ירידת השכינה לנשקו - ׳נשקו בר׳ סלת נקיה בלא פסלת של מץ
זוהר חדש · ספרא תנינא בהמשכו - אבן הזרקא הקטנה במלחמת הנחש ושמות השכינה בטעמים ובנקדות · מאמר 121 · פיסקה 15
לשון הזוהר
בְּהַהוּא זִמְנָא דְּנַפְקוּ מִלֵּין אִלֵּין מִפּוּמוֹי דְּבוּצִינָא קַדִּישָׁא, נְחִיתַת שְׁכִינְתָּא וּנְשִׁיקַת ׳לֵהּ וְכָל׳ אִנּוּן מָארֵי מְתִיבָתָן בָּרִיכוּ לֵהּ, וְרָעֲיָא מְהֵימָנָא. בְּרִיךְ לֵהּ וְנָשִׁיק לֵהּ. בְּהַהוּא זִמְנָא סָבָא חֲדָא אִזְדְּמַן לְגַבֵּהּ. פָּתַח וְאָמַר נָשְׁקוּ בַּר דְּאִיהוּ סֹלֶת נְקִיָּה, טִפָּה קַדִּישָׁא דָּא דְּאוֹרַיְתָא דְּמֹשֶׁה דְּאִתְיְהִיב לָן עַל יְדֵהּ, דְּלָא הֲוָה בֵּהּ פְּסֹלֶת דְּמֹץ וְתֶבֶן. דְּמָאן דְּלֵית פְּסֹלֶת בְּנִשְׁמָתֵהּ, אִיהוּ בָּרָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּשְׁכִינְתֵּהּ. דְּאִית בַּר מֵהַהוּא חִטָה דְּאִתְּמַר בָּהּ אִילָן דְּאָכַל אָדָם קַדְמָאָה חִטָה הֲוָה.
תרגום
בְּאוֹתוֹ זְמַן שֶׁיָּצְאוּ דְּבָרִים אֵלֶּה מִפִּי בּוּצִינָא קַדִּישָׁא, יָרְדָה הַשְּׁכִינָה וְנָשְׁקָה אוֹתוֹ, וְכָל בַּעֲלֵי הַיְשִׁיבוֹת בֵּרְכוּ אוֹתוֹ, וְרָעֲיָא מְהֵימָנָא בֵּרְכוֹ וְנָשַׁק אוֹתוֹ. בְּאוֹתוֹ זְמַן זָקֵן אֶחָד נִזְדַּמֵּן אֵלָיו, פָּתַח וְאָמַר: "נַשְּׁקוּ בַר" - שֶׁהוּא סֹלֶת נְקִיָּה, טִפָּה קְדוֹשָׁה זוֹ שֶׁל תּוֹרַת מֹשֶׁה שֶׁנִּתְּנָה לָנוּ עַל יָדוֹ, שֶׁלֹּא הָיָה בָּהּ פְּסֹלֶת שֶׁל מֹץ וְתֶבֶן. שֶׁמִּי שֶׁאֵין בְּנִשְׁמָתוֹ פְּסֹלֶת, הוּא בֵּן שֶׁל הקב"ה וּשְׁכִינָתוֹ, שֶׁיֵּשׁ בַּר מֵאוֹתָהּ חִטָּה שֶׁנֶּאֱמַר בָּהּ: הָאִילָן שֶׁאָכַל אָדָם הָרִאשׁוֹן חִטָּה הָיָה.
נוסח בלי ניקוד (להעתקה ולחיפוש)
לשון הזוהר: בההוא זמנא דנפקו מלין אלין מפומוי דבוצינא קדישא, נחיתת שכינתא ונשיקת ׳לה וכל׳ אנון מארי מתיבתן בריכו לה, ורעיא מהימנא. בריך לה ונשיק לה. בההוא זמנא סבא חדא אזדמן לגבה. פתח ואמר נשקו בר דאיהו סלת נקיה, טפה קדישא דא דאוריתא דמשה דאתיהיב לן על ידה, דלא הוה בה פסלת דמץ ותבן. דמאן דלית פסלת בנשמתה, איהו ברא דקודשא בריך הוא ושכינתה. דאית בר מההוא חטה דאתמר בה אילן דאכל אדם קדמאה חטה הוה.
התרגום: באותו זמן שיצאו דברים אלה מפי בוצינא קדישא, ירדה השכינה ונשקה אותו, וכל בעלי הישיבות ברכו אותו, ורעיא מהימנא ברכו ונשק אותו. באותו זמן זקן אחד נזדמן אליו, פתח ואמר: "נשקו בר" - שהוא סלת נקיה, טפה קדושה זו של תורת משה שנתנה לנו על ידו, שלא היה בה פסלת של מץ ותבן. שמי שאין בנשמתו פסלת, הוא בן של הקב"ה ושכינתו, שיש בר מאותה חטה שנאמר בה: האילן שאכל אדם הראשון חטה היה.
מן המפרשים
ביאור הגר"א: מן המקבילה בתיקוני זוהר מאמר פ, כ (יא:) דהכי סליק כו'. מביא ראיה שהיא חכמה ששם ס"ג הוא בה כמש"ו:
כל דברי הזוהר על פסוק זה
פסוקים שהפיסקה מביאה: