׳ותקראנה לו השכנות שם׳ - קריאת הנפש המשוטטת אל הגוף הנבנה
זוהר חדש · מדרש רות בהמשכו - מסע רבי פרחיה בעולם הנשמות ושכר קריאת שמע · מאמר 113 · פיסקה 4
לשון הזוהר
בְּהַהִיא שַׁעֲתָא דְּגוּפָא דָא אִתְבְּנֵי, מִיָּד ׳וַתִּקְרֶאנָה לוֹ הַשְּׁכֵנוֹת שֵׁם׳. וְאַמַּאי הָכָא שֵׁם. בְּכָל אֲתַר דִּכְתִיב שֵׁם, דָּא אִיהוּ נֶפֶשׁ. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (רות ד׳:י״ז) ׳וְלֹא יִכָּרֵת שֵׁם הַמֵּת׳, דָּא אִיהוּ נֶפֶשׁ. וְהָכָא ׳וַתִּקְרֶאנָה לוֹ הַשְּׁכֵנוֹת שֵׁם׳, אִינוּן שְׁכֵינוֹת קָרוֹ לְהַהוּא גּוּפָא דְּאִתְבְּנֵי הַשְׁתָּא שֵׁם, קָרוֹ לְהַהוּא נֶפֶשׁ, לְאִשְׁתַּכְלָלָא בְּהַהוּא גוּפָא. דְּהָא לְזִימְנִין זְמִינָא תַּמָּן נַפְשָׁא, וּלְזִמְנִין לָא זְמִינָא, בְּגִין דְּאָזְלָא וּמְשָׁטְטָא בְּעָלְמָא, וּכְדֵין קָרוֹן לָהּ לְגַבֵּי הַהוּא גוּפָא. וּבְשַׁעֲתָא דִרְעוּתָא אִתְעַר, לְאָן אָזְלַת. לְגַבֵּי קִבְרֵי דַּאֲבָהָן, לְגַבֵּי קִבְרֵי דַּחֲסִידֵי, עַד דְּאִיתְעַר בּוֹעַז הָכָא, וּשְׁאָר נִשְׁמָתִין קָרוֹן לָהּ, וְאָתַת וְאִשְׁתַּכְּחַת וְאִשְׁתַּכְלְלַת בַּאֲתַר דָּא. וְהָא כְתִיב, (איוב ל״ד:י״ד) ׳אִם יָשִׂים אֵלָיו לִבּוֹ רוּחוֹ וְנִשְׁמָתוֹ אֵלָיו יֶאֱסֹף׳. שָׁאנֵי הָכָא, דְּהֲוָה גוֹאֵל קָרוֹב, דְּהָא תּוֹעַלְתָּא יַתִּיר, הַהוּא גּוֹאֵל דְּאִיקְרֵי קָרוֹב, דְּאִיתְעַר לְמֶהֱוֵי זְמִינָא תַּמָּן, מִיָּד דְּאִתְעַר לְגַבֵּיהּ. וְהָכָא דְּהֲוָה רָחִיק, אִצְטְרִיכוּ לְמִיקְרֵי לָהּ, דְּהָא מַחֲשָׁבָה רְחִיקָא הֲוָה. בְּמַחֲשָׁבָה קְרִיבָא לָא אִצְטְרִיךְ, אֶלָּא הִיא אָתַת בְּהַהוּא אִתְעָרוּתָא לְאִתְבְּנָאָה תַּמָּן. עַל דָּא וַתִּקְרֶאנָה לְהַהוּא גּוּפָא שֵׁם, הַהוּא נֶפֶשׁ לְאִתְבְּנָאָה תַּמָּן.
תרגום
בְּאוֹתָהּ הַשָּׁעָה שֶׁגּוּף זֶה נִבְנֶה, מִיָּד ׳וַתִּקְרֶאנָה לוֹ הַשְּׁכֵנוֹת שֵׁם׳ (רות ד, יז) - וּמַדּוּעַ כָּאן ׳שֵׁם׳. בְּכָל מָקוֹם שֶׁכָּתוּב ׳שֵׁם׳, זוֹ הִיא נֶפֶשׁ. כְּמוֹ שֶׁאַתָּה אוֹמֵר, ׳וְלֹא יִכָּרֵת שֵׁם הַמֵּת׳ (רות ד, י) - זוֹ הִיא נֶפֶשׁ. וְכָאן ׳וַתִּקְרֶאנָה לוֹ הַשְּׁכֵנוֹת שֵׁם׳ - אוֹתָן הַשְּׁכֵנוֹת קוֹרְאוֹת לְאוֹתוֹ הַגּוּף שֶׁנִּבְנֶה עַכְשָׁיו ׳שֵׁם׳, קוֹרְאוֹת לְאוֹתָהּ הַנֶּפֶשׁ, לְהִשְׁתַּכְלֵל בְּאוֹתוֹ הַגּוּף. שֶׁהֲרֵי לִפְעָמִים מְזֻמֶּנֶת שָׁם הַנֶּפֶשׁ, וְלִפְעָמִים אֵינָהּ מְזֻמֶּנֶת, מִשּׁוּם שֶׁהוֹלֶכֶת וּמְשׁוֹטֶטֶת בָּעוֹלָם, וְאָז קוֹרְאִים לָהּ אֶל אוֹתוֹ הַגּוּף. וּבְשָׁעָה שֶׁמִּתְעוֹרֵר הָרָצוֹן, לְאָן הוֹלֶכֶת. אֵצֶל קִבְרֵי הָאָבוֹת, אֵצֶל קִבְרֵי הַחֲסִידִים, עַד שֶׁמִּתְעוֹרֵר בֹּעַז כָּאן, וּשְׁאָר הַנְּשָׁמוֹת קוֹרְאוֹת לָהּ, וּבָאָה וְנִמְצֵאת וּמִשְׁתַּכְלֶלֶת בְּמָקוֹם זֶה. וַהֲרֵי כָּתוּב, ׳אִם יָשִׂים אֵלָיו לִבּוֹ רוּחוֹ וְנִשְׁמָתוֹ אֵלָיו יֶאֱסֹף׳ (איוב לד, יד) - שׁוֹנֶה כָּאן, שֶׁהָיָה גּוֹאֵל קָרוֹב, שֶׁהֲרֵי תּוֹעֶלֶת יְתֵרָה, אוֹתוֹ הַגּוֹאֵל הַנִּקְרָא קָרוֹב, שֶׁמִּתְעוֹרֵר לִהְיוֹת מְזֻמָּן שָׁם, מִיָּד שֶׁמִּתְעוֹרֵר אֵלָיו. וְכָאן שֶׁהָיָה רָחוֹק, הֻצְרְכוּ לִקְרֹא לָהּ, שֶׁהֲרֵי מַחֲשָׁבָה רְחוֹקָה הָיְתָה. בְּמַחֲשָׁבָה קְרוֹבָה אֵין צֹרֶךְ, אֶלָּא הִיא בָּאָה בְּאוֹתָהּ הַהִתְעוֹרְרוּת לְהִבָּנוֹת שָׁם. עַל זֶה ׳וַתִּקְרֶאנָה׳ לְאוֹתוֹ הַגּוּף ׳שֵׁם׳, אוֹתָהּ הַנֶּפֶשׁ לְהִבָּנוֹת שָׁם.
נוסח בלי ניקוד (להעתקה ולחיפוש)
לשון הזוהר: בההיא שעתא דגופא דא אתבני, מיד ׳ותקראנה לו השכנות שם׳. ואמאי הכא שם. בכל אתר דכתיב שם, דא איהו נפש. כמה דאת אמר, (רות ד׳:י״ז) ׳ולא יכרת שם המת׳, דא איהו נפש. והכא ׳ותקראנה לו השכנות שם׳, אינון שכינות קרו לההוא גופא דאתבני השתא שם, קרו לההוא נפש, לאשתכללא בההוא גופא. דהא לזימנין זמינא תמן נפשא, ולזמנין לא זמינא, בגין דאזלא ומשטטא בעלמא, וכדין קרון לה לגבי ההוא גופא. ובשעתא דרעותא אתער, לאן אזלת. לגבי קברי דאבהן, לגבי קברי דחסידי, עד דאיתער בועז הכא, ושאר נשמתין קרון לה, ואתת ואשתכחת ואשתכללת באתר דא. והא כתיב, (איוב ל״ד:י״ד) ׳אם ישים אליו לבו רוחו ונשמתו אליו יאסף׳. שאני הכא, דהוה גואל קרוב, דהא תועלתא יתיר, ההוא גואל דאיקרי קרוב, דאיתער למהוי זמינא תמן, מיד דאתער לגביה. והכא דהוה רחיק, אצטריכו למיקרי לה, דהא מחשבה רחיקא הוה. במחשבה קריבא לא אצטריך, אלא היא אתת בההוא אתערותא לאתבנאה תמן. על דא ותקראנה לההוא גופא שם, ההוא נפש לאתבנאה תמן.
התרגום: באותה השעה שגוף זה נבנה, מיד ׳ותקראנה לו השכנות שם׳ (רות ד, יז) - ומדוע כאן ׳שם׳. בכל מקום שכתוב ׳שם׳, זו היא נפש. כמו שאתה אומר, ׳ולא יכרת שם המת׳ (רות ד, י) - זו היא נפש. וכאן ׳ותקראנה לו השכנות שם׳ - אותן השכנות קוראות לאותו הגוף שנבנה עכשיו ׳שם׳, קוראות לאותה הנפש, להשתכלל באותו הגוף. שהרי לפעמים מזמנת שם הנפש, ולפעמים אינה מזמנת, משום שהולכת ומשוטטת בעולם, ואז קוראים לה אל אותו הגוף. ובשעה שמתעורר הרצון, לאן הולכת. אצל קברי האבות, אצל קברי החסידים, עד שמתעורר בעז כאן, ושאר הנשמות קוראות לה, ובאה ונמצאת ומשתכללת במקום זה. והרי כתוב, ׳אם ישים אליו לבו רוחו ונשמתו אליו יאסף׳ (איוב לד, יד) - שונה כאן, שהיה גואל קרוב, שהרי תועלת יתרה, אותו הגואל הנקרא קרוב, שמתעורר להיות מזמן שם, מיד שמתעורר אליו. וכאן שהיה רחוק, הצרכו לקרא לה, שהרי מחשבה רחוקה היתה. במחשבה קרובה אין צרך, אלא היא באה באותה ההתעוררות להבנות שם. על זה ׳ותקראנה׳ לאותו הגוף ׳שם׳, אותה הנפש להבנות שם.
לימוד הפיסקה עם כל המפרשים והכלים
כל דברי הזוהר על פסוק זה
פסוקים שהפיסקה מביאה: