שאלה תיובתא ומשמעתא כנגד המדות - וארבע תקופות ההלכה ביהו"ה ובאדנ"י
זוהר חדש · ספרא תנינא בהמשכו - עלית התפלה ושכרה וזריקת האבנים בשבעת השמות · מאמר 120 · פיסקה 27
לשון הזוהר
דְמִסִּטְרָא דְּצַדִּיק אִתְקְרִיאַת אִיהִי קַבָּלָה, אִיהִי בֵּית קִבּוּל לְיַרְתָּא נִשְׁמָתִין לְצַדִּיקַיָּא. הַבְּרָכָה אִתְקְרִיאַת מִסִּטְרָא דְּעַמּוּדָא דְּאֶמְצָעִיתָא, כִּד נָטִיל מִגְּבוּרָה דְּאִיהוּ שׁוֹר דְּקָרִיב אָדָם קַדְמָאָה, דְּאִיהוּ חָכְמָה דִּמְמָנָא עַל כָּל קָרְבְּנִין. דְּכֶבֶשׂ אִיהוּ מִסִּטְרָא דִּימִינָא, וְשׁוֹר מִסִּטְרָא דִּשְׂמָאלָא. וּבְגִין דָּא שׁוֹר שֶׁהִקְרִיב אָדָם קַדְמָאָה אִתְּמַר בֵּהּ (תהילים ס״ט:ל״ב) ׳מִשּׁוֹר פָּר מַקְרִין מַפְרִיס׳. וְאִיהוּ מְמָנָא עַל מַדְבְּרָא וּבֵהּ סָפֵק צָרְכֵיהוֹן בְּאָרַע מַדְבְּרָא. וּמִתַּמָּן אִתְקְרִיאַת שְׁכִינְתָּא הַבְּרָכָה, וּמִנֵּהּ אִתְקְרִיאַת פְּסָק וּמִתַּמָּן פִּסְקֵי דִּינִין. וּמִתַּמָּן לָאוֵי דִּינִין לָא צְרִיכָא. וּבְגִין דָּא אִית לְאֵשֶׁת מוֹדַע לְבַר נָשׁ כָּל מִדָּה וּמִדָּה דְּאִיהִי שְׁאֵלָה וּתְשׁוּבָה דִּיהֵא בָּהּ שׁוֹאֵל וּמֵשִׁיב כַּהֲלָכָה. ׳וְכָל רָז לָא אָנִיס׳ - לֵהּ. וְכָל עוּמְקָא דַּהֲלָכָה אִתְגַּלְּיָא לֵהּ. וצָרִיךְ לְאַחֲזָרָא עָלֵהּ דְּלָא יְהֵא בֵּהּ סְפֵיקָא בְּעָלְמָא שְׁאֵלָ"ה אִיהִי מִימִינָא דְּאִיהוּ אֵל, הָאֵל הַגָּדוֹל דְּתַמָּן חָכְמָה. וּמִתַּמָּן שָׁאִיל שְׁלֹמֹה חָכְמְתָא. כַּד אָמַר לֵהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא (מלכים א ג׳:ה׳) שְׁאַל מָה אֶתֵּן לָךְ. וּמִתַּמָּן תַּנְיָא דִּמְסַיַּע לֵהּ, דְּבֵהּ וְה' נָתַן חָכְמָה לִשְׁלֹמֹה, מַאי תַּנְיָא, דָּא עַמּוּדָא דְּאֶמְצָעִיתָא. וּמִתַּמָּן אִתְקְרִיאַת סִיַּעְתָּא דִּשְׁמַיָּא דְּאִתְּמַר בָּהּ (שם ח) וְאַתָּה תִּשְׁמַע הַשָּׁמַיִם. צְרִיכָא הָא אוֹקִימְנָא לֵהּ מִסִּטְרָא דִּגְבוּרָה תְּיוּבְתָּא אִתְקְרִיאַת מִסִּטְרָא דְּבִינָה, דְּאִם בַּר נָשׁ לָאו מֵבִין הַהֲלָכָה, אֵיךְ יַחֲזִיר לָהּ וּמֵשִׁיב לַשּׁוֹאֵל. פָּסַק הָא אוֹקִימְנָא לֵהּ מִסִּטְרָא דְּדִינָא פְּסַק דִּין. מִשְּׁמַעְתָּא מַשְׁמָעוּת הַהֲלָכָה, מִסִּטְרָא דְּהַהוּא דְּאִתְּמַר בֵּהּ שְׁמַע יִשְׂרָאֵל דְּהַהוּא דְּאַרְבַּע אִנּוּן תִּקּוּפָן דַּהֲלָכָה דְּאִתְרְמִיזוּ בְּבַר נָשׁ. וְאִנּוּן י' רְאִיָּה. י'ה שְׁמִיעָה. יה'ו רֵיחָא. יהו'ה דִּבּוּר. וְד' בְּגוּפָא כְּלִילָן מִד' אַתְוָן. לְקָבְלַיְהוּ א' שִׁמּוּשׁ. א"ד תְּנוּעָה. אד"נ מִשּׁוּשׁ. אֲדֹנָ"י הִלּוּךְ. דְּאִנּוּן שִׁמּוּשׁ בַּיָּדַיִם. תְּנוּעָה בְּגוּפָא. מִשּׁוּשׁ בַּבְּרִית. הֲלִיכָה בָּרַגְלַיִן. אִית דְּאָמְרֵי מִשּׁוּשׁ בַּיָּדַיִם. שִׁמּוּשׁ בַּבְּרִית. וְכֹלָּא קְשׁוֹט.
תרגום
שֶׁמִּצַּד הַצַּדִּיק נִקְרֵאת הִיא "קַבָּלָה", הִיא בֵּית קִבּוּל לְהוֹרִישׁ נְשָׁמוֹת לַצַּדִּיקִים. "הַבְּרָכָה" נִקְרֵאת מִצַּד עַמּוּדָא דְּאֶמְצָעִיתָא, כְּשֶׁנּוֹטֵל מִן הַגְּבוּרָה, שֶׁהוּא "שׁוֹר" שֶׁהִקְרִיב אָדָם הָרִאשׁוֹן, שֶׁהוּא חָכְמָה הַמְמֻנָּה עַל כָּל הַקָּרְבָּנוֹת. שֶׁהַכֶּבֶשׂ הוּא מִצַּד הַיָּמִין, וְהַשּׁוֹר מִצַּד הַשְּׂמֹאל. וּמִשּׁוּם כָּךְ, הַשּׁוֹר שֶׁהִקְרִיב אָדָם הָרִאשׁוֹן, נֶאֱמַר בּוֹ (תהילים ס״ט:ל״ב) 'מִשּׁוֹר פָּר מַקְרִין מַפְרִיס (תהלים סט, לב) '. וְהוּא מְמֻנֶּה עַל הַמִּדְבָּר, וּבוֹ מְסַפֵּק צָרְכֵיהֶם בְּאֶרֶץ הַמִּדְבָּר, וּמִשָּׁם נִקְרֵאת הַשְּׁכִינָה "הַבְּרָכָה", וּמִמֶּנָּה נִקְרֵאת "פְּסָק", וּמִשָּׁם "פִּסְקֵי דִּינִים", וּמִשָּׁם לָאוֵי דִּינִים אֵינָם צְרִיכִים. וּמִשּׁוּם כָּךְ צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה נוֹדָע לְאָדָם כָּל מִדָּה וּמִדָּה, שֶׁהִיא שְׁאֵלָה וּתְשׁוּבָה, שֶׁיִּהְיֶה בָּהּ שׁוֹאֵל וּמֵשִׁיב כַּהֲלָכָה. 'וְכָל רָז לָא אָנִיס (דניאל ד, ו) ' - לוֹ, וְכָל עֹמֶק הֲלָכָה נִגְלֶה לוֹ, וְצָרִיךְ לַחֲזֹר עָלָיו שֶׁלֹּא יִהְיֶה בּוֹ סָפֵק בָּעוֹלָם. "שְׁאֵלָ"ה" הִיא מִיָּמִין, שֶׁהוּא "אֵל", "הָאֵל הַגָּדוֹל", שֶׁשָּׁם חָכְמָה, וּמִשָּׁם שָׁאַל שְׁלֹמֹה חָכְמָה, כְּשֶׁאָמַר לוֹ הקב"ה (מלכים א ג׳:ה׳) "שְׁאַל מָה אֶתֵּן לָךְ". וּמִשָּׁם "תַּנְיָא" הַמְסַיֵּעַ לוֹ, שֶׁבּוֹ "וַה' נָתַן חָכְמָה לִשְׁלֹמֹה". מַהוּ "תַּנְיָא"? זֶה עַמּוּדָא דְּאֶמְצָעִיתָא, וּמִשָּׁם נִקְרֵאת "סִיַּעְתָּא דִּשְׁמַיָּא", שֶׁנֶּאֱמַר בָּהּ (שם ח) "וְאַתָּה תִּשְׁמַע הַשָּׁמָיִם". "צְרִיכָא" - הֲרֵי בֵּאַרְנוּהָ מִצַּד הַגְּבוּרָה. "תְּיוּבְתָּא" נִקְרֵאת מִצַּד הַבִּינָה, שֶׁאִם אָדָם אֵינוֹ מֵבִין הַהֲלָכָה, אֵיךְ יַחֲזִיר וְיָשִׁיב לַשּׁוֹאֵל. "פָּסַק" - הֲרֵי בֵּאַרְנוּהָ מִצַּד הַדִּין, פְּסַק דִּין. "מִשְּׁמַעְתָּא" - מַשְׁמָעוּת הַהֲלָכָה, מִצַּד אוֹתוֹ שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל", שֶׁהוּא אוֹתָם אַרְבַּע תְּקוּפוֹת הַהֲלָכָה הָרְמוּזוֹת בְּאָדָם, וְהֵן: י' - רְאִיָּה, י"ה - שְׁמִיעָה, יה"ו - רֵיחַ, יהו"ה - דִּבּוּר. וְאַרְבַּע בַּגּוּף, כְּלוּלוֹת מֵאַרְבַּע אוֹתִיּוֹת. כְּנֶגְדָּן: א' - שִׁמּוּשׁ, א"ד - תְּנוּעָה, אד"נ - מִשּׁוּשׁ, אֲדֹנָ"י - הִלּוּךְ, שֶׁהֵם: שִׁמּוּשׁ בַּיָּדַיִם, תְּנוּעָה בַּגּוּף, מִשּׁוּשׁ בַּבְּרִית, הֲלִיכָה בָּרַגְלַיִם. וְיֵשׁ הָאוֹמְרִים: מִשּׁוּשׁ בַּיָּדַיִם, שִׁמּוּשׁ בַּבְּרִית, וְהַכֹּל אֱמֶת.
נוסח בלי ניקוד (להעתקה ולחיפוש)
לשון הזוהר: דמסטרא דצדיק אתקריאת איהי קבלה, איהי בית קבול לירתא נשמתין לצדיקיא. הברכה אתקריאת מסטרא דעמודא דאמצעיתא, כד נטיל מגבורה דאיהו שור דקריב אדם קדמאה, דאיהו חכמה דממנא על כל קרבנין. דכבש איהו מסטרא דימינא, ושור מסטרא דשמאלא. ובגין דא שור שהקריב אדם קדמאה אתמר בה (תהילים ס״ט:ל״ב) ׳משור פר מקרין מפריס׳. ואיהו ממנא על מדברא ובה ספק צרכיהון בארע מדברא. ומתמן אתקריאת שכינתא הברכה, ומנה אתקריאת פסק ומתמן פסקי דינין. ומתמן לאוי דינין לא צריכא. ובגין דא אית לאשת מודע לבר נש כל מדה ומדה דאיהי שאלה ותשובה דיהא בה שואל ומשיב כהלכה. ׳וכל רז לא אניס׳ - לה. וכל עומקא דהלכה אתגליא לה. וצריך לאחזרא עלה דלא יהא בה ספיקא בעלמא שאל"ה איהי מימינא דאיהו אל, האל הגדול דתמן חכמה. ומתמן שאיל שלמה חכמתא. כד אמר לה לקודשא בריך הוא (מלכים א ג׳:ה׳) שאל מה אתן לך. ומתמן תניא דמסיע לה, דבה וה' נתן חכמה לשלמה, מאי תניא, דא עמודא דאמצעיתא. ומתמן אתקריאת סיעתא דשמיא דאתמר בה (שם ח) ואתה תשמע השמים. צריכא הא אוקימנא לה מסטרא דגבורה תיובתא אתקריאת מסטרא דבינה, דאם בר נש לאו מבין ההלכה, איך יחזיר לה ומשיב לשואל. פסק הא אוקימנא לה מסטרא דדינא פסק דין. משמעתא משמעות ההלכה, מסטרא דההוא דאתמר בה שמע ישראל דההוא דארבע אנון תקופן דהלכה דאתרמיזו בבר נש. ואנון י' ראיה. י'ה שמיעה. יה'ו ריחא. יהו'ה דבור. וד' בגופא כלילן מד' אתון. לקבליהו א' שמוש. א"ד תנועה. אד"נ משוש. אדנ"י הלוך. דאנון שמוש בידים. תנועה בגופא. משוש בברית. הליכה ברגלין. אית דאמרי משוש בידים. שמוש בברית. וכלא קשוט.
התרגום: שמצד הצדיק נקראת היא "קבלה", היא בית קבול להוריש נשמות לצדיקים. "הברכה" נקראת מצד עמודא דאמצעיתא, כשנוטל מן הגבורה, שהוא "שור" שהקריב אדם הראשון, שהוא חכמה הממנה על כל הקרבנות. שהכבש הוא מצד הימין, והשור מצד השמאל. ומשום כך, השור שהקריב אדם הראשון, נאמר בו (תהילים ס״ט:ל״ב) 'משור פר מקרין מפריס (תהלים סט, לב) '. והוא ממנה על המדבר, ובו מספק צרכיהם בארץ המדבר, ומשם נקראת השכינה "הברכה", וממנה נקראת "פסק", ומשם "פסקי דינים", ומשם לאוי דינים אינם צריכים. ומשום כך צריך שיהיה נודע לאדם כל מדה ומדה, שהיא שאלה ותשובה, שיהיה בה שואל ומשיב כהלכה. 'וכל רז לא אניס (דניאל ד, ו) ' - לו, וכל עמק הלכה נגלה לו, וצריך לחזר עליו שלא יהיה בו ספק בעולם. "שאל"ה" היא מימין, שהוא "אל", "האל הגדול", ששם חכמה, ומשם שאל שלמה חכמה, כשאמר לו הקב"ה (מלכים א ג׳:ה׳) "שאל מה אתן לך". ומשם "תניא" המסיע לו, שבו "וה' נתן חכמה לשלמה". מהו "תניא"? זה עמודא דאמצעיתא, ומשם נקראת "סיעתא דשמיא", שנאמר בה (שם ח) "ואתה תשמע השמים". "צריכא" - הרי בארנוה מצד הגבורה. "תיובתא" נקראת מצד הבינה, שאם אדם אינו מבין ההלכה, איך יחזיר וישיב לשואל. "פסק" - הרי בארנוה מצד הדין, פסק דין. "משמעתא" - משמעות ההלכה, מצד אותו שנאמר בו "שמע ישראל", שהוא אותם ארבע תקופות ההלכה הרמוזות באדם, והן: י' - ראיה, י"ה - שמיעה, יה"ו - ריח, יהו"ה - דבור. וארבע בגוף, כלולות מארבע אותיות. כנגדן: א' - שמוש, א"ד - תנועה, אד"נ - משוש, אדנ"י - הלוך, שהם: שמוש בידים, תנועה בגוף, משוש בברית, הליכה ברגלים. ויש האומרים: משוש בידים, שמוש בברית, והכל אמת.
מן המפרשים
ביאור הגר"א: מן המקבילה בתיקוני זוהר מאמר פ, ז (ט:) שמע ישראל. ראיה. ששמיעה תליא ביה שהוא נקרא ישראל כידוע:
כל דברי הזוהר על פסוק זה
פסוקים שהפיסקה מביאה: