ממלכת הזוהר › זוהר › זוהר חדש › מאמר 121: ספרא תנינא בהמשכו - אבן הזרקא הקטנה במלחמת הנחש ושמות השכינה בטעמים ובנקדות › פיסקה 14

כריכת האבן בחוט הזרקא - העלאתה במחשבה עד המפלא שעל הכתר

זוהר חדש · ספרא תנינא בהמשכו - אבן הזרקא הקטנה במלחמת הנחש ושמות השכינה בטעמים ובנקדות · מאמר 121 · פיסקה 14

לשון הזוהר

קוּם נָטִיל אַבְנָא וְכָרִיךְ לָהּ בְּהַהוּא חוּט דְּזַרְקָא דְּאִיהוּ אָרִיךְ אַנְפִּין בַּעְלָהּ וַדַּאי וָא"ו אֲרִיכָא דְּאִם בַּר נָשׁ לָא בָּרִיךְ לָהּ ב"ה י' בְּאַבְנִין בְּרֵישׁ טַבַּעְתָּא, דְּעָלֵהּ אִתְּמַר תְּהֵא מְקֻדֶּשֶׁת לִי בְּטַבַּעַת זֹאת. וּבִרְצוּעָה דְּאִיהִי קֶשֶׁר תְּפִלִּין תְּפִלָּה די'ד דְּאִיהִי כְּרִיכָא בְּאֶצְבְּעָא, לָא אִסְתַּלְּקַת. וְכַד אִיהִי כְּרִיכָא עַל רֵישָׁא דְּאָת ו' אִתְקְרִיאַת תָּגָא דס"ת. וּבְגִינַהּ אִתְּמַר כָּל הַמִּשְׁתַּמֵּשׁ בְּתָגָא חֲלָף. אִיהִי אֶבֶן מְכֻלֶּלֶת וּמְעֻטֶרֶת עַל כָּל אַתְוָן. אִיהִי עֲטָרָה עַל כָּל רֵישָׁא דְּצַדִּיק, כְּמָה דְּאוֹקְמוּהּ מ"מ, הָעוֹלָם הַבָּא אֵין בּוֹ לֹא אֲכִילָה וְלֹא שְׁתִיָּה אֶלָּא צַדִּיקִים יוֹשְׁבִים וְעַטְרוֹתֵיהֶם בְּרָאשֵׁיהֶם. וְאִיהִי כֶּתֶר תּוֹרָה וְכֶתֶר כְּהֻנָּה וְכֶתֶר מַלְכוּת בִּתְלָת אַנְפִּין דְּשִׁי"ן. מִן מֹשֶׁה אִשְׁתְּמוֹדַע בִּשְׁמָךְ רָעֲיָא מְהֵימָנָא. בִּתְלָת אַתְוָן אִתְעַטְרַת לְמֶהֱוֵי כֶּתֶר עַל רֵישָׁא דְּכֻלְּהוּ דְּכֹהֲנִים וּלְוִיִּם וְיִשְׂרְאֵלִים אִתְעַטְרַת עַל כֻּלְּהוּ. וְכַד סְלִיקַת בְּמַחֲשָׁבָה אִיהִי אַבְנָא חֲדָא כְּלִילָא מֵעֶשֶׂר סְפִירָן דְּאִנּוּן יוּ"ד הֵ"א וָא"ו הֵ"א. מַחֲשָׁבָה וַדַּאי אִיהִי חָכְמָה מ"ה חש"ב וְתִשְׁכַּח לָהּ תַּמָּן. וּמִסִּטְרָא דְּכֶתֶר תָּגָא אִתְקְרִיאַת, וּבָהּ עָלוּ יִשְׂרָאֵל בְּמַחֲשָׁבָה. דְּמַחֲשָׁבָה אִתְעֲבִידַת לֵהּ מֶרְכָּבָה. וְכַד סְלִיקָא לְגַבֵּי עִלַּת כָּל עִלָּאִין, אִתְעֲבִידַת תָּגָא בְּלֹא שִׁתּוּפָא דְּאִתְכְּלַל לְמֶהֱוֵי מֶרְכָּבָה לְהַהוּא דְּלֵית לֵהּ חֻשְׁבָּן וְשִׁתּוּף. וְכַד אִית בְּיִשְׂרָאֵל מַשְׂכִּילִים וְזַרְקִין לֵהּ בְּדִבּוּרָא דִּצְלוֹתָן בְּקִירְטָא דִּילְהוֹן, וְסַלְקִין לָהּ בְּמַחֲשָׁבָה עַד, הַהוּא מֻפְלָא דְּאִיהוּ עַל הַכֶּתֶר, מִיָּד נַעֲנִים. הָדָא הוּא דִּכְתִיב (תהילים צ״א:ט״ו) כִּי יָדַע שמ'י שֵׁם י' תָּגָא דְּזַרְקָא, ׳יִקְרָאֵנִי וְאֶעֱנֵהוּ עִמּוֹ אָנֹכִי וְגוֹ'׳. בְּהַהוּא חוּט דְּאִיהוּ כְּרִיכוּ דִּילָהּ, דְּבֵהּ צָרִיךְ לְאַרְכָה לָהּ עַד דְּסָלִיק לָהּ עַד עִלַּת כָּל עִלָּאִין, וְנָחִית בָּהּ לְקַבְּלָא צְלוֹתְהוֹן. זַכָּאָה אִיהוּ מָאן דְּסָלִיק תְּלָת צְלוֹתִין לְגַבֵּהּ בִּתְלָת נִקּוּדִין דִּסְגוֹלְתָּא. דְּמִנְּהוֹן אִתְמְשָׁכוּ תְּלָת טִפִּין דִּתְלָת מֹחִין עִלָּאִין. דְּכַד בַּר נָשׁ אִתְמְשַׁךְ זֶרַע מִנֵּהּ, אִלֵּין טִפִּין דְּאִתְמְשָׁכוּ מִנֵּהּ, אִנּוּן מִשּׁוּפְרֵי שׁוּפְרֵי דְּמֹחָא מֻבְחָר מִכֹּלָּא. הָכֵי כְּגַוְנָא דָּא, כַּד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אוֹרִית בְּבַר נָשׁ. תְּלָת קְטִירִין דְּאִנּוּן נִשְׁמְתָא וְרוּחָא וְנַפְשָׁא מִשּׁוּפְרֵי שׁוּפְרֵי דִּילֵהּ, יָהִיב לוֹן דְּאִנּוּן מִתְּלָתדִּסְגוֹלְתָּא דְּאִתְרְמִיזוּ בְּשֵׁם יוּ"ד הֵ"י וָא"ו הֵ"י. וּבְגִין דָּא אָמַר לוֹן, (דברים כ״ו:י״ח) ׳וּבְךָ בָּחַר ה' לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה׳.

תרגום

קוּם קַח אֶת הָאֶבֶן וּכְרֹךְ אוֹתָהּ בְּאוֹתוֹ חוּט שֶׁל זַרְקָא, שֶׁהוּא אָרִיךְ אַנְפִּין, בַּעְלָהּ וַדַּאי, וָא"ו אֲרֻכָּה - שֶׁאִם אָדָם לֹא מְבָרֵךְ אוֹתָהּ בְּ-ב"ה י' בָּאֲבָנִים בְּרֹאשׁ הַטַּבַּעַת, שֶׁעָלֶיהָ נֶאֱמַר "תְּהֵא מְקֻדֶּשֶׁת לִי בְּטַבַּעַת זוֹ" - וּבִרְצוּעָה שֶׁהִיא קֶשֶׁר הַתְּפִלִּין, תְּפִלָּה שֶׁל יָ"ד הַכְּרוּכָה בָּאֶצְבַּע - לֹא תִּסְתַּלֵּק. וּכְשֶׁהִיא כְּרוּכָה עַל רֹאשׁ אוֹת ו', נִקְרֵאת "כֶּתֶר הַסֵּפֶר תּוֹרָה", וּבִגְלָלָהּ נֶאֱמַר: כָּל הַמִּשְׁתַּמֵּשׁ בְּכֶתֶר חוֹלֵף. הִיא אֶבֶן שְׁלֵמָה וּמְעֻטֶּרֶת עַל כָּל הָאוֹתִיּוֹת, הִיא עֲטָרָה עַל כָּל רֹאשׁ שֶׁל צַדִּיק, כְּמוֹ שֶׁהֶעֱמִידוּהוּ בַּעֲלֵי הַמִּשְׁנָה: הָעוֹלָם הַבָּא אֵין בּוֹ לֹא אֲכִילָה וְלֹא שְׁתִיָּה, אֶלָּא צַדִּיקִים יוֹשְׁבִים וְעַטְרוֹתֵיהֶם בְּרָאשֵׁיהֶם. וְהִיא כֶּתֶר תּוֹרָה וְכֶתֶר כְּהֻנָּה וְכֶתֶר מַלְכוּת בִּשְׁלֹשָׁה פָּנִים שֶׁל שִׁי"ן. מִמֹּשֶׁה נוֹדַע בְּשִׁמְךָ, רָעֲיָא מְהֵימָנָא: בִּשְׁלֹשׁ אוֹתִיּוֹת הִתְעַטְּרָה לִהְיוֹת כֶּתֶר עַל רֹאשׁ כֻּלָּם, שֶׁל כֹּהֲנִים וּלְוִיִּם וְיִשְׂרְאֵלִים, הִתְעַטְּרָה עַל כֻּלָּם. וּכְשֶׁעוֹלָה בְּמַחֲשָׁבָה, הִיא אֶבֶן אַחַת הַכְּלוּלָה מֵעֶשֶׂר סְפִירוֹת שֶׁהֵן יוּ"ד הֵ"א וָא"ו הֵ"א. מַחֲשָׁבָה וַדַּאי הִיא חָכְמָה, מ"ה חש"ב, וְתִמְצָא אוֹתָהּ שָׁם. וּמִצַּד הַכֶּתֶר "כֶּתֶר" נִקְרֵאת, וּבָהּ עָלוּ יִשְׂרָאֵל בְּמַחֲשָׁבָה, שֶׁהַמַּחֲשָׁבָה נַעֲשֵׂית לוֹ מֶרְכָּבָה. וּכְשֶׁעוֹלָה אֶל עִלַּת כָּל הָעֶלְיוֹנִים, נַעֲשֵׂית כֶּתֶר בְּלֹא שִׁתּוּף, הַכְּלוּלָה לִהְיוֹת מֶרְכָּבָה לְאוֹתוֹ שֶׁאֵין לוֹ חֶשְׁבּוֹן וְשִׁתּוּף. וּכְשֶׁיֵּשׁ בְּיִשְׂרָאֵל מַשְׂכִּילִים הַזּוֹרְקִים אוֹתָהּ בְּדִבּוּר תְּפִלָּתָם, בְּאַבְנָם הַקְּטַנָּה, וּמַעֲלִים אוֹתָהּ בְּמַחֲשָׁבָה עַד אוֹתוֹ מֻפְלָא שֶׁעַל הַכֶּתֶר - מִיָּד נַעֲנִים. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (תהילים צ״א:ט״ו) "כִּי יָדַע שְׁמִי" - שֵׁם י', כֶּתֶר הַזַּרְקָא - ׳יִקְרָאֵנִי וְאֶעֱנֵהוּ עִמּוֹ אָנֹכִי וְגוֹ'׳. בְּאוֹתוֹ חוּט שֶׁהוּא כְּרִיכָתָהּ, שֶׁבּוֹ צָרִיךְ לְהַאֲרִיךְ בָּהּ עַד שֶׁמַּעֲלֶה אוֹתָהּ עַד עִלַּת כָּל הָעֶלְיוֹנִים, וְיוֹרֵד בָּהּ לְקַבֵּל תְּפִלָּתָם. אַשְׁרֵי מִי שֶׁמַּעֲלֶה שָׁלֹשׁ תְּפִלּוֹת אֵלָיו בִּשְׁלֹשׁ נְקֻדּוֹת הַסְּגוֹלְתָּא, שֶׁמֵּהֶן נִמְשְׁכוֹת שָׁלֹשׁ טִפּוֹת שֶׁל שְׁלֹשָׁה מוֹחִין עֶלְיוֹנִים. שֶׁכְּשֶׁאָדָם נִמְשָׁךְ זֶרַע מִמֶּנּוּ, טִפּוֹת אֵלֶּה הַנִּמְשָׁכוֹת מִמֶּנּוּ הֵן מִשֻּׁפְרֵי שֻׁפְרֵי הַמֹּחַ, הַנִּבְחָר מִכֹּל. כָּךְ כְּעֵין זֶה, כְּשֶׁהקב"ה מוֹרִישׁ לְאָדָם שְׁלֹשָׁה קְטָרִים שֶׁהֵם נְשָׁמָה וְרוּחַ וְנֶפֶשׁ, מִשֻּׁפְרֵי שֻׁפְרָיו נוֹתֵן לָהֶם, שֶׁהֵם מִשְּׁלֹשֶׁת הַסְּגוֹלְתָּא הָרְמוּזִים בְּשֵׁם יוּ"ד הֵ"י וָא"ו הֵ"י. וּמִשּׁוּם כָּךְ אָמַר לָהֶם (דברים כ״ו:י״ח) ׳וּבְךָ בָּחַר ה לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה׳ (דברים יד, ב).

נוסח בלי ניקוד (להעתקה ולחיפוש)

לשון הזוהר: קום נטיל אבנא וכריך לה בההוא חוט דזרקא דאיהו אריך אנפין בעלה ודאי וא"ו אריכא דאם בר נש לא בריך לה ב"ה י' באבנין בריש טבעתא, דעלה אתמר תהא מקדשת לי בטבעת זאת. וברצועה דאיהי קשר תפלין תפלה די'ד דאיהי כריכא באצבעא, לא אסתלקת. וכד איהי כריכא על רישא דאת ו' אתקריאת תגא דס"ת. ובגינה אתמר כל המשתמש בתגא חלף. איהי אבן מכללת ומעטרת על כל אתון. איהי עטרה על כל רישא דצדיק, כמה דאוקמוה מ"מ, העולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתיה אלא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם. ואיהי כתר תורה וכתר כהנה וכתר מלכות בתלת אנפין דשי"ן. מן משה אשתמודע בשמך רעיא מהימנא. בתלת אתון אתעטרת למהוי כתר על רישא דכלהו דכהנים ולוים וישראלים אתעטרת על כלהו. וכד סליקת במחשבה איהי אבנא חדא כלילא מעשר ספירן דאנון יו"ד ה"א וא"ו ה"א. מחשבה ודאי איהי חכמה מ"ה חש"ב ותשכח לה תמן. ומסטרא דכתר תגא אתקריאת, ובה עלו ישראל במחשבה. דמחשבה אתעבידת לה מרכבה. וכד סליקא לגבי עלת כל עלאין, אתעבידת תגא בלא שתופא דאתכלל למהוי מרכבה לההוא דלית לה חשבן ושתוף. וכד אית בישראל משכילים וזרקין לה בדבורא דצלותן בקירטא דילהון, וסלקין לה במחשבה עד, ההוא מפלא דאיהו על הכתר, מיד נענים. הדא הוא דכתיב (תהילים צ״א:ט״ו) כי ידע שמ'י שם י' תגא דזרקא, ׳יקראני ואענהו עמו אנכי וגו'׳. בההוא חוט דאיהו כריכו דילה, דבה צריך לארכה לה עד דסליק לה עד עלת כל עלאין, ונחית בה לקבלא צלותהון. זכאה איהו מאן דסליק תלת צלותין לגבה בתלת נקודין דסגולתא. דמנהון אתמשכו תלת טפין דתלת מחין עלאין. דכד בר נש אתמשך זרע מנה, אלין טפין דאתמשכו מנה, אנון משופרי שופרי דמחא מבחר מכלא. הכי כגונא דא, כד קודשא בריך הוא אורית בבר נש. תלת קטירין דאנון נשמתא ורוחא ונפשא משופרי שופרי דילה, יהיב לון דאנון מתלתדסגולתא דאתרמיזו בשם יו"ד ה"י וא"ו ה"י. ובגין דא אמר לון, (דברים כ״ו:י״ח) ׳ובך בחר ה' להיות לו לעם סגלה׳.

התרגום: קום קח את האבן וכרך אותה באותו חוט של זרקא, שהוא אריך אנפין, בעלה ודאי, וא"ו ארכה - שאם אדם לא מברך אותה ב-ב"ה י' באבנים בראש הטבעת, שעליה נאמר "תהא מקדשת לי בטבעת זו" - וברצועה שהיא קשר התפלין, תפלה של י"ד הכרוכה באצבע - לא תסתלק. וכשהיא כרוכה על ראש אות ו', נקראת "כתר הספר תורה", ובגללה נאמר: כל המשתמש בכתר חולף. היא אבן שלמה ומעטרת על כל האותיות, היא עטרה על כל ראש של צדיק, כמו שהעמידוהו בעלי המשנה: העולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתיה, אלא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם. והיא כתר תורה וכתר כהנה וכתר מלכות בשלשה פנים של שי"ן. ממשה נודע בשמך, רעיא מהימנא: בשלש אותיות התעטרה להיות כתר על ראש כלם, של כהנים ולוים וישראלים, התעטרה על כלם. וכשעולה במחשבה, היא אבן אחת הכלולה מעשר ספירות שהן יו"ד ה"א וא"ו ה"א. מחשבה ודאי היא חכמה, מ"ה חש"ב, ותמצא אותה שם. ומצד הכתר "כתר" נקראת, ובה עלו ישראל במחשבה, שהמחשבה נעשית לו מרכבה. וכשעולה אל עלת כל העליונים, נעשית כתר בלא שתוף, הכלולה להיות מרכבה לאותו שאין לו חשבון ושתוף. וכשיש בישראל משכילים הזורקים אותה בדבור תפלתם, באבנם הקטנה, ומעלים אותה במחשבה עד אותו מפלא שעל הכתר - מיד נענים. זהו שכתוב (תהילים צ״א:ט״ו) "כי ידע שמי" - שם י', כתר הזרקא - ׳יקראני ואענהו עמו אנכי וגו'׳. באותו חוט שהוא כריכתה, שבו צריך להאריך בה עד שמעלה אותה עד עלת כל העליונים, ויורד בה לקבל תפלתם. אשרי מי שמעלה שלש תפלות אליו בשלש נקדות הסגולתא, שמהן נמשכות שלש טפות של שלשה מוחין עליונים. שכשאדם נמשך זרע ממנו, טפות אלה הנמשכות ממנו הן משפרי שפרי המח, הנבחר מכל. כך כעין זה, כשהקב"ה מוריש לאדם שלשה קטרים שהם נשמה ורוח ונפש, משפרי שפריו נותן להם, שהם משלשת הסגולתא הרמוזים בשם יו"ד ה"י וא"ו ה"י. ומשום כך אמר להם (דברים כ״ו:י״ח) ׳ובך בחר ה להיות לו לעם סגלה׳ (דברים יד, ב).

מן המפרשים

אור החמה: מן המקבילה בכי תצא מאמר ט, א לית פקודין דלא אתכללן וכו'. כלומר עם היות שנאמר מצוה פלונית בספי' פלונית אל יעלה על לב המעיין לשלול מהמצוה שאר הספי' שאין הכוונה אלא לומר עיקר רמז המצוה אמנם לית פקודא דלא אתכללן וכו' בתיבה שהיא…

קרני אור: מן המקבילה בעקב מאמר ד, יא כלהו צריך כלהו צריך כו'. ר"ל דקאי גם על נטילת ידים. ובאמת אינו מובן כלל:

הסולם: מן המקבילה בפנחס מאמר עב, א (רלו:) ותמניא אינון חכמה וכו': ושמונה ספירות הן, חכמה, בינה, גדולה, גבורה, ת"ת, מלכות, נצח, הוד. צדיק, שהוא יסוד, עטרה על ראשו כי אין לו בת זוג. ומהי עטרה שלו. היא כתר עליון. ובשבילה העמידו בעלי…

לכל המפרשים על פיסקה זו

כל דברי הזוהר על פסוק זה

פסוקים שהפיסקה מביאה: