ממלכת הזוהר › זוהר › זוהר חדש › מאמר 114: מדרש רות בהמשכו - חלונות הרקיע שעל הגן ומעלת הברכה והקדושה בצבור › פיסקה 7

׳אשר נשמה באפו׳ - הנשמה השורה בחטם עד שיברך והפורחת מן הפוגם

זוהר חדש · מדרש רות בהמשכו - חלונות הרקיע שעל הגן ומעלת הברכה והקדושה בצבור · מאמר 114 · פיסקה 7

לשון הזוהר

בְּגִין דְּנִשְׁמָתָא דְּבַר נָשׁ בְּהַאי עַלְמָא, נָפְקַת מִינֵיהּ בְּכָל לֵילְיָא וְלֵילְיָא. בְּצַפְרָא אִתְהַדְּרָא לֵיהּ, וְשַׁרְיָיא בְּחוֹטְמָא דְבַר נָשׁ, וְלָא עָאלַת וְלָא אִתְיַישְׁבָא בְּמֵעוֹי, עַד דִּמְבָרֵךְ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, ומַצְלֵי עַל דְּמֵיהּ, כְּדֵין מִתְיַיְשְׁבָא בְּדוּכְתָּהּ. וְעַל דָּא כְּתִיב, (ישעיהו ב׳:כ״ב) ׳חִדְּלוּ לָכֶם מִן הָאָדָם אֲשֶׁר נְשָׁמָה בְּאַפּוֹ׳. מַאי ׳אֲשֶׁר נְשָׁמָה בְּאַפּוֹ׳. בְּגִין דְּנַחֲתָא בְּצַפְרָא, וְאוֹמֵר לָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, זִילִי, וּשְׁרִי לֵיהּ בְּחוֹטְמוֹי, עַל מְנָת דְּיִצְלֵי צְלוֹתֵיהּ. אִי מְבָרֵךְ הוּא כִּדְקָא יָאוֹת, תִּשְׁרֵי בְּגַוֵּיהּ, וְאִי לָא, פָּרְחָא וּסְלֵיקַת, וְאִשְׁתַּכַּח בַּר נָשׁ דְּחַסְרָא מִינֵיהּ הַהוּא קְדוּשָׁתָא דְּנִשְׁמָתָא.

תרגום

מִשּׁוּם שֶׁנִּשְׁמַת הָאָדָם בָּעוֹלָם הַזֶּה יוֹצֵאת מִמֶּנּוּ בְּכָל לַיְלָה וְלַיְלָה. בַּבֹּקֶר חוֹזֶרֶת אֵלָיו וְשׁוֹרָה בְּחֹטֶם הָאָדָם, וְאֵינָהּ נִכְנֶסֶת וְאֵינָהּ מִתְיַשֶּׁבֶת בְּמֵעָיו, עַד שֶׁמְּבָרֵךְ אֶת הקב"ה וּמִתְפַּלֵּל עַל דָּמוֹ, אָז מִתְיַשֶּׁבֶת בִּמְקוֹמָהּ. וְעַל כֵּן כָּתוּב, (ישעיהו ב׳:כ״ב) ׳חִדְּלוּ לָכֶם מִן הָאָדָם אֲשֶׁר נְשָׁמָה בְּאַפּוֹ׳ (ישעיה ב, כב) - מַהוּ ׳אֲשֶׁר נְשָׁמָה בְּאַפּוֹ׳? מִשּׁוּם שֶׁיּוֹרֶדֶת בַּבֹּקֶר, וְאוֹמֵר לָהּ הקב"ה: לְכִי וּשְׁרִי בְּחָטְמוֹ, עַל מְנָת שֶׁיִּתְפַּלֵּל תְּפִלָּתוֹ. אִם מְבָרֵךְ כָּרָאוּי, תִּשְׁרֶה בְּתוֹכוֹ, וְאִם לָאו, פּוֹרַחַת וְעוֹלָה, וְנִמְצָא הָאָדָם חָסֵר מִמֶּנּוּ אוֹתָהּ קְדֻשַּׁת הַנְּשָׁמָה.

נוסח בלי ניקוד (להעתקה ולחיפוש)

לשון הזוהר: בגין דנשמתא דבר נש בהאי עלמא, נפקת מיניה בכל ליליא וליליא. בצפרא אתהדרא ליה, ושרייא בחוטמא דבר נש, ולא עאלת ולא אתיישבא במעוי, עד דמברך להקדוש ברוך הוא, ומצלי על דמיה, כדין מתיישבא בדוכתה. ועל דא כתיב, (ישעיהו ב׳:כ״ב) ׳חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו׳. מאי ׳אשר נשמה באפו׳. בגין דנחתא בצפרא, ואומר לה הקדוש ברוך הוא, זילי, ושרי ליה בחוטמוי, על מנת דיצלי צלותיה. אי מברך הוא כדקא יאות, תשרי בגויה, ואי לא, פרחא וסליקת, ואשתכח בר נש דחסרא מיניה ההוא קדושתא דנשמתא.

התרגום: משום שנשמת האדם בעולם הזה יוצאת ממנו בכל לילה ולילה. בבקר חוזרת אליו ושורה בחטם האדם, ואינה נכנסת ואינה מתישבת במעיו, עד שמברך את הקב"ה ומתפלל על דמו, אז מתישבת במקומה. ועל כן כתוב, (ישעיהו ב׳:כ״ב) ׳חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו׳ (ישעיה ב, כב) - מהו ׳אשר נשמה באפו׳? משום שיורדת בבקר, ואומר לה הקב"ה: לכי ושרי בחטמו, על מנת שיתפלל תפלתו. אם מברך כראוי, תשרה בתוכו, ואם לאו, פורחת ועולה, ונמצא האדם חסר ממנו אותה קדשת הנשמה.

לימוד הפיסקה עם כל המפרשים והכלים