ממלכת הזוהר › זוהר › זוהר חדש › מאמר 124: תקונא קדמאה בהמשכו - סוד ׳נעשה אדם׳ בעלת העלות וחתימת הזהר בעשרה זהרים › פיסקה 27

ערלה בכלי של עפר - ׳ונחש עפר לחמו׳ ודם לכלב מבחוץ

זוהר חדש · תקונא קדמאה בהמשכו - סוד ׳נעשה אדם׳ בעלת העלות וחתימת הזהר בעשרה זהרים · מאמר 124 · פיסקה 27

לשון הזוהר

בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים. בְּרִי"ת אֵ"שׁ. אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר אַבָּא רָזָא דִּבְרִית אַמַּאי שַׁוֵּי עָרְלָה בְּמָאנָא דעַפְרָא. אָמַר לוֹ בְּרִי יוֹמָא חֲדָא שָׂכִילְנָא לְאֵלִיָּהוּ שָׁאִילְנָא לֵהּ עָרְלָה אָמְרֵי תַּקִּינוּ לֵהּ מָאנָא בְּעַפְרָא. אָמַר לִי עָרְלָה וַדַּאי אִיהוּ בַּת זוּגֵהּ דְּנָחָשׁ הַקַּדְמוֹנִי, דְּגָרִים מִיתָא לָאָדָם וּלְכָל בִּרְיָן. וּבְגִינֵהּ מְתַקְּנִין מָאנָא דְּעַפְרָא, וְהַהוּא עַפְרָא מְזוֹנָא לְהַהוּא דְּאִתְּמַר בֵּהּ ׳וְנָחָשׁ עָפָר לַחְמוֹ׳, וּבְדָא אִתְפְּרַשׁ מִבַּר נָשׁ. וְעָלֵהּ אִתְּמַר (שמות כ׳:כ״א) לֹא תִנְאַף לָא תֵּיהַב לֵהּ אֲתַר דְּאִתְהֲנֵי מִנֵּהּ, אֶלָּא דְּיָהִיב לֵהּ מְזוֹנָא לְבַר. וּבְגִין דָּא פָּלִיג לֹא תֵּ'ן אַ'ף, לָא תֵּיהַב לֵהּ אַתְרָא פְּרִיעָה נוּקְבָא דְּסַמָּאֵל אוֹשִׁיד דָּמָא, עָלֵהּ אִתְּמַר לֹא תִרְצַח, כַּלְבָּא צָרִיךְ לְמֵיהַב לֵהּ דָּמָא לְדָא עַפְרָא וּלְדָא דָּמָא לְקַיְּמָא בְּהוֹן (משלי כ״ה:כ״א) ׳אִם רָעֵב שֹׂנַאֲךָ הַאֲכִילֵהוּ לֶחֶם וְאִם צָמֵא הַשְׁקֵהוּ מַיִם׳. וְכֹלָּא לְבַר וּבְדָא שֵׁזִיב מִנְּהוֹן מִחִבּוּט הַקֶּבֶר וּמִחַרְבָּא דְּמַלְאָךְ הַמָּוֶת. הַאי אִיהוּ לְחַיָּבָא. אֲבָל לַבֵּינוֹנִיִּים הַאי דָּמָא אִתְחֲשִׁיב לֵהּ דָּמָא דְּקֻרְבְּנָא. וְהַאי עַפְרָא אִתְחֲשִׁיב לֵהּ עַפְרָא דְּמַדְבְּחָא. הָדָא הוּא דִּכְתִיב ׳מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִי וְגוֹ'׳ (שמות כ). וְאִתְּמַר בְּהוֹן ׳לֹא תִּבְנֶה אֶתְהֶן גָּזִית׳. בְּגִין דְּלֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶּסֶל, וְדָא דְּנִדָּה אוֹ שִׁפְחָה אוֹ גּוֹיָה אוֹ זוֹנָה ׳כִּי חַרְבְּךָ הֵנַפְתָּ עָלֶיהָ וַתְּחַלְּלֶיהָ׳, כְּלוֹמַר מְחַלֵּל שַׁבָּת לְצַדִּיקַיָּא דְּלֵית בְּהוֹן זֻהֲמָא דְּנָחָשׁ אִתְעֲבִיד בִּקְדֻשָּׁה וּבְרָכָה וְיִחוּד. בַּאֲתַר דִּפְרִיעָה שַׁרְיָא בְּהוּ יָ'הּ. וּבַאֲתַר דְּעָרְלָה שַׁרְיָא בְּהוּ וָ'הּ. וְרָזָא דְּמִלָּה מִ'י יַעֲלֶ'ה לָנ'וּ הַשָּׁמַיְמָ'ה בס"ת יְהוָֹ'ה, כְּמוֹ מִי יַעֲלֶה בְּהַר ה'. נַפְשׁוֹ הַהוּא דְּאִתְּמַר בֵּהּ נִשְׁבַּע ה' בְּנַפְשׁוֹ. וְעָלֵהּ אִתְּמַר (דברים ד׳:ד׳) וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּה' ׳אֱלֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם׳. (אמ"ז כתוב בסדר ההגהות אשר בידי שמכאן ואילך הם ליקוטים)

תרגום

בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים - ברי"ת א"ש. אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר: אַבָּא, סוֹד הַבְּרִית - לָמָּה שָׂמִים עָרְלָה בִּכְלִי שֶׁל עָפָר? אָמַר לוֹ: בְּנִי, יוֹם אֶחָד שָׁאַלְתִּי אֶת אֵלִיָּהוּ, שָׁאַלְתִּי אוֹתוֹ עַל הָעָרְלָה, אָמַר: מְתַקְּנִים לָהּ כְּלִי בְּעָפָר. אָמַר לִי: הָעָרְלָה וַדַּאי הִיא בַּת זוּגוֹ שֶׁל הַנָּחָשׁ הַקַּדְמוֹנִי, שֶׁגָּרַם מִיתָה לָאָדָם וּלְכָל הַבְּרִיּוֹת, וּבִגְלָלוֹ מְתַקְּנִים כְּלִי שֶׁל עָפָר, וְאוֹתוֹ הֶעָפָר מָזוֹן לְאוֹתוֹ שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ ׳וְנָחָשׁ עָפָר לַחְמוֹ׳, וּבָזֶה הוּא נִפְרָד מִן הָאָדָם. וְעָלָיו נֶאֱמַר (שמות כ׳:כ״א) ׳לֹא תִנְאָף׳ - לֹא לָתֵת לוֹ מָקוֹם שֶׁיֵּהָנֶה מִמֶּנּוּ, אֶלָּא שֶׁנּוֹתְנִים לוֹ מָזוֹן מִבַּחוּץ. וּמִשּׁוּם כָּךְ מְחֻלָּק ׳לֹא תִנְאָ'ף' - לֹא לָתֵת לוֹ מָקוֹם. ׳עָרְלָה פְּרִיעָה' - נוּקְבָא שֶׁל סַמָּאֵל שׁוֹפֶכֶת דָּם, עָלֶיהָ נֶאֱמַר ׳לֹא תִרְצָח', לַכֶּלֶב צָרִיךְ לָתֵת לוֹ דָּם - לָזֶה עָפָר וְלָזֶה דָּם, לְקַיֵּם בָּהֶם (משלי כ״ה:כ״א) ׳אִם רָעֵב שֹׂנַאֲךָ הַאֲכִילֵהוּ לֶחֶם וְאִם צָמֵא הַשְׁקֵהוּ מַיִם (משלי כה, כא)׳. וְהַכֹּל בַּחוּץ, וּבָזֶה מַצִּיל אוֹתָם מֵחִבּוּט הַקֶּבֶר וּמֵחֶרֶב מַלְאַךְ הַמָּוֶת. זֶה לָרָשָׁע, אֲבָל לַבֵּינוֹנִיִּים - הַדָּם הַזֶּה נֶחְשָׁב לוֹ כְּדַם קָרְבָּן, וְהֶעָפָר הַזֶּה נֶחְשָׁב לוֹ כְּעָפָר הַמִּזְבֵּחַ, זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (שמות כ) ׳מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִי (שמות כ, כא)׳ וְגוֹ', וְנֶאֱמַר בָּהֶם ׳לֹא תִבְנֶה אֶתְהֶן גָּזִית׳, מִשּׁוּם ׳לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל׳, וְזֶה שֶׁל נִדָּה אוֹ שִׁפְחָה אוֹ גּוֹיָה אוֹ זוֹנָה - ׳כִּי חַרְבְּךָ הֵנַפְתָּ עָלֶיהָ וַתְּחַלְלֶהָ׳, כְּלוֹמַר, מְחַלֵּל שַׁבָּת. לַצַּדִּיקִים שֶׁאֵין בָּהֶם זֻהֲמַת הַנָּחָשׁ, נַעֲשֶׂה בִּקְדֻשָּׁה וּבְרָכָה וְיִחוּד. בַּמָּקוֹם שֶׁפְּרִיעָה שׁוֹרָה בּוֹ - יָ'הּ, וּבַמָּקוֹם שֶׁעָרְלָה שׁוֹרָה בּוֹ - וָ'ה. וְסוֹד הַדָּבָר: 'מִי יַעֲלֶה לָנוּ הַשָּׁמַיְמָה' - בְּסוֹף תֵּיבוֹת יְהוָֹ'ה, כְּמוֹ 'מִי יַעֲלֶה בְּהַר ה''. 'נַפְשׁוֹ' - אוֹתוֹ שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ ׳נִשְׁבַּע ה' בְּנַפְשׁוֹ׳. וְעָלָיו נֶאֱמַר (דברים ד׳:ד׳) ׳וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּה' אֱלֹהֵיכֶם, חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם׳. (אמ"ז כתוב בסדר ההגהות אשר בידי שמכאן ואילך הם ליקוטים)

נוסח בלי ניקוד (להעתקה ולחיפוש)

לשון הזוהר: בראשית ברא אלהים. ברי"ת א"ש. אמר רבי אלעזר אבא רזא דברית אמאי שוי ערלה במאנא דעפרא. אמר לו ברי יומא חדא שכילנא לאליהו שאילנא לה ערלה אמרי תקינו לה מאנא בעפרא. אמר לי ערלה ודאי איהו בת זוגה דנחש הקדמוני, דגרים מיתא לאדם ולכל ברין. ובגינה מתקנין מאנא דעפרא, וההוא עפרא מזונא לההוא דאתמר בה ׳ונחש עפר לחמו׳, ובדא אתפרש מבר נש. ועלה אתמר (שמות כ׳:כ״א) לא תנאף לא תיהב לה אתר דאתהני מנה, אלא דיהיב לה מזונא לבר. ובגין דא פליג לא ת'ן א'ף, לא תיהב לה אתרא פריעה נוקבא דסמאל אושיד דמא, עלה אתמר לא תרצח, כלבא צריך למיהב לה דמא לדא עפרא ולדא דמא לקימא בהון (משלי כ״ה:כ״א) ׳אם רעב שנאך האכילהו לחם ואם צמא השקהו מים׳. וכלא לבר ובדא שזיב מנהון מחבוט הקבר ומחרבא דמלאך המות. האי איהו לחיבא. אבל לבינוניים האי דמא אתחשיב לה דמא דקרבנא. והאי עפרא אתחשיב לה עפרא דמדבחא. הדא הוא דכתיב ׳מזבח אדמה תעשה לי וגו'׳ (שמות כ). ואתמר בהון ׳לא תבנה אתהן גזית׳. בגין דלא תעשה לך פסל, ודא דנדה או שפחה או גויה או זונה ׳כי חרבך הנפת עליה ותחלליה׳, כלומר מחלל שבת לצדיקיא דלית בהון זהמא דנחש אתעביד בקדשה וברכה ויחוד. באתר דפריעה שריא בהו י'ה. ובאתר דערלה שריא בהו ו'ה. ורזא דמלה מ'י יעל'ה לנ'ו השמימ'ה בס"ת יהו'ה, כמו מי יעלה בהר ה'. נפשו ההוא דאתמר בה נשבע ה' בנפשו. ועלה אתמר (דברים ד׳:ד׳) ואתם הדבקים בה' ׳אלהיכם חיים כלכם היום׳. (אמ"ז כתוב בסדר ההגהות אשר בידי שמכאן ואילך הם ליקוטים)

התרגום: בראשית ברא אלהים - ברי"ת א"ש. אמר רבי אלעזר: אבא, סוד הברית - למה שמים ערלה בכלי של עפר? אמר לו: בני, יום אחד שאלתי את אליהו, שאלתי אותו על הערלה, אמר: מתקנים לה כלי בעפר. אמר לי: הערלה ודאי היא בת זוגו של הנחש הקדמוני, שגרם מיתה לאדם ולכל הבריות, ובגללו מתקנים כלי של עפר, ואותו העפר מזון לאותו שנאמר בו ׳ונחש עפר לחמו׳, ובזה הוא נפרד מן האדם. ועליו נאמר (שמות כ׳:כ״א) ׳לא תנאף׳ - לא לתת לו מקום שיהנה ממנו, אלא שנותנים לו מזון מבחוץ. ומשום כך מחלק ׳לא תנא'ף' - לא לתת לו מקום. ׳ערלה פריעה' - נוקבא של סמאל שופכת דם, עליה נאמר ׳לא תרצח', לכלב צריך לתת לו דם - לזה עפר ולזה דם, לקים בהם (משלי כ״ה:כ״א) ׳אם רעב שנאך האכילהו לחם ואם צמא השקהו מים (משלי כה, כא)׳. והכל בחוץ, ובזה מציל אותם מחבוט הקבר ומחרב מלאך המות. זה לרשע, אבל לבינוניים - הדם הזה נחשב לו כדם קרבן, והעפר הזה נחשב לו כעפר המזבח, זהו שכתוב (שמות כ) ׳מזבח אדמה תעשה לי (שמות כ, כא)׳ וגו', ונאמר בהם ׳לא תבנה אתהן גזית׳, משום ׳לא תעשה לך פסל׳, וזה של נדה או שפחה או גויה או זונה - ׳כי חרבך הנפת עליה ותחללה׳, כלומר, מחלל שבת. לצדיקים שאין בהם זהמת הנחש, נעשה בקדשה וברכה ויחוד. במקום שפריעה שורה בו - י'ה, ובמקום שערלה שורה בו - ו'ה. וסוד הדבר: 'מי יעלה לנו השמימה' - בסוף תיבות יהו'ה, כמו 'מי יעלה בהר ה'. 'נפשו' - אותו שנאמר בו ׳נשבע ה' בנפשו׳. ועליו נאמר (דברים ד׳:ד׳) ׳ואתם הדבקים בה' אלהיכם, חיים כלכם היום׳. (אמ"ז כתוב בסדר ההגהות אשר בידי שמכאן ואילך הם ליקוטים)

מן המפרשים

כתם פז: מן המקבילה בויחי מאמר טז, א (רטז.) - התאמה חלקית ר' חייא פתח ועמך כלום צדיקים לעולם ירשו ארץ שניהם ר' חייא ור' יצחק פתחו בזה הכתוב להודיע מעלתם של ישראל שהם נקראים צדיקים לפי שהם נמולים וקבלו עליהם אות ברית קדש שהוא סוד הצדיק…

מקדש מלך: מן המקבילה בויחי מאמר טז, א (רטז.) - התאמה חלקית ◆ בגופא דמלכא ת"ת דזעיר וכתב הרב שיסוד דאימא מתגלה תוך ת"ת דזעיר ובו הם הי"ש עולמות ומתחלקים אחר שנתגלו מהיסוד דאימא ר"ז כמנין אור לחסד וק"ג לגבורה ועיין בפ' תרומה במ"ש י"ש…

אור החמה: מן המקבילה בויחי מאמר טז, א (רטז.) - התאמה חלקית ויחי יעקב וגו' ר' חייא פתח ואמר ועמך כלם צדיקים וגו' זכאין אינון ישראל מכל שאר עמין אם יקבלו התורה הם גרים ומדרגתם למטה במלכות לא אתקרו צדיקים אמנם יש' קב"ה קרא לון צדיקים מפני…

לכל המפרשים על פיסקה זו

כל דברי הזוהר על פסוק זה

פסוקים שהפיסקה מביאה: