׳מכנסי בד לכסות בשר ערוה׳ - ערלת קין וקרבן הבל שנתקבל
זוהר חדש · תקונא קדמאה בהמשכו - סוד ׳נעשה אדם׳ בעלת העלות וחתימת הזהר בעשרה זהרים · מאמר 124 · פיסקה 8
לשון הזוהר
וּמַאי הֲוָה פִּשְׁתִּים, דְּאִתְּמַר בֵּהּ (שמות כ״ח:מ״ב) ׳וְעָשָׂה לָהֶם מִכְנְסֵי בַּד לְכַסּוֹת בְּשַׂר עֶרְוָה׳. אָמַר לֵהּ רִבִּי אֶלְעָזָר א"כ דְּאִתְכַּסֵּי בֵּהּ עֶרְוָה טָב אִיהוּ. אָמַר לוֹ בְּרִי לָאו כָּל עֲרָיוֹת שָׁוִין, הַאי לָא קָרִיב קָרְבְּנָא דָּא אֶלָּא לִקְרָבָא עֶרְוָה דִּילֵהּ לַה' דְּאִתְּמַר בֵּהּ (ויקרא י״ח:ו׳) אִישׁ אִישׁ אֶל כָּל שְׁאֵר בְּשָׂרוֹ לֹא תִקְרְבוּ לְגַלּוֹת עֶרְוָה אֲנִי ה'. וּמַאי עֶרְוָה דִּילֵהּ זְהֲמָא בִּישָׁא עָרְלָה נוּקְבָא דְּעָרְלָה הִיא דְּאִתְּמַר בָּהּ אָדָם הָרִאשׁוֹן מוֹשֵׁךְ בְּעָרְלָתוֹ הָיָה. וּמַאי נִינְהוּ אִמָּא דְּעִרְבּוּבְיָא בִּישָׁא, אִיבָא דְּאִילָנָא דְּטוֹב וָרָע דְּאִתְּמַר בָּהּ (בראשית ג׳:ו׳), וַתִּקַּח מִפִּרְי'וֹ וַ'תֹּאכַל ׳וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל׳. וּמַאי נִיהִי לילי"ת מִתַּמָּן קָא אַתְיָן עֵרֶב רַב, דְּאִנּוּן מְעֹרָבִין בְּיִשְׂרָאֵל דְּאִתְּמַר בְּהוֹן (ישעיהו א׳:ד׳) ׳הוֹי גוֹי חוֹטֵא׳ דְּאִנּוּן ׳זֶרַע מְרֵעִים בָּנִים מַשְׁחִתִים וְגוֹ'׳. וְאָמְרוּ ׳אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל׳ לָעֶגְלָא. וּבְגִין דָּא ׳וְאֶל קַיִן וְאֶל מִנְחָתוֹ לֹא שָׁעָה׳ (בראשית ו). וְהָא קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְּמַר בֵּהּ (תהילים קמ״ה:ט׳) ׳וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו׳, וְאִתְּמַר בֵּהּ ׳כִּי לֹא אֶחְפֹּץ בְּמוֹת הַמֵּת׳, וְקַבִּיל לוֹן כ"ש לְקָרְבְּנָא דְּקַיִן. אֶלָּא דַּהֲוָה רְעוּתֵהּ לְבִישׁ כְּמָא דְּאִתְּמַר אֲבָל הֶבֶל הֲוָה רְעוּתֵהּ בְּקָרְבְּנָא דִּילֵהּ לִקְרָבָא שְׁכִינְתָּא לְהַהוּא דְּאִתְּמַר בֵּהּ (דניאל ז׳:ט׳) ׳וְעַתִּיק יוֹמִין יְתִב לְבוּשֵׁהּ כִּתְלַג חִוָּר וּשְׂעַר׳ רֵישֵׁהּ כַּעֲמַר נְקֵא. בְּמַאי, בְּהַהוּא דְּקָרִיב ׳מִבְּכוֹרוֹת צֹאנוֹ וּמִחֶלְבֵּיהֶן׳. וּבְגִין דָּא ׳וַיִּשַׁע ה' אֶל הֶבֶל׳. וְהָא אִתְּמַר וּמִיָּד דְּלָא אִתְקַבַּל קָרְבְּנָא דְּקַיִן, ׳וַיִּחַר לְקַיִן מְאֹד׳. וַיֹּאמֶר ה' לְקַיִן ׳לָמָּה חָרָה לָךְ׳ דְּלָא אִתְקַבַּל קָרְבְּנָךְ. אִם תֵּיטִיב עוֹבָדָךְ בְּגִלְגּוּלָא, שְּׂאֵת לָךְ בְּעָלְמָא וְתִתְקַבֵּל בִּתְיוּבְתָּא. וְאִם לָאו, ׳לַפֶּתַח חַטָאת רֹבֵץ׳. אָמַר רִבִּי אֱלִיעֶזְר וְכוּ'.
תרגום
וּמָה הָיוּ ה'פִּשְׁתִּים', שֶׁנֶּאֱמַר בָּהֶם (שמות כ״ח:מ״ב) ׳וְעָשָׂה לָהֶם מִכְנְסֵי בַּד לְכַסּוֹת בְּשַׂר עֶרְוָה׳ (שמות כח, מב)? אָמַר לוֹ רִבִּי אֶלְעָזָר: אִם כֵּן שֶׁמִּתְכַּסֶּה בָּהֶם עֶרְוָה, טוֹב הוּא. אָמַר לוֹ: בְּנִי, לֹא כָּל הָעֲרָיוֹת שָׁווֹת - זֶה לֹא הִקְרִיב קָרְבָּן הַזֶּה אֶלָּא לְקָרֵב אֶת עֶרְוָתוֹ לַה', שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ (ויקרא י״ח:ו׳) ׳אִישׁ אִישׁ אֶל כָּל שְׁאֵר בְּשָׂרוֹ לֹא תִקְרְבוּ לְגַלּוֹת עֶרְוָה, אֲנִי ה'׳. וּמַהִי עֶרְוָתוֹ? זֻהֲמָה רָעָה - עָרְלָה, נוּקְבָא שֶׁל עָרְלָה הִיא, שֶׁנֶּאֱמַר בָּהּ: אָדָם הָרִאשׁוֹן מוֹשֵׁךְ בְּעָרְלָתוֹ הָיָה. וּמִיהִי? אֵם הָעִרְבּוּבְיָה הָרָעָה, פְּרִי הָעֵץ שֶׁל טוֹב וָרָע, שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ (בראשית ג׳:ו׳) ׳וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל, וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל׳. וּמִיהִי? לִילִית, מִשָּׁם בָּאִים עֵרֶב רַב, שֶׁהֵם מְעֹרָבִים בְּיִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר בָּהֶם (ישעיהו א׳:ד׳) ׳הוֹי גוֹי חוֹטֵא׳ (ישעיה א, ד) שֶׁהֵם ׳זֶרַע מְרֵעִים בָּנִים מַשְׁחִתִים וְגוֹ'׳, וְאָמְרוּ ׳אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל׳ לָעֵגֶל. וּמִשּׁוּם כָּךְ ׳וְאֶל קַיִן וְאֶל מִנְחָתוֹ לֹא שָׁעָה׳ (בראשית ו). וַהֲרֵי הקב"ה נֶאֱמַר בּוֹ (תהילים קמ״ה:ט׳) ׳וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו׳, וְנֶאֱמַר בּוֹ ׳כִּי לֹא אֶחְפֹּץ בְּמוֹת הַמֵּת׳, וְקִבֵּל אֶת קָרְבַּן קַיִן כָּל שֶׁכֵּן, אֶלָּא שֶׁהָיְתָה כַּוָּנָתוֹ לְרַע כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר. אֲבָל הֶבֶל הָיְתָה כַּוָּנָתוֹ בְּקָרְבָּנוֹ לְקָרֵב אֶת הַשְּׁכִינָה לְאוֹתוֹ שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ (דניאל ז׳:ט׳) ׳וְעַתִּיק יוֹמִין יָתִב, לְבוּשֵׁהּ כִּתְלַג חִוָּר וּשְׂעַר׳ רֹאשׁוֹ כַּעֲמַר נָקֵא. בְּמַה? בְּמַה שֶּׁהִקְרִיב ׳מִבְּכֹרוֹת צֹאנוֹ וּמֵחֶלְבֵיהֶן׳. וּמִשּׁוּם כָּךְ ׳וַיִּשַׁע ה' אֶל הֶבֶל׳ (בראשית ד, ד). וַהֲרֵי נֶאֱמַר, וּמִיָּד שֶׁלֹּא נִתְקַבֵּל קָרְבַּן קַיִן, ׳וַיִּחַר לְקַיִן מְאֹד׳ (בראשית ד, ה), ׳וַיֹּאמֶר ה' לְקַיִן לָמָּה חָרָה לָךְ׳ שֶׁלֹּא נִתְקַבֵּל קָרְבָּנְךָ - אִם תֵּיטִיב מַעֲשֶׂיךָ בְּגִלְגּוּל, ׳שְׂאֵת׳ לְךָ בָּעוֹלָם וְתִתְקַבֵּל בִּתְשׁוּבָה, וְאִם לָאו - ׳לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ׳. אָמַר רִבִּי אֱלִיעֶזֶר וְכוּ'.
נוסח בלי ניקוד (להעתקה ולחיפוש)
לשון הזוהר: ומאי הוה פשתים, דאתמר בה (שמות כ״ח:מ״ב) ׳ועשה להם מכנסי בד לכסות בשר ערוה׳. אמר לה רבי אלעזר א"כ דאתכסי בה ערוה טב איהו. אמר לו ברי לאו כל עריות שוין, האי לא קריב קרבנא דא אלא לקרבא ערוה דילה לה' דאתמר בה (ויקרא י״ח:ו׳) איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה אני ה'. ומאי ערוה דילה זהמא בישא ערלה נוקבא דערלה היא דאתמר בה אדם הראשון מושך בערלתו היה. ומאי נינהו אמא דערבוביא בישא, איבא דאילנא דטוב ורע דאתמר בה (בראשית ג׳:ו׳), ותקח מפרי'ו ו'תאכל ׳ותתן גם לאישה עמה ויאכל׳. ומאי ניהי לילי"ת מתמן קא אתין ערב רב, דאנון מערבין בישראל דאתמר בהון (ישעיהו א׳:ד׳) ׳הוי גוי חוטא׳ דאנון ׳זרע מרעים בנים משחתים וגו'׳. ואמרו ׳אלה אלהיך ישראל׳ לעגלא. ובגין דא ׳ואל קין ואל מנחתו לא שעה׳ (בראשית ו). והא קדשא בריך הוא אתמר בה (תהילים קמ״ה:ט׳) ׳ורחמיו על כל מעשיו׳, ואתמר בה ׳כי לא אחפץ במות המת׳, וקביל לון כ"ש לקרבנא דקין. אלא דהוה רעותה לביש כמא דאתמר אבל הבל הוה רעותה בקרבנא דילה לקרבא שכינתא לההוא דאתמר בה (דניאל ז׳:ט׳) ׳ועתיק יומין יתב לבושה כתלג חור ושער׳ רישה כעמר נקא. במאי, בההוא דקריב ׳מבכורות צאנו ומחלביהן׳. ובגין דא ׳וישע ה' אל הבל׳. והא אתמר ומיד דלא אתקבל קרבנא דקין, ׳ויחר לקין מאד׳. ויאמר ה' לקין ׳למה חרה לך׳ דלא אתקבל קרבנך. אם תיטיב עובדך בגלגולא, שאת לך בעלמא ותתקבל בתיובתא. ואם לאו, ׳לפתח חטאת רבץ׳. אמר רבי אליעזר וכו'.
התרגום: ומה היו ה'פשתים', שנאמר בהם (שמות כ״ח:מ״ב) ׳ועשה להם מכנסי בד לכסות בשר ערוה׳ (שמות כח, מב)? אמר לו רבי אלעזר: אם כן שמתכסה בהם ערוה, טוב הוא. אמר לו: בני, לא כל העריות שוות - זה לא הקריב קרבן הזה אלא לקרב את ערותו לה', שנאמר בו (ויקרא י״ח:ו׳) ׳איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה, אני ה'׳. ומהי ערותו? זהמה רעה - ערלה, נוקבא של ערלה היא, שנאמר בה: אדם הראשון מושך בערלתו היה. ומיהי? אם הערבוביה הרעה, פרי העץ של טוב ורע, שנאמר בו (בראשית ג׳:ו׳) ׳ותקח מפריו ותאכל, ותתן גם לאישה עמה ויאכל׳. ומיהי? לילית, משם באים ערב רב, שהם מערבים בישראל, שנאמר בהם (ישעיהו א׳:ד׳) ׳הוי גוי חוטא׳ (ישעיה א, ד) שהם ׳זרע מרעים בנים משחתים וגו'׳, ואמרו ׳אלה אלהיך ישראל׳ לעגל. ומשום כך ׳ואל קין ואל מנחתו לא שעה׳ (בראשית ו). והרי הקב"ה נאמר בו (תהילים קמ״ה:ט׳) ׳ורחמיו על כל מעשיו׳, ונאמר בו ׳כי לא אחפץ במות המת׳, וקבל את קרבן קין כל שכן, אלא שהיתה כונתו לרע כמו שנאמר. אבל הבל היתה כונתו בקרבנו לקרב את השכינה לאותו שנאמר בו (דניאל ז׳:ט׳) ׳ועתיק יומין יתב, לבושה כתלג חור ושער׳ ראשו כעמר נקא. במה? במה שהקריב ׳מבכרות צאנו ומחלביהן׳. ומשום כך ׳וישע ה' אל הבל׳ (בראשית ד, ד). והרי נאמר, ומיד שלא נתקבל קרבן קין, ׳ויחר לקין מאד׳ (בראשית ד, ה), ׳ויאמר ה' לקין למה חרה לך׳ שלא נתקבל קרבנך - אם תיטיב מעשיך בגלגול, ׳שאת׳ לך בעולם ותתקבל בתשובה, ואם לאו - ׳לפתח חטאת רבץ׳. אמר רבי אליעזר וכו'.
מן המפרשים
הסולם: מן המקבילה בהאדרא רבא מאמר מב, ב (קמא:) כד אתברי פרצופא וכו׳ : כשנברא פרצוף פנים של הראש דנוקבא, תולה קווצה של שערות מאחוריו של ז״א, ותולה עד הראש של הנוקבא, ונתעוררו שערות ראשה, כולן אדומות הכלולות מכל גוונים, ז״ש ודלת ראשך…
ביאור הגר"א: מן המקבילה בתיקוני זוהר מאמר פז, יד (לט:) הה"S דבר כו'. שדבר הוא שכינה כידוע:
כל דברי הזוהר על פסוק זה
פסוקים שהפיסקה מביאה: