השכינה גבול ותחום לשם - ועלת העלות אחד בלא שתוף וכנוי
זוהר חדש · ספרא תנינא בהמשכו - אבן הזרקא הקטנה במלחמת הנחש ושמות השכינה בטעמים ובנקדות · מאמר 121 · פיסקה 31
לשון הזוהר
קוּם אַפְתַּח מִלִּין קַמֵּי שְׁכִינְתָּא. מִיָּד פָּתַח וְאָמַר. וְהַמַּשְׂכִילִים יַזְהִרוּ. מָאן מַשְׂכִּילִים. אִלֵּין דְּאִית בְּהוֹן שֵׂכֶל לְמִנְדַּע לְמָארֵי עָלְמִין, דְּאִיהוּ עָלִית כָּל עִלָּאִין בִּשְׁכִינְתָּא, דְּאִתְּמַר בָּהּ (תהילים קי״ח:כ׳) זֶה הַשַּׁעַר לַה' צַדִּיקִים יָבֹאוּ בּוֹ. שַׁעַר בְּהִפּוּךְ אַתְוָן עֶשֶׂר כְּלִילָא מֵעֶשֶׂר סְפִירָן. וּמִסִּטְרָא דִּילְהוֹן אִיהִי גְּבוּל. כְּגוֹן יַמָּא דְּאִתְּמַר בֵּהּ (ירמיהו ה׳:כ״ב) ׳אֲשֶׁר שַׂמְתִּי חוֹל גְּבוּל לַיָּם׳. הָכֵי אִיהִי גְּבוּל וּתְחוּם לִשְׁמָא דיהו'ה, דְּאִיהִי רְשׁוּת הַיָּחִיד דִּתְחוּמֵהּ, אִיהוּ שְׁמוֹנָה אֲלָפִים אַמָּה, אֲלָפִים לְכָל סִטְרָא. וְאִנּוּן, יאהדונהי. וּרְשׁוּת אִיהִי לַיָּחִיד דְּאִיהוּ רָחְבּוֹ דַּק וְגָבְהוֹ עֲשָׂרָה אִיהִי גְּבוּל לְיַמָּא דְּאוֹרַיְתָא, דְּאִיהִי אִימָּא עִלָּאָה דְּגַלְגַּלּוֹי דְּאִשְׁתְּכָחוּ מִן חָכְמָה, דְּאִיהוּ כָּל הָעִלּוֹת דְּלֵית לְעֵלָּא מִנֵּהּ, לֵית לָהּ גְּבוּל מִסִּטְרֵהּ, וְלֵית לָהּ תְּחוּם מִסִּטְרֵהּ וְלֹא רְשׁוּת עָלֵהּ, וְלֹא בַּר מִנֵּהּ. וְלֵית לֵהּ מִדָּה וְשִׁעוּר. וְלֹא עוֹד אֶלָּא מִסִּטְרָא דְּעַמּוּדָא דְּאֶמְצָעִיתָא אִית לָהּ שִׁתּוּף וְחִבּוּר, כְּגוֹן דְּכַר וְנוּקְבָא דְּאִיהִי דַּק וְשִׁתּוּפָא דִּילֵהּ א'ח וְתַרְוַיְהוּ אֶ'חָד אֲבָל מִסִּטְרָא דְּעִלַּת כִּלְ הָעִלּוֹת. אֶחָד בְּלֹא שִׁתּוּף. וְלֹא עוֹד אֶלָּא מִסִּטְרָא דְּאֶחָד, אִיהִי ד' עִמֵּהּ י"ג אֶחָ'ד הַמָּנוּי. אֲבָל מִסִּטְרָא דְּעִלַּת עַל כָּל עִלָּאִין אִיהִי אֶחָד. וְלֹא כְּכָל אֶחָד הַכִּנּוּי וְהַמִּנּוּי דְּאִיהוּ כִּנּוּי ליהו'ה. אֱלֹהִים וַדַּאי הָכֵי סְלִיקַת בְּחֻשְׁבָּן כִּנּוּ"י. וּמִסִּטְרָא דְּמָארֵי עַל כֹּלָּא לֵית לֵהּ כִּנּוּ"י. וְעֹד מִסִּטְרָא דְּעַמּוּדָא דְּאֶמְצָעִיתָא אִתְקְרִיאַת. בֵּית קִבּוּל דִּלְזִמְנִין נָחִית לָהּ נְבִיעוּ. וְאִיהִי מְלֵאָה דְּהָכֵי אַתְוָן דֵּאלֹהִים מְלֵאָ"ה. וּלְזִמְנִין אִיהִי יְבֵשָׁה כְּגוֹן (רות א׳:כ״א) אֲנִי מְלֵאָה הָלַכְתִּי וְרֵיקָם הֱשִׁיבַנִי ה'. וּמִסִּטְרָא דְּעִלַּת עַל כָּל עִלָּאִין לֹא יֶחְסַר וְלֹא יַעְדִּיף. נְבִיעוּ נְהוֹרֵהּ דְּכָל סְפִירָן מְקַבְּלִין דֵּין מִדֵּין. וְיַכְלִינָן לְמֶעֱבַד תַּמָּן דִּמְיוֹן כְּגַוְנָא דִּנְבִיעוּ דְּמַיִן, דְּאַשְׁקֵי לְאִילָנָא וְאִם חָסֵר הַהוּא נְבִיעוּ מִנֵּהּ, אִיהוּ חָרֵב וְיָבֵשׁ. כְּגַוְנָא דְּנָהָר דְּאִתְּמַר בֵּהּ ׳אָזְלוּ מַיִם מִנִּי יָם וְגוֹ'׳.
תרגום
קוּם אֶפְתַּח דְּבָרִים לִפְנֵי הַשְּׁכִינָה. מִיָּד פָּתַח וְאָמַר: "וְהַמַּשְׂכִּילִים יַזְהִרוּ". מִי הֵם "מַשְׂכִּילִים"? אֵלֶּה שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם שֵׂכֶל לָדַעַת אֶת רִבּוֹן הָעוֹלָמִים, שֶׁהוּא עֶלְיוֹן עַל כָּל הָעֶלְיוֹנִים בַּשְּׁכִינָה, שֶׁנֶּאֱמַר בָּהּ (תהילים קי״ח:כ׳) "זֶה הַשַּׁעַר לַה' צַדִּיקִים יָבֹאוּ בוֹ". "שַׁעַר" בַּהֲפִיכַת אוֹתִיּוֹת - "עֶשֶׂר", כְּלוּלָה מֵעֶשֶׂר סְפִירוֹת, וּמִצִּדָּן הִיא גְּבוּל, כְּגוֹן הַיָּם שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ (ירמיהו ה׳:כ״ב) ׳אֲשֶׁר שַׂמְתִּי חוֹל גְּבוּל לַיָּם׳. כָּךְ הִיא גְּבוּל וּתְחוּם לְשֵׁם יהו'ה, שֶׁהִיא רְשׁוּת הַיָּחִיד שֶׁתְּחוּמָהּ שְׁמוֹנַת אֲלָפִים אַמָּה, אַלְפַּיִם לְכָל צַד, וְהֵן: יאהדונהי. וּרְשׁוּת הַיָּחִיד שֶׁרָחְבּוֹ דַּק וְגָבְהוֹ עֲשָׂרָה, הִיא גְּבוּל לְיַם הַתּוֹרָה שֶׁהִיא אִמָּא עֶלְיוֹנָה שֶׁגַּלְגַּלֶּיהָ נִמְצְאוּ מִן הַחָכְמָה, שֶׁהִיא כָּל הָעִלּוֹת שֶׁאֵין לְמַעְלָה מִמֶּנָּה - אֵין לָהּ גְּבוּל מִצִּדָּהּ וְאֵין לָהּ תְּחוּם מִצִּדָּהּ, וְלֹא רְשׁוּת עָלֶיהָ וְלֹא זוּלָתָהּ, וְאֵין לָהּ מִדָּה וְשִׁעוּר. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא מִצַּד עַמּוּדָא דְּאֶמְצָעִיתָא יֵשׁ לָהּ שִׁתּוּף וְחִבּוּר, כְּגוֹן זָכָר וּנְקֵבָה שֶׁהוּא דַּק וְשִׁתּוּפוֹ א"ח, וּשְׁנֵיהֶם אֶחָד. אֲבָל מִצַּד עִלַּת כָּל הָעִלּוֹת - אֶחָד בְּלֹא שִׁתּוּף. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא מִצַּד "אֶחָד" הִיא ד' עִמּוֹ, י"ג - "אֶחָ'ד" הַמָּנוּי. אֲבָל מִצַּד עִלַּת עַל כָּל הָעֶלְיוֹנִים הִיא אֶחָד, וְלֹא כְּכָל אֶחָד הַכִּנּוּי וְהַמִּנּוּי שֶׁהוּא כִּנּוּי לַיהו'ה. "אֱלֹהִים" וַדַּאי כָּךְ עוֹלֶה בְּחֶשְׁבּוֹן "כִּנּוּ"י". וּמִצַּד הָרִבּוֹן עַל הַכֹּל אֵין לוֹ כִּנּוּי. וְעוֹד, מִצַּד עַמּוּדָא דְּאֶמְצָעִיתָא נִקְרֵאת "בֵּית קִבּוּל" שֶׁלִּפְעָמִים יוֹרֵד לָהּ נְבִיעָה, וְהִיא מְלֵאָה, שֶׁכָּךְ אוֹתִיּוֹת "אֱלֹהִים" - "מְלֵאָ"ה". וְלִפְעָמִים הִיא יְבֵשָׁה, כְּגוֹן (רות א׳:כ״א) "אֲנִי מְלֵאָה הָלַכְתִּי וְרֵיקָם הֱשִׁיבַנִי ה'". וּמִצַּד עִלַּת עַל כָּל הָעֶלְיוֹנִים - לֹא יֶחְסַר וְלֹא יַעְדִּיף, נְבִיעַת אוֹרוֹ שֶׁל כָּל הַסְּפִירוֹת מְקַבְּלוֹת זוֹ מִזּוֹ. וְנוּכַל לַעֲשׂוֹת שָׁם דִּמְיוֹן כְּעֵין נְבִיעַת מַיִם הַמַּשְׁקָה אֶת הָאִילָן, וְאִם חָסֵר אוֹתוֹ נְבִיעָה מִמֶּנּוּ, הוּא חָרֵב וְיָבֵשׁ, כְּעֵין נָהָר שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ ׳אָזְלוּ מַיִם מִנִּי יָם וְגוֹ'׳ (איוב יד, יא).
נוסח בלי ניקוד (להעתקה ולחיפוש)
לשון הזוהר: קום אפתח מלין קמי שכינתא. מיד פתח ואמר. והמשכילים יזהרו. מאן משכילים. אלין דאית בהון שכל למנדע למארי עלמין, דאיהו עלית כל עלאין בשכינתא, דאתמר בה (תהילים קי״ח:כ׳) זה השער לה' צדיקים יבאו בו. שער בהפוך אתון עשר כלילא מעשר ספירן. ומסטרא דילהון איהי גבול. כגון ימא דאתמר בה (ירמיהו ה׳:כ״ב) ׳אשר שמתי חול גבול לים׳. הכי איהי גבול ותחום לשמא דיהו'ה, דאיהי רשות היחיד דתחומה, איהו שמונה אלפים אמה, אלפים לכל סטרא. ואנון, יאהדונהי. ורשות איהי ליחיד דאיהו רחבו דק וגבהו עשרה איהי גבול לימא דאוריתא, דאיהי אימא עלאה דגלגלוי דאשתכחו מן חכמה, דאיהו כל העלות דלית לעלא מנה, לית לה גבול מסטרה, ולית לה תחום מסטרה ולא רשות עלה, ולא בר מנה. ולית לה מדה ושעור. ולא עוד אלא מסטרא דעמודא דאמצעיתא אית לה שתוף וחבור, כגון דכר ונוקבא דאיהי דק ושתופא דילה א'ח ותרויהו א'חד אבל מסטרא דעלת כל העלות. אחד בלא שתוף. ולא עוד אלא מסטרא דאחד, איהי ד' עמה י"ג אח'ד המנוי. אבל מסטרא דעלת על כל עלאין איהי אחד. ולא ככל אחד הכנוי והמנוי דאיהו כנוי ליהו'ה. אלהים ודאי הכי סליקת בחשבן כנו"י. ומסטרא דמארי על כלא לית לה כנו"י. ועד מסטרא דעמודא דאמצעיתא אתקריאת. בית קבול דלזמנין נחית לה נביעו. ואיהי מלאה דהכי אתון דאלהים מלא"ה. ולזמנין איהי יבשה כגון (רות א׳:כ״א) אני מלאה הלכתי וריקם השיבני ה'. ומסטרא דעלת על כל עלאין לא יחסר ולא יעדיף. נביעו נהורה דכל ספירן מקבלין דין מדין. ויכלינן למעבד תמן דמיון כגונא דנביעו דמין, דאשקי לאילנא ואם חסר ההוא נביעו מנה, איהו חרב ויבש. כגונא דנהר דאתמר בה ׳אזלו מים מני ים וגו'׳.
התרגום: קום אפתח דברים לפני השכינה. מיד פתח ואמר: "והמשכילים יזהרו". מי הם "משכילים"? אלה שיש בהם שכל לדעת את רבון העולמים, שהוא עליון על כל העליונים בשכינה, שנאמר בה (תהילים קי״ח:כ׳) "זה השער לה' צדיקים יבאו בו". "שער" בהפיכת אותיות - "עשר", כלולה מעשר ספירות, ומצדן היא גבול, כגון הים שנאמר בו (ירמיהו ה׳:כ״ב) ׳אשר שמתי חול גבול לים׳. כך היא גבול ותחום לשם יהו'ה, שהיא רשות היחיד שתחומה שמונת אלפים אמה, אלפים לכל צד, והן: יאהדונהי. ורשות היחיד שרחבו דק וגבהו עשרה, היא גבול לים התורה שהיא אמא עליונה שגלגליה נמצאו מן החכמה, שהיא כל העלות שאין למעלה ממנה - אין לה גבול מצדה ואין לה תחום מצדה, ולא רשות עליה ולא זולתה, ואין לה מדה ושעור. ולא עוד, אלא מצד עמודא דאמצעיתא יש לה שתוף וחבור, כגון זכר ונקבה שהוא דק ושתופו א"ח, ושניהם אחד. אבל מצד עלת כל העלות - אחד בלא שתוף. ולא עוד, אלא מצד "אחד" היא ד' עמו, י"ג - "אח'ד" המנוי. אבל מצד עלת על כל העליונים היא אחד, ולא ככל אחד הכנוי והמנוי שהוא כנוי ליהו'ה. "אלהים" ודאי כך עולה בחשבון "כנו"י". ומצד הרבון על הכל אין לו כנוי. ועוד, מצד עמודא דאמצעיתא נקראת "בית קבול" שלפעמים יורד לה נביעה, והיא מלאה, שכך אותיות "אלהים" - "מלא"ה". ולפעמים היא יבשה, כגון (רות א׳:כ״א) "אני מלאה הלכתי וריקם השיבני ה'". ומצד עלת על כל העליונים - לא יחסר ולא יעדיף, נביעת אורו של כל הספירות מקבלות זו מזו. ונוכל לעשות שם דמיון כעין נביעת מים המשקה את האילן, ואם חסר אותו נביעה ממנו, הוא חרב ויבש, כעין נהר שנאמר בו ׳אזלו מים מני ים וגו'׳ (איוב יד, יא).
מן המפרשים
שער מאמרי רשב"י: מן המקבילה בהקדמה מאמר ט, ד (ד.) אלהי"ם את אל"ף אל"ף. לרמוז על שני אלפי"ן אלו שנתלבשו זה בזה לענינים אלו. וזמ"ש 'ובגין כך בי"ת בי"ת בראשית ברא, אל"ף אל"ף אלהי"ם את, אתוון מלעילא ואתוון מלתתא וכולהו כחדא הוו מעלמא עלאה ומעלמא…
ביאור הגר"א: מן המקבילה בתיקוני זוהר מאמר פא, יב (טו:) איהי גבול כו'. ר"ל לע"ס שנקראין ימא, כמ"ש לעיל מקור ומבוע כו'. והיא חול, גבול להם, דכולם אין יוצאין ממנה. וכל הע"ס הם שמא דהויה, ימא כנ"ל. והיא שמא דאדנ"י, גבול ותחום להם כמש"ו:
כל דברי הזוהר על פסוק זה
פסוקים שהפיסקה מביאה: