ממלכת הזוהר › זוהר › זוהר חדש › מאמר 120: ספרא תנינא בהמשכו - עלית התפלה ושכרה וזריקת האבנים בשבעת השמות › פיסקה 14

רב המנונא סבא - נשמות הרוכבות על הבלי התורה היוצאים מפי הצדיקים

זוהר חדש · ספרא תנינא בהמשכו - עלית התפלה ושכרה וזריקת האבנים בשבעת השמות · מאמר 120 · פיסקה 14

לשון הזוהר

קָם רִבִּי אֶלְעָזָר וְאָמַר, אַבָּא מָאן הֲוָה הַהוּא סָבָא. אָמַר וַדַּאי רַב הַמְנוּנָא סָבָא, אִשְׁתְּמוֹדַע דְּנִשְׁמָתֵהּ נַחְתָּא מִתְלַבְּשָׁא בָּאֲוִירָא דְּהֶבֶל דְּאוֹרַיְתָא. דִּבְזִמְנָא דְּצַדִּיקַיָּא מִתְעַסְּקִין בְּאוֹרַיְתָא, כָּל אִלֵּין הֲבָלִים דְּסָלְקִין מִפּוּמֵיהוֹן בְּאוֹרַיְתָא, כְּמָה נִשְׁמָתִין דְּהַהוּא עָלְמָא רָכָבַן עָלַיְהוּ וּמִתְלַבְּשָׁן בְּהוּ. וְקָלִין וְדִבּוּרִין דְּאוֹרַיְתָא אִתְעֲבִידוּ לוֹן כְּסוּסְוָן, וְרַכְבִין עָלַיְהוּ וְנַחְתִּין בְּהַאי עָלְמָא. וַאֲפִלּוּ מַלְאָכִין. וְכָל שֶׁכֵּן בְּחִבּוּרָא דָּא, וּבְמָארֵי דְּהַאי חִבּוּרָא דְּבֵהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא הַטֵה הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם כְּגַוְנֵי דְּסִינַי, וְאִיהוּ נָחִית עָלֵהּ לְאָקָמָא שְׁכִינְתֵּהּ בְּשִׁתִּין רִבּוֹא דְּמַלְאָכִין. וּבְכָל נִשְׁמָתִין דְּאִתְבְּרִיאוּ וַעֲתִידִין לְמִבְרֵי. הָדָא הוּא דִּכְתִיב ׳כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ וְגוֹמֵר׳ (דברים כט). וּבְנִשְׁמָתִין דַּאֲצִילוּתָא דְּפוּמֵהּ אִיהִי סִינַי. וְקָלָא דִּילֵהּ אָתָא כְּגַוְנָא דְּקָלָא דְּמָארֵהּ דְּאִתְּמַר בֵּהּ ׳קוֹל דְּבָרִים אַתֶּם שׁוֹמְעִים׳ (דברים ד). וְכָל דִּבּוּר וְדִבּוּר אִתְעֲבִיד מִנֵּהּ מַלְאָךְ. וְנִשְׁמְתָא דִּילֵהּ בְּגִינַהּ מַכְרִיזִין לְעֵלָּא, כַּד סַלְקָא בְּכָל לֵילְיָא הָבוּ יְקָרָא לְדִיּוֹקְנָא דְּמַלְכָּא. אַדְּהָכִי הָא רָעֲיָא מְהֵימָנָא קָא אָתֵי נָטַל קִרְטָא בִּידֵהּ.

תרגום

קָם רַבִּי אֶלְעָזָר וְאָמַר: אַבָּא, מִי הָיָה אוֹתוֹ הַזָּקֵן? אָמַר: וַדַּאי רַב הַמְנוּנָא סָבָא. נוֹדָע שֶׁנִּשְׁמָתוֹ יוֹרֶדֶת וּמִתְלַבֶּשֶׁת בַּאֲוִיר שֶׁל הֶבֶל הַתּוֹרָה. שֶׁבִּזְמַן שֶׁהַצַּדִּיקִים עוֹסְקִים בַּתּוֹרָה, כָּל אוֹתָם הֲבָלִים הָעוֹלִים מִפִּיהֶם בַּתּוֹרָה, כַּמָּה נְשָׁמוֹת שֶׁל אוֹתוֹ עוֹלָם רוֹכְבוֹת עֲלֵיהֶם וּמִתְלַבְּשׁוֹת בָּהֶם. וְקוֹלוֹת וְדִבּוּרִים שֶׁל תּוֹרָה נַעֲשִׂים לָהֶם כְּסוּסִים, וְרוֹכְבִים עֲלֵיהֶם וְיוֹרְדִים בָּעוֹלָם הַזֶּה - וַאֲפִלּוּ מַלְאָכִים. וְכָל שֶׁכֵּן בְּחִבּוּר זֶה וּבְבַעֲלֵי חִבּוּר זֶה, שֶׁבּוֹ הקב"ה מַטֶּה אֶת הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם כְּעֵין סִינַי, וְהוּא יוֹרֵד עָלָיו לְהָקִים שְׁכִינָתוֹ בְּשִׁשִּׁים רִבּוֹא מַלְאָכִים, וּבְכָל הַנְּשָׁמוֹת שֶׁנִּבְרְאוּ וַעֲתִידוֹת לְהִבָּרֵא. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב ׳'כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ׳ (דברים כט, יד) ' וְגוֹמֵר. וּבַנְּשָׁמוֹת שֶׁל אֲצִילוּת, פִּיו הוּא סִינַי, וְקוֹלוֹ בָּא כְּעֵין קוֹל בַּעֲלוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ ׳'קוֹל דְּבָרִים אַתֶּם שׁוֹמְעִים׳ (דברים ד, יב) '. ׳וְכָל דִּבּוּר׳ וְדִבּוּר נַעֲשֶׂה מִמֶּנּוּ מַלְאָךְ. וְנִשְׁמָתוֹ, בִּגְלָלָהּ מַכְרִיזִים לְמַעְלָה, כְּשֶׁעוֹלָה בְּכָל לַיְלָה: הָבוּ יְקָר לִדְיוֹקַן הַמֶּלֶךְ. וּבְעוֹד כָּךְ, הִנֵּה רָעֲיָא מְהֵימָנָא בָּא, נוֹטֵל אֶבֶן קְטַנָּה בְּיָדוֹ.

נוסח בלי ניקוד (להעתקה ולחיפוש)

לשון הזוהר: קם רבי אלעזר ואמר, אבא מאן הוה ההוא סבא. אמר ודאי רב המנונא סבא, אשתמודע דנשמתה נחתא מתלבשא באוירא דהבל דאוריתא. דבזמנא דצדיקיא מתעסקין באוריתא, כל אלין הבלים דסלקין מפומיהון באוריתא, כמה נשמתין דההוא עלמא רכבן עליהו ומתלבשן בהו. וקלין ודבורין דאוריתא אתעבידו לון כסוסון, ורכבין עליהו ונחתין בהאי עלמא. ואפלו מלאכין. וכל שכן בחבורא דא, ובמארי דהאי חבורא דבה קודשא בריך הוא הטה השמים ושמי השמים כגוני דסיני, ואיהו נחית עלה לאקמא שכינתה בשתין רבוא דמלאכין. ובכל נשמתין דאתבריאו ועתידין למברי. הדא הוא דכתיב ׳כי את אשר ישנו פה עמנו וגומר׳ (דברים כט). ובנשמתין דאצילותא דפומה איהי סיני. וקלא דילה אתא כגונא דקלא דמארה דאתמר בה ׳קול דברים אתם שומעים׳ (דברים ד). וכל דבור ודבור אתעביד מנה מלאך. ונשמתא דילה בגינה מכריזין לעלא, כד סלקא בכל ליליא הבו יקרא לדיוקנא דמלכא. אדהכי הא רעיא מהימנא קא אתי נטל קרטא בידה.

התרגום: קם רבי אלעזר ואמר: אבא, מי היה אותו הזקן? אמר: ודאי רב המנונא סבא. נודע שנשמתו יורדת ומתלבשת באויר של הבל התורה. שבזמן שהצדיקים עוסקים בתורה, כל אותם הבלים העולים מפיהם בתורה, כמה נשמות של אותו עולם רוכבות עליהם ומתלבשות בהם. וקולות ודבורים של תורה נעשים להם כסוסים, ורוכבים עליהם ויורדים בעולם הזה - ואפלו מלאכים. וכל שכן בחבור זה ובבעלי חבור זה, שבו הקב"ה מטה את השמים ושמי השמים כעין סיני, והוא יורד עליו להקים שכינתו בששים רבוא מלאכים, ובכל הנשמות שנבראו ועתידות להברא. זהו שכתוב ׳'כי את אשר ישנו פה עמנו׳ (דברים כט, יד) ' וגומר. ובנשמות של אצילות, פיו הוא סיני, וקולו בא כעין קול בעלו, שנאמר בו ׳'קול דברים אתם שומעים׳ (דברים ד, יב) '. ׳וכל דבור׳ ודבור נעשה ממנו מלאך. ונשמתו, בגללה מכריזים למעלה, כשעולה בכל לילה: הבו יקר לדיוקן המלך. ובעוד כך, הנה רעיא מהימנא בא, נוטל אבן קטנה בידו.

מן המפרשים

ביאור הגר"א: מן המקבילה בתיקוני זוהר מאמר עט, יג (ו:) מסטרא כו'. דצפור יונה נשר - הוא שכינה מסט' דעשיה יצירה בריאה כמ"ש בתיקון י ':

לכל המפרשים על פיסקה זו

כל דברי הזוהר על פסוק זה

פסוקים שהפיסקה מביאה: