׳פזר נתן לאביונים׳ - שעור שש הנקדות בשרביט הזהב
זוהר חדש · תקונא קדמאה - ׳והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע׳ במדת הבוצינא בטעמים ובנקדות · מאמר 122 · פיסקה 16
לשון הזוהר
׳וְהַמַּשְׂכִילִים יַזְהִרוּ כְּזֹהַר הָרָקִיעַ׳ - דָּא רְקִיעָא דְּבֵהּ שִׁמְשָׁא וְסִיהֲרָא כּוֹכְבַיָּא וּמַזָּלֵי. הָכָא פְּשִׁיטוּ דְּבוּצִינָא לְנַגְּנָא, ע"ד בִּתְמִיהוּ בִּסְלִיקוּ עַל כֹּלָּא. וְסִימָנִיךְ (תהילים קי״ב:ט׳) ׳פִּזַּר נָתַן לָאֶבְיוֹנִים׳. דְּהָא אִיהוּ יְהִיב לְכֻלְּהוּ תַּתָּאֵי, וּמִשְׁחָתָא דְּבוּצִינָא פִּזַּר רַבְרְבָא. דְּכַד מִשְׁחָתָא סָלְקָא וְאִתְרַבְרְבָא כְּדֵין אִיהוּ סָלִיק וְאוֹשִׁיט שִׁית אֻמִּין, בְּשִׁיעוּרָא דְּשִׁית נִקּוּדִין לְאָרְכָּא וּלְפוּתְיָא כְּחִיזוּ דָּא דְּאִיהוּ פִּזָּר, וְהַאי אִיהוּ סִימָנִיךְ (אתסר ה) ׳וַיֹּשֶׁט הַמֶּלֶךְ לְאֶסְתֵּר אֶת שַׁרְבִיט הַזָּהָב׳. וְתָנֵינָן שִׁית אֻמִּין אוֹשִׁיט לְקַבְּלָה. מֵהַאי פִּזָּר מַלְיָא מַבּוּעִיךְ וְיָהִיב למסכיני. וְהַאי אִיהוּ שַׁרְבִיטָא דְּאִתְתְּקַן בְּמִשְׁחָתָא דָּא. וּבְנִגּוּנָא דְּמִשְׁחָתָא דָּא סָלְקָן וְאִתַּתְקְנָן כַּדְקָא יָאוּת. וּכְדֵין וְהַמַּשְׂכִּילִים וְגוֹ'. שִׁעוּרָא דָּא כְּשִׁעוּרָא דְּשִׁית נִקּוּדִין, לְנַגְּנָא תְּלָת לְאָרְכָּא וּתְלָת לְפוּתְיָא. בְּגִין דְּאִיהוּ רָזָא דְּשִׁית. שִׁית אִנּוּן, וְאִנּוּן חָמֵשׁ. תְּלָת לְאָרְכָּא תְּרֵין לְפוּתְיָא כַּד מִסְתַּכְּלָאָן ג' לְסִטְרָא דָּא, וְג' לְסִטְרָא דָּא. וּכְדֵין ׳וּמַצְדִּיקֵי הָרַבִּים כַּכּוֹכָבִים לְעוֹלָם וָעֶד׳. אִלֵּן אִנּוּן שִׁית נִקּוּדִין דְּאִנּוּן נְצִיצִין, וְנָהֲרִין לְתַתָּא. וְאִנּוּן כּוֹכָבִים טְמִירִין לְאַנְהֲרָא, וְסִיהֲרָא אִתְנְהִירַת בְּכָל חַד וְחַד מִמִּשְׁחָתָא דִּילְהוֹן דְּאִתְנָעִיצָאן בְּבוּצִיצָא.
תרגום
׳וְהַמַּשְׂכִילִים יַזְהִרוּ כְּזֹהַר הָרָקִיעַ׳ (דניאל יב, ג) ' - זֶה הָרָקִיעַ שֶׁבּוֹ הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ, הַכּוֹכָבִים וְהַמַּזָּלוֹת. כָּאן פְּשִׁיטוּת הַבּוּצִינָא לְנַגֵּן, עַל דֶּרֶךְ תְּמִיהָה, בַּעֲלִיָּה ׳עַל הַכֹּל׳. וְסִימָנְךָ (תהילים קי״ב:ט׳) 'פִּזַּר נָתַן לָאֶבְיוֹנִים', שֶׁהֲרֵי נוֹתֵן לְכָל הַתַּחְתּוֹנִים, וּמִדַּת הַבּוּצִינָא 'פִּזָּר' - גְּדוֹלָה. שֶׁכְּשֶׁהַמִּדָּה עוֹלָה וּמִתְגַּדֶּלֶת, אָז עוֹלָה וּפוֹשֶׂטֶת שֵׁשׁ אֻמּוֹת, בְּשִׁעוּר שֵׁשׁ נְקֻדּוֹת לְאֹרֶךְ וּלְרֹחַב כְּעֵין זֶה שֶׁהוּא פִּזָּר, וְזֶה סִימָנְךָ (אתסר ה) 'וַיֹּשֶׁט הַמֶּלֶךְ לְאֶסְתֵּר אֶת שַׁרְבִיט הַזָּהָב'. וְשָׁנִינוּ - שֵׁשׁ אֻמּוֹת פָּשַׁט לְקַבְּלָה. מִפִּזָּר זֶה מָלֵא מַבּוּעֲךָ וְנוֹתֵן לַמִּסְכֵּנִים. וְזֶהוּ הַשַּׁרְבִיט הַמְתֻקָּן בְּמִדָּה זוֹ, וּבְנִגּוּן מִדָּה זוֹ עוֹלִים וּמְתֻקָּנִים כָּרָאוּי, וְאָז 'וְהַמַּשְׂכִּילִים' וְגוֹ'. שִׁעוּר זֶה כְּשִׁעוּר שֵׁשׁ נְקֻדּוֹת, לְנַגֵּן שָׁלֹשׁ לְאֹרֶךְ וְשָׁלֹשׁ לְרֹחַב, מִשּׁוּם שֶׁהוּא סוֹד שֵׁשׁ. שֵׁשׁ הֵן, וְהֵן חָמֵשׁ - שָׁלֹשׁ לְאֹרֶךְ שְׁתַּיִם לְרֹחַב כְּשֶׁמִּסְתַּכְּלִים, שָׁלֹשׁ לְצַד זֶה וְשָׁלֹשׁ לְצַד זֶה, וְאָז ׳וּמַצְדִּיקֵי הָרַבִּים כַּכּוֹכָבִים לְעוֹלָם וָעֶד׳. אֵלּוּ הֵן שֵׁשׁ הַנְּקֻדּוֹת שֶׁהֵן נִיצוֹצוֹת וּמְאִירוֹת לְמַטָּה, וְהֵן כּוֹכָבִים טְמִירִים לְהָאִיר, וְהַיָּרֵחַ מִתְאַרֶת בְּכָל אַחַת וְאַחַת מִמִּדָּתָן הַנְּטוּעוֹת בַּבּוּצִינָא.
נוסח בלי ניקוד (להעתקה ולחיפוש)
לשון הזוהר: ׳והמשכילים יזהרו כזהר הרקיע׳ - דא רקיעא דבה שמשא וסיהרא כוכביא ומזלי. הכא פשיטו דבוצינא לנגנא, ע"ד בתמיהו בסליקו על כלא. וסימניך (תהילים קי״ב:ט׳) ׳פזר נתן לאביונים׳. דהא איהו יהיב לכלהו תתאי, ומשחתא דבוצינא פזר רברבא. דכד משחתא סלקא ואתרברבא כדין איהו סליק ואושיט שית אמין, בשיעורא דשית נקודין לארכא ולפותיא כחיזו דא דאיהו פזר, והאי איהו סימניך (אתסר ה) ׳וישט המלך לאסתר את שרביט הזהב׳. ותנינן שית אמין אושיט לקבלה. מהאי פזר מליא מבועיך ויהיב למסכיני. והאי איהו שרביטא דאתתקן במשחתא דא. ובנגונא דמשחתא דא סלקן ואתתקנן כדקא יאות. וכדין והמשכילים וגו'. שעורא דא כשעורא דשית נקודין, לנגנא תלת לארכא ותלת לפותיא. בגין דאיהו רזא דשית. שית אנון, ואנון חמש. תלת לארכא תרין לפותיא כד מסתכלאן ג' לסטרא דא, וג' לסטרא דא. וכדין ׳ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד׳. אלן אנון שית נקודין דאנון נציצין, ונהרין לתתא. ואנון כוכבים טמירין לאנהרא, וסיהרא אתנהירת בכל חד וחד ממשחתא דילהון דאתנעיצאן בבוציצא.
התרגום: ׳והמשכילים יזהרו כזהר הרקיע׳ (דניאל יב, ג) ' - זה הרקיע שבו השמש והירח, הכוכבים והמזלות. כאן פשיטות הבוצינא לנגן, על דרך תמיהה, בעליה ׳על הכל׳. וסימנך (תהילים קי״ב:ט׳) 'פזר נתן לאביונים', שהרי נותן לכל התחתונים, ומדת הבוצינא 'פזר' - גדולה. שכשהמדה עולה ומתגדלת, אז עולה ופושטת שש אמות, בשעור שש נקדות לארך ולרחב כעין זה שהוא פזר, וזה סימנך (אתסר ה) 'וישט המלך לאסתר את שרביט הזהב'. ושנינו - שש אמות פשט לקבלה. מפזר זה מלא מבועך ונותן למסכנים. וזהו השרביט המתקן במדה זו, ובנגון מדה זו עולים ומתקנים כראוי, ואז 'והמשכילים' וגו'. שעור זה כשעור שש נקדות, לנגן שלש לארך ושלש לרחב, משום שהוא סוד שש. שש הן, והן חמש - שלש לארך שתים לרחב כשמסתכלים, שלש לצד זה ושלש לצד זה, ואז ׳ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד׳. אלו הן שש הנקדות שהן ניצוצות ומאירות למטה, והן כוכבים טמירים להאיר, והירח מתארת בכל אחת ואחת ממדתן הנטועות בבוצינא.
מן המפרשים
ביאור הגר"א: מן המקבילה בתיקוני זוהר מאמר פג, ז (כב.) ע"ד בתמיהו בסליקו כו'. דהוא סליק בתוקפא וסליק לאו"א למיגבי מינייהו כמש"ל סוף תז"ח צ' ב' ובכ"מ ובתחלת מדה"נ פ' לך לך ע"ש:
כל דברי הזוהר על פסוק זה
פסוקים שהפיסקה מביאה: