָה בְּכָל חֵילַי. מֶה עָשָׂה? אָסַף אֶת כָּל מַחֲנוֹתָיו וְאָמַר: מְבַקֵּשׁ אֲנִי מִכֶּם שֶׁכָּל אֶחָד וְאֶחָד יִתֵּן מַתָּנָה. מִשֶּׁלּוֹ לְעֶבֶד זֶה, וַאֲנִי אֶשְׁתַּתֵּף עִמָּכֶם, וְאַתֶּם תְּקַבְּלוּ בּוֹ מַתָּנָה מִשֶּׁלִּי. מֵהֶם הִקְשׁוּ וְאָמְרוּ ׳מָה אֱנוֹשׁ כִּי תִזְכְּרֶנּוּ׳ (תהלים ח, ה) - וּמֵהֶם אָמְרוּ בְּרָצוֹן שָׁלֵם. אַף כָּךְ עוֹד בְּטֶרֶם נִבְרָא הָעוֹלָם, עָלוּ יִשְׂרָאֵל בְּמַחֲשָׁבָה לְהִבָּרֵא, עוֹד בְּטֶרֶם נִבְרְאוּ מַלְאָכִים וְכָל נִבְרְאֵי הָעוֹלָם שֶׁל מַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית. וּבְחִבָּתָם הִנִּיחַ אֶת עֲשִׂיָּתָם שֶׁיִּהְיוּ אַחֲרוֹנִים לְמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית, וְאָמַר עָלָיו ׳נַעֲשֶׂה אָדָם׳. וְלָמָּה? אֶלָּא מִשּׁוּם חִבָּתוֹ שֶׁל אֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם שֶׁנִּקְרָא יִשְׂרָאֵל. וְהֵם הָיוּ עֲתִידִים לְהִקָּרֵא בִּשְׁמוֹ יִשְׂרָאֵל, אָסַף אֶת הָעֶלְיוֹנִים וְהַתַּחְתּוֹנִים לָתֵת חֵלֶק מִכֻּלָּם. לְפִיכָךְ, אִם חָטָא אָדָם, כֻּלָּם נִמְצְאוּ חֲסֵרִים בּוֹ מֵאוֹתוֹ הַחֵלֶק שֶׁנָּתְנוּ בּוֹ, וְכֻלָּם מְבַקְּשִׁים רַחֲמִים בִּגְלָלוֹ. וְהוּא נוֹתֵן בָּהֶם מִשֶּׁלּוֹ, מִשּׁוּם שֶׁמְּרַצִּים אוֹתוֹ: ׳עֲשֵׂה לְמַעַנְךָ אִם לֹא לְמַעֲנֵנוּ׳, בִּגְלַל אוֹתוֹ חֵלֶק שֶׁלְּךָ שֶׁנָּתַתָּ בְּיִשְׂרָאֵל. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב ׳כִּי חֵלֶק ה' עַמּוֹ׳ - וְהוּא מוֹחֵל לָהֶם בִּגְלַל אוֹתוֹ חֵלֶק שֶׁל שְׁמוֹ שֶׁנָּתַן בָּהֶם. שֶׁאִלְמָלֵא נָתְנוּ הֵם מֵעַצְמָם חֵלֶק בּוֹ בִּרְצוֹנָם, כֻּלָּם הָיוּ טוֹעֲנִים עָלָיו שֶׁאַתָּה לָקַחְתָּ מֵאִתָּנוּ בְּעַל כָּרְחֵנוּ אֶת הַחֵלֶק שֶׁבָּאָדָם מִכָּל אֶחָד וְאֶחָד, וְלֹא הָיוּ מְרַחֲמִים עָלֵינוּ. וּכְדֵי שֶׁלֹּא יִהְיֶה לָהֶם פִּתְחוֹן פֶּה, מִשּׁוּם כָּךְ לֹא רָצָה לִטֹּל חֵלֶק אֶלָּא בִּרְצוֹנָם. כָּעֵין זֶה שֶׁנֶּאֱמַר בְּרָעֲיָא מְהֵימָנָא: ׳עָלִיתָ לַמָּרוֹם שָׁבִיתָ שֶּׁבִי לָקַחְתָּ מַתָּנוֹת בָּאָדָם׳ - וּמִשּׁוּם שֶׁהַמַּזִּיקִים סָרְחוּ עָלָיו וְלֹא רָצוּ לָתֵת בּוֹ חֵלֶק, וְאָמְרוּ ׳מָה אֱנוֹשׁ כִּי תִזְכְּרֶנּוּ וְגוֹ'׳ - לֹא בָּרָא לָהֶם לְבוּשִׁים שֶׁהֵם גּוּפוֹתֵיהֶם, וְהֵם שׂוֹנְאִים אוֹתָם. וְעַל כֵּן הַמְמֻנִּים עַל שִׁבְעִים וּשְׁתַּיִם הָאֻמּוֹת, שֶׁהֵם לְפָנֶיךָ, כָּעֵין כְּשֶׁיִּשְׂרָאֵל חַיָּבִים לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם, אֻמּוֹת הָעוֹלָם הֵן רְצוּעוֹת בְּיַד בּוֹרֵא הָעוֹלָם לְהַלְקוֹת בָּהֶן אוֹתָם.
נוסח בלי ניקוד (להעתקה ולחיפוש)
לשון הזוהר: ועוד נעשה אדם. לאמן דזרע כמה זרעונין בבת אחת, וכל אחד נפיק ליומוי. לבתר אמר לאלין דאנון פועלים, אנא בעי דתשתתפו כלכו למעבד מאנא, וכל חד מניהו יהיב בה חולקה ממה דיהבית בכו, ואנא אשתתף עמיכו בההוא מאנא חולקא מני. אמרו לה מאי האי מאנא כל כך חשיב קדמך דיהא כליל מכלא. אמר לון האי מאנא איהו אדם דיהא בדיוקנא דאדם עלאה. אמרו לה אמאי תימא לן דכל חד וחד יהיב בה חולקה. והא אנת הוא אדון דכלא, ואנת בראת כלא, טל אנת מכל חד וחד מה דאנת בעי, דלא יהא פתחון פה לאנון דלא אשתמודעין בך. דימרון דעובדא דאדם אנת צריך משליחין דילך. אמר לון למלכא דיהב מתנא לעבדוי, ויהיב לכל אחד ואחד חולקה ואחסנתה מההוא מתנא. לבתר אתא עבדא מהימנא לגבה ושאיל לה מתנה. אמר מלכא האי עבדא פלח לי בכל אברין דילה. הכי אנא בעי למעבד מאנא דילה מתנה בכל חילין דילי מה עבד כנש כל משרין דילה ואמר בעינא מניכו דל חד וחד יהיב מתנה. מדידה להאי עבדא, ואנה אשתתף עמכון ואתם בה מתנה מדילי. מנהון אקשו ואמרו ׳מה אנוש כי תזכרנו׳. ומנהון אמרי ברעוא שלים. אוף הכי קדם דאתברי עלמא, עאלו ישראל במחשבה להבראות, קדם דאתבריאו מלאכין וכל ברין דעלמא דעובדא דבראשית. ובחביהו דילהון, אנח לעובדא דילהון דיהון בתראין לעובדא דבראשית. ואמר עלה נעשה אדם. ואמאי אלא בגין חביבו דאבוהון דבשמיא דאתקרי ישראל. ואנון הוו עתידין לאתקרי בשמה ישראל, כניש לעלאין ותתאין למיהב חולק' מכלהו. בדין דאי חב אדם, כלהו אשתכחו חסרין בהון, מההוא חולקא דיהבו בה, וכלהו בעאן רחמי בגינה. ואיהו יהב בהון מדילה, בגין דמרון לה עשה למענך אם לא למעננו, בגין ההוא חולקא דילך דיהבת בישראל. הדא הוא דכתיב ׳כי חלק יי' עמו׳. ואיהו מחיל לון בגין ההוא חולקא דילה דשמה דיהב בהון. דאם לא יהיבו אנון מגרמיהו חולק' בה ברעותיהו, כלהו הוו טענין עלה, דאנת נטילת מנן על כרחנ', חולק' דאיהו באדם מכל חד וחד, ולא הוו מרחמי עלינ. ובגין דלא יהא לון פתחון פה. בגין דא לא בעא לנטל' חולק' אלא ברעותא דילהון. כגונא דא דאתמר ברעיא מהימנא, ׳עלית למרום שבית שבי לקחת מתנות באדם׳. ובגין דמזיקין סרחו לגבה, ולא בעו למיהב בה חולקא, ואמרו ׳מה אנוש כי תזכרנו וגו'׳, לא ברא לון לבושין דאנון גופין דלהון. ואנון שנאין לון. ועל כן ממנן דעל ע"ב אמין, דאנון קמך, כגונא כד ישראל מחיבין לאבוהון דבשמיא, אנון אמין דעלמא רצועין בידא דבורא עלמא לאלקאה לון בהו.
התרגום: ועוד, ׳נעשה אדם׳ - לאמן שזרע כמה זרעים בבת אחת, וכל אחד יוצא ליומו. לאחר מכן אמר לאותם הפועלים: אני רוצה שתשתתפו כלכם לעשות כלי, וכל אחד מהם יתן בו חלקו ממה שנתתי בכם, ואני אשתתף עמכם באותו הכלי חלק ממני. אמרו לו: מהו הכלי הזה החשוב כל כך לפניך שיהיה כולל את הכל? אמר להם: כלי זה הוא אדם, שיהיה בדיוקן אדם עליון. אמרו לו: מדוע תאמר לנו שכל אחד ואחד יתן בו חלקו? והרי אתה אדון הכל, ואתה בראת הכל, קח אתה מכל אחד ואחד מה שתרצה, שלא יהיה פתחון פה לאותם שאינם מכירים אותך. שיאמרו שבמעשה האדם אתה זקוק לשלוחיך. אמר להם: למלך שנתן מתנה לעבדיו, ונתן לכל אחד ואחד חלקו ונחלתו מאותה מתנה. לאחר מכן בא עבד נאמן אליו ובקש ממנו מתנה. אמר המלך: עבד זה עבד אותי בכל איבריו. ככה אני רוצה לעשות את כליו מתנה בכל חילי. מה עשה? אסף את כל מחנותיו ואמר: מבקש אני מכם שכל אחד ואחד יתן מתנה. משלו לעבד זה, ואני אשתתף עמכם, ואתם תקבלו בו מתנה משלי. מהם הקשו ואמרו ׳מה אנוש כי תזכרנו׳ (תהלים ח, ה) - ומהם אמרו ברצון שלם. אף כך עוד בטרם נברא העולם, עלו ישראל במחשבה להברא, עוד בטרם נבראו מלאכים וכל נבראי העולם של מעשה בראשית. ובחבתם הניח את עשיתם שיהיו אחרונים למעשה בראשית, ואמר עליו ׳נעשה אדם׳. ולמה? אלא משום חבתו של אביהם שבשמים שנקרא ישראל. והם היו עתידים להקרא בשמו ישראל, אסף את העליונים והתחתונים לתת חלק מכלם. לפיכך, אם חטא אדם, כלם נמצאו חסרים בו מאותו החלק שנתנו בו, וכלם מבקשים רחמים בגללו. והוא נותן בהם משלו, משום שמרצים אותו: ׳עשה למענך אם לא למעננו׳, בגלל אותו חלק שלך שנתת בישראל. זהו שכתוב ׳כי חלק ה' עמו׳ - והוא מוחל להם בגלל אותו חלק של שמו שנתן בהם. שאלמלא נתנו הם מעצמם חלק בו ברצונם, כלם היו טוענים עליו שאתה לקחת מאתנו בעל כרחנו את החלק שבאדם מכל אחד ואחד, ולא היו מרחמים עלינו. וכדי שלא יהיה להם פתחון פה, משום כך לא רצה לטל חלק אלא ברצונם. כעין זה שנאמר ברעיא מהימנא: ׳עלית למרום שבית שבי לקחת מתנות באדם׳ - ומשום שהמזיקים סרחו עליו ולא רצו לתת בו חלק, ואמרו ׳מה אנוש כי תזכרנו וגו'׳ - לא ברא להם לבושים שהם גופותיהם, והם שונאים אותם. ועל כן הממנים על שבעים ושתים האמות, שהם לפניך, כעין כשישראל חיבים לאביהם שבשמים, אמות העולם הן רצועות ביד בורא העולם להלקות בהן אותם.
מן המפרשים
ביאור הגר"א: מן המקבילה בתיקוני זוהר מאמר פט, כג (מח.) דאינון חכמה בראש כו'. י' של הוי"ה בראש, י' של אדנ"י בסוף. הוי"ה מחשבה, אדנ"י מעשה. לא כשאני נכתב כו' ( פסחים נ ע"א ). ועד"א הוא י' כולל ע"ס. וכ"ה בכל אדם שבכל העולמות דחשיב הכל ראשון…
כל דברי הזוהר על פסוק זה
פסוקים שהפיסקה מביאה: