׳אנכי רות אמתך׳ - כנסת ישראל השוכבת לעפר ואין לה פה בגלות
זוהר חדש · מדרש רות בהמשכו - משמרות הלילה וגאולת כנסת ישראל ובריאת העולם באותיות · מאמר 111 · פיסקה 5
לשון הזוהר
וַיִּלָּפֵת, אַמַּאי. בְּגִין, ׳וְהִנֵּה אִשָּׁה שׁוֹכֶבֶת מַרְגְּלוֹתָיו׳, שְׁכִיבַת לְעַפְרָא, מְהַדְּקָא בֵּין רַגְלִין, דָּא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל. כְּדֵין בְּהַהִיא שַׁעֲתָא אִיהִי אִיתְעָרַת לְגַבֵּיהּ, וְהוּא שָׁאֵיל לָהּ, מִי אַתְּ בִּתִּי בְּגָלוּתָא. וּמִי אַתְּ בְּשַׁעֲתָא דָא. ׳וַתֹּאמֶר אָנֹכִי רוּת אֲמָתֶךָ׳. מְרָוַות בְּצַעֲרִין, מְרָוַות מַכְאוֹבִין עַל בָּנַי דְּאִינוּן בְּגָלוּתָא. וְעַל פָּלָטֵירִין קַדִּישִׁין דְּאִתְתָּרִיכְנָא מִנַּיְיהוּ, וְלָא דַי דְּאִתְתָּרִיכְנָא, אֶלָּא דִּמְחָרְפִין וּמְקַלְּלִין בְּכָל יוֹמָא עֲלַיְיהוּ, וְלֵית לִי פּוּמָא בְּגָלוּתָא לְאַהֲדָרָא לוֹן.
תרגום
׳וַיִּלָּפֵת׳, מַדּוּעַ. מִשּׁוּם, ׳וְהִנֵּה אִשָּׁה שׁוֹכֶבֶת מַרְגְּלוֹתָיו׳ (רות ג, ח) - שְׁכִיבָה לֶעָפָר, מְהֻדֶּקֶת בֵּין הָרַגְלַיִם, זוֹ כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל. אָז בְּאוֹתָהּ הַשָּׁעָה הִיא מִתְעוֹרֶרֶת אֵלָיו, וְהוּא שׁוֹאֵל אוֹתָהּ, מִי אַתְּ בִּתִּי בַּגָּלוּת, וּמִי אַתְּ בַּשָּׁעָה הַזֹּאת. ׳וַתֹּאמֶר אָנֹכִי רוּת אֲמָתֶךָ׳ (רות ג, ט) - מְלֵאָה בְּצַעַר, מְלֵאָה בְּמַכְאוֹבִים עַל בָּנַי שֶׁהֵם בַּגָּלוּת. וְעַל אַרְמוֹנוֹת קְדוֹשִׁים שֶׁגֹּרַשְׁתִּי מֵהֶם, וְלֹא דַּי שֶׁגֹּרַשְׁתִּי, אֶלָּא שֶׁמְּחָרְפִים וּמְקַלְּלִים בְּכָל יוֹם עֲלֵיהֶם, וְאֵין לִי פֶּה בַּגָּלוּת לְהָשִׁיב לָהֶם.
נוסח בלי ניקוד (להעתקה ולחיפוש)
לשון הזוהר: וילפת, אמאי. בגין, ׳והנה אשה שוכבת מרגלותיו׳, שכיבת לעפרא, מהדקא בין רגלין, דא כנסת ישראל. כדין בההיא שעתא איהי איתערת לגביה, והוא שאיל לה, מי את בתי בגלותא. ומי את בשעתא דא. ׳ותאמר אנכי רות אמתך׳. מרוות בצערין, מרוות מכאובין על בני דאינון בגלותא. ועל פלטירין קדישין דאתתריכנא מנייהו, ולא די דאתתריכנא, אלא דמחרפין ומקללין בכל יומא עלייהו, ולית לי פומא בגלותא לאהדרא לון.
התרגום: ׳וילפת׳, מדוע. משום, ׳והנה אשה שוכבת מרגלותיו׳ (רות ג, ח) - שכיבה לעפר, מהדקת בין הרגלים, זו כנסת ישראל. אז באותה השעה היא מתעוררת אליו, והוא שואל אותה, מי את בתי בגלות, ומי את בשעה הזאת. ׳ותאמר אנכי רות אמתך׳ (רות ג, ט) - מלאה בצער, מלאה במכאובים על בני שהם בגלות. ועל ארמונות קדושים שגרשתי מהם, ולא די שגרשתי, אלא שמחרפים ומקללים בכל יום עליהם, ואין לי פה בגלות להשיב להם.