ממלכת הזוהר › זוהר › זוהר חדש › מאמר 121: ספרא תנינא בהמשכו - אבן הזרקא הקטנה במלחמת הנחש ושמות השכינה בטעמים ובנקדות › פיסקה 32

אין מוסיף וגורע על עלת העלות - ואמונת ישראל הקושרת פנימיות וחיצוניות

זוהר חדש · ספרא תנינא בהמשכו - אבן הזרקא הקטנה במלחמת הנחש ושמות השכינה בטעמים ובנקדות · מאמר 121 · פיסקה 32

לשון הזוהר

אֲבָל בְּעִלַּת עַל כָּל עִלָּאִין לְיָת לְעֵלָּא מִנֵּהּ דְּאוֹסִיף בֵּהּ וְגָרַע בֵּהּ דִּבְכָל סְפִירָן אִיהוּ גָּרַע נְבִיעוּ מִנְּהוֹן, וְאוֹסִיף לוֹן נְבִיעוּ. כְּגַוְנָא דִּשְׁכִינְתָּא דִּלְזִמְנִין אִיהִי מְלֵאָה. וּלְזִמְנִין אִיהִי חֲסֵרָה וְהָכֵי כָּל סְפִירָה וּסְפִירָה. וְאִיהוּ דְּאוֹסִיף וְגָרַע בְּכֻלְּהוּ, וְלֵית עָלֵהּ דְּאוֹסִיף וְגָרַע. וְלֹא עֹד אֶלָּא אִיהוּ אֲפִלּוּ תֵּשַׁע סְפִירָן דְּאִנּוּן כְּלָלָא דא"ח, דְּאִיהוּ עַמּוּדָא דְּאֶמְצָעִיתָא כָּלִיל מֵאִנּוּן תֵּשַׁע. וְעִלַּת עַל כָּל עִלָּאִין לֹא נָחִית עָלֵהּ יִחוּדֵהּ, עַד דְּאַפִּיק לֵהּ בַּת זוּגֵהּ כְּלִילָא מֵעֶשֶׂר סְפִירָן, וּבְגִינַהּ נָחִית עָלֶיהָ יִחוּדֵהּ בְּגִין דְּתְהֵא חֲבִיבָה עָלֵהּ. וְאִיהוּ דְּאָחִיד בְּתַרְוַיְהוּ. וּבְגִין כָּךְ אִנּוּן ׳א"ח ד'׳. דְּאִית שִׁתּוּפָא דְּתַרְוַיְהוּ כְּגוֹן צַדִּיק דְּאִתְּמַר בֵּהּ ׳כִּי כֹּל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ׳, וְתִרְגֵּם אֻנְקְלוֹס דְּאָחִיד בִּשְׁמַיָּא וּבְאַרְעָא. שִׁתּוּפָא דִּילֵהּ כְּגַוְנָא דִּבְרִית מִלָּה דְּאָחִיד בִּדְכַר וְנוּקְבָא, וְאִיהוּ לְזִמְנִין יְדִיעָן אִית זִוּוּגָא, וּלְזִמְנִין אַפְרָשׁוּתָא. כְּגוֹן אַהֲרֹן כַּהֲנָא דְּאִתְּמַר בֵּהּ (ויקרא ט״ז:ב׳) ׳וְאַל יָבֹא בְּכָל עֵת אֶל הַקֹּדֶשׁ׳. וְזִמְנִין ׳בְּזֹאת יָבוֹא אַהֲרֹן אֶל הַקֹּדֶשׁ׳ כְּגַוְנָא דְּאִתְּתָא דִּלְזִמְנִין אִיהִי נִדָּה מְרַחֲקָא מִבַּעְלָהּ, וּלְזִמְנִין אִיהִי דַּכְיָא מֻתֶּרֶת לְבַעְלָהּ, אֲבָל כַּד עִלַּת עַל כָּל עִלָּאִין, בֵּינַיְהוּ לֵית תַּמָּן נִדּוֹת וְלֹא רִחוּק, וְלֹא קִצּוּץ, וְלֹא פֵּרוּד, וְאִיהוּ דְּקָשַׁר עֶשֶׂר סְפִירָן פְּנִימִיִּים וְעֶשֶׂר סְפִירָן חִיצוֹנִיִּים לְגַבַּיְהוּ. וּבְגִין דְּאִיהוּ מִלְּגָאו שַׁוֵּי אֱמוּנָה דְּיִשְׂרָאֵל בְּהוֹן, בְּהַהִיא דְּהִיא קִשּׁוּרָא בְּכֻלְּהוּ פְּנִימִיִּים וְחִיצוֹנִיִּים דְּאִיהִי כְּלִילָא מֵעִלָּאִין וְתַתָּאִין, עַד דְּלֵית סוֹף וְתַכְלִית. וּבְגִין דָּא קָרָא לָהּ אֱמוּנָה דְּיִשְׂרָאֵל דְּבָהּ אִשְׁתְּמוֹדָעוּ עִלָּאִין וְתַתָּאִין, וְעִלַּת עַל כָּל עִלָּאִין. וּמָאן דִּמְיַחֵד לֵהּ בָּהּ, כְּאִלּוּ מְיַחֵד לֵהּ וְאַמְלִיךְ לֵהּ עַל כָּל עִלָּאִין וְתַתָּאִין. קָמַת שְׁכִינְתָּא מִכֻּרְסֵא דִּילֵהּ וּנְשִׁיקַת לֵהּ, וְרָעֲיָא מְהֵימָנָא נָשִׁיק לֵהּ, וְכָל עִלָּאִין וְתַתָּאִין בָּרִיכוּ לֵהּ וִיהָבוּ לֵהּ נַבְזַבְזָן. ע"כ רָזָא דְּיִחוּדָא. מִכָּאן וְאֵילָךְ סִתְרֵי אוֹרַיְתָא וְטַעֲמֵי אוֹרַיְתָא.

תרגום

אֲבָל בְּעִלַּת עַל כָּל הָעֶלְיוֹנִים אֵין לְמַעְלָה מִמֶּנּוּ שֶׁמּוֹסִיף בּוֹ וְגוֹרֵעַ בּוֹ. שֶׁבְּכָל הַסְּפִירוֹת הוּא גּוֹרֵעַ נְבִיעָה מֵהֶן וּמוֹסִיף לָהֶן נְבִיעָה, כְּעֵין הַשְּׁכִינָה שֶׁלִּפְעָמִים הִיא מְלֵאָה וְלִפְעָמִים חֲסֵרָה, וְכָךְ כָּל סְפִירָה וּסְפִירָה. וְהוּא הַמּוֹסִיף וְגוֹרֵעַ בְּכֻלָּן, וְאֵין עָלָיו מִי שֶׁמּוֹסִיף וְגוֹרֵעַ. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא הוּא אֲפִלּוּ בְּתֵשַׁע סְפִירוֹת שֶׁהֵן כְּלַל א"ח, שֶׁהוּא עַמּוּדָא דְּאֶמְצָעִיתָא הַכּוֹלֵל מֵאוֹתָן תֵּשַׁע. וְעִלַּת עַל כָּל הָעֶלְיוֹנִים לֹא יָרַד עָלָיו יִחוּדוֹ עַד שֶׁהוֹצִיא אֶת בַּת זוּגוֹ הַכְּלוּלָה מֵעֶשֶׂר סְפִירוֹת, וּבִגְלָלָהּ יָרַד עָלֶיהָ יִחוּדוֹ כְּדֵי שֶׁתִּהְיֶה חֲבִיבָה עָלָיו, וְהוּא הָאוֹחֵז בִּשְׁנֵיהֶם. וּמִשּׁוּם כָּךְ הֵן א"ח ד', שֶׁיֵּשׁ שִׁתּוּף שֶׁל שְׁנֵיהֶם, כְּגוֹן הַצַּדִּיק שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ ׳כִּי כֹל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ׳, וְתִרְגֵּם אֻנְקְלוֹס: "דְּאָחִיד בִּשְׁמַיָּא וּבְאַרְעָא". שִׁתּוּפוֹ כְּעֵין בְּרִית מִילָה הָאוֹחֶזֶת בְּזָכָר וּנְקֵבָה, וְהוּא לִפְעָמִים בְּזִוּוּג יָדוּעַ וְלִפְעָמִים בְּהַפְרָדָה, כְּגוֹן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ (ויקרא ט״ז:ב׳) ׳וְאַל יָבֹא בְכָל עֵת אֶל הַקֹּדֶשׁ׳, וְלִפְעָמִים ׳בְּזֹאת יָבֹא אַהֲרֹן אֶל הַקֹּדֶשׁ׳, כְּעֵין אִשָּׁה שֶׁלִּפְעָמִים הִיא נִדָּה מְרֻחֶקֶת מִבַּעְלָהּ וְלִפְעָמִים טְהוֹרָה מֻתֶּרֶת לְבַעְלָהּ. אֲבָל כְּשֶׁעִלַּת עַל כָּל הָעֶלְיוֹנִים בֵּינֵיהֶם, אֵין שָׁם נִדּוּת וְלֹא רִחוּק וְלֹא קִצּוּץ וְלֹא פֵּרוּד, וְהוּא הַקּוֹשֵׁר עֶשֶׂר סְפִירוֹת פְּנִימִיּוֹת וְעֶשֶׂר סְפִירוֹת חִיצוֹנִיּוֹת אֲלֵיהֶם. וּמִשּׁוּם שֶׁהוּא מִבִּפְנִים, שָׂם אֱמוּנַת יִשְׂרָאֵל בָּהֶם, בְּאוֹתָהּ שֶׁהִיא קֶשֶׁר בְּכָל הַפְּנִימִיּוֹת וְהַחִיצוֹנִיּוֹת, שֶׁהִיא כְּלוּלָה מֵעֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים עַד שֶׁאֵין סוֹף וְתַכְלִית. וּמִשּׁוּם כָּךְ קָרָא לָהּ "אֱמוּנַת יִשְׂרָאֵל", שֶׁבָּהּ נוֹדְעוּ עֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים, וְעִלַּת עַל כָּל הָעֶלְיוֹנִים. וּמִי שֶׁמְּיַחֵד אוֹתוֹ בָּהּ, כְּאִלּוּ מְיַחֵד אוֹתוֹ וּמַמְלִיךְ אוֹתוֹ עַל כָּל הָעֶלְיוֹנִים וְהַתַּחְתּוֹנִים. קָמָה הַשְּׁכִינָה מִכִּסְאָהּ וְנָשְׁקָה אוֹתוֹ, וְרָעֲיָא מְהֵימָנָא נָשַׁק אוֹתָהּ, וְכָל הָעֶלְיוֹנִים וְהַתַּחְתּוֹנִים בֵּרְכוּ אוֹתוֹ וְנָתְנוּ לוֹ מַתָּנוֹת. עַד כָּאן סוֹד הַיִּחוּד. מִכָּאן וָאֵילָךְ - סִתְרֵי הַתּוֹרָה וְטַעֲמֵי הַתּוֹרָה.

נוסח בלי ניקוד (להעתקה ולחיפוש)

לשון הזוהר: אבל בעלת על כל עלאין לית לעלא מנה דאוסיף בה וגרע בה דבכל ספירן איהו גרע נביעו מנהון, ואוסיף לון נביעו. כגונא דשכינתא דלזמנין איהי מלאה. ולזמנין איהי חסרה והכי כל ספירה וספירה. ואיהו דאוסיף וגרע בכלהו, ולית עלה דאוסיף וגרע. ולא עד אלא איהו אפלו תשע ספירן דאנון כללא דא"ח, דאיהו עמודא דאמצעיתא כליל מאנון תשע. ועלת על כל עלאין לא נחית עלה יחודה, עד דאפיק לה בת זוגה כלילא מעשר ספירן, ובגינה נחית עליה יחודה בגין דתהא חביבה עלה. ואיהו דאחיד בתרויהו. ובגין כך אנון ׳א"ח ד'׳. דאית שתופא דתרויהו כגון צדיק דאתמר בה ׳כי כל בשמים ובארץ׳, ותרגם אנקלוס דאחיד בשמיא ובארעא. שתופא דילה כגונא דברית מלה דאחיד בדכר ונוקבא, ואיהו לזמנין ידיען אית זווגא, ולזמנין אפרשותא. כגון אהרן כהנא דאתמר בה (ויקרא ט״ז:ב׳) ׳ואל יבא בכל עת אל הקדש׳. וזמנין ׳בזאת יבוא אהרן אל הקדש׳ כגונא דאתתא דלזמנין איהי נדה מרחקא מבעלה, ולזמנין איהי דכיא מתרת לבעלה, אבל כד עלת על כל עלאין, ביניהו לית תמן נדות ולא רחוק, ולא קצוץ, ולא פרוד, ואיהו דקשר עשר ספירן פנימיים ועשר ספירן חיצוניים לגביהו. ובגין דאיהו מלגאו שוי אמונה דישראל בהון, בההיא דהיא קשורא בכלהו פנימיים וחיצוניים דאיהי כלילא מעלאין ותתאין, עד דלית סוף ותכלית. ובגין דא קרא לה אמונה דישראל דבה אשתמודעו עלאין ותתאין, ועלת על כל עלאין. ומאן דמיחד לה בה, כאלו מיחד לה ואמליך לה על כל עלאין ותתאין. קמת שכינתא מכרסא דילה ונשיקת לה, ורעיא מהימנא נשיק לה, וכל עלאין ותתאין בריכו לה ויהבו לה נבזבזן. ע"כ רזא דיחודא. מכאן ואילך סתרי אוריתא וטעמי אוריתא.

התרגום: אבל בעלת על כל העליונים אין למעלה ממנו שמוסיף בו וגורע בו. שבכל הספירות הוא גורע נביעה מהן ומוסיף להן נביעה, כעין השכינה שלפעמים היא מלאה ולפעמים חסרה, וכך כל ספירה וספירה. והוא המוסיף וגורע בכלן, ואין עליו מי שמוסיף וגורע. ולא עוד, אלא הוא אפלו בתשע ספירות שהן כלל א"ח, שהוא עמודא דאמצעיתא הכולל מאותן תשע. ועלת על כל העליונים לא ירד עליו יחודו עד שהוציא את בת זוגו הכלולה מעשר ספירות, ובגללה ירד עליה יחודו כדי שתהיה חביבה עליו, והוא האוחז בשניהם. ומשום כך הן א"ח ד', שיש שתוף של שניהם, כגון הצדיק שנאמר בו ׳כי כל בשמים ובארץ׳, ותרגם אנקלוס: "דאחיד בשמיא ובארעא". שתופו כעין ברית מילה האוחזת בזכר ונקבה, והוא לפעמים בזווג ידוע ולפעמים בהפרדה, כגון אהרן הכהן שנאמר בו (ויקרא ט״ז:ב׳) ׳ואל יבא בכל עת אל הקדש׳, ולפעמים ׳בזאת יבא אהרן אל הקדש׳, כעין אשה שלפעמים היא נדה מרחקת מבעלה ולפעמים טהורה מתרת לבעלה. אבל כשעלת על כל העליונים ביניהם, אין שם נדות ולא רחוק ולא קצוץ ולא פרוד, והוא הקושר עשר ספירות פנימיות ועשר ספירות חיצוניות אליהם. ומשום שהוא מבפנים, שם אמונת ישראל בהם, באותה שהיא קשר בכל הפנימיות והחיצוניות, שהיא כלולה מעליונים ותחתונים עד שאין סוף ותכלית. ומשום כך קרא לה "אמונת ישראל", שבה נודעו עליונים ותחתונים, ועלת על כל העליונים. ומי שמיחד אותו בה, כאלו מיחד אותו וממליך אותו על כל העליונים והתחתונים. קמה השכינה מכסאה ונשקה אותו, ורעיא מהימנא נשק אותה, וכל העליונים והתחתונים ברכו אותו ונתנו לו מתנות. עד כאן סוד היחוד. מכאן ואילך - סתרי התורה וטעמי התורה.

מן המפרשים

כתם פז: מן המקבילה בוירא מאמר ל, א (קטז:) - התאמה חלקית רבי יהודה פתח עת לעשות ליי' הפרו תורתך. עת לעשות מהו הנה הכתוב הזה קשה להולמו עד שרבו בו הפי' ועיקרו במסכת ברכות פ' הרואה ושם יתמצא מה שפרש"י ז"ל ומה שפי' הרמב"ם ז"ל כפי הפשט…

אור החמה: מן המקבילה בוירא מאמר ל, א (קטז:) - התאמה חלקית כד"א ואל יבא בכל עת וגו' ומדקאמר. ואל יבא בכל עת משום דאית עת טובה דהיינו אשת חיל עטרת בעלה. ועת רעה דהיינו לשמרך מאשה זרה נמצאת למד דאיהי אתקריאת עת: דאית לה עת וזמן הם כ"ח עתים…

הסולם: מן המקבילה בוירא מאמר ל, א (קטז:) - התאמה חלקית ר' יהודה פתח וכו': ר"י פתח ואמר, עת לעשות לה' הפרו תורתך. ושואל, עת לעשות לה' מהו. ואומר, אלא כבר בארוהו, אבל עת זהו כנסת ישראל, דהיינו הנוקבא, שנקראת עת, כמו שאתה אומר, ואל יבא…

לכל המפרשים על פיסקה זו

כל דברי הזוהר על פסוק זה

פסוקים שהפיסקה מביאה: