ממלכת הזוהר › זוהר › זוהר חדש › מאמר 11: מדרש הנעלם בראשית בהמשכו - ׳נפש חיה׳ מן האדמה והנשמה הקדושה הגזורה מהכסא › פיסקה 14

׳רוח ממללא׳ - זקיפת הראש וההסתכלות ברקיע שמחזירה הדעת

זוהר חדש · מדרש הנעלם בראשית בהמשכו - ׳נפש חיה׳ מן האדמה והנשמה הקדושה הגזורה מהכסא · מאמר 11 · פיסקה 14

לשון הזוהר

אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, מַאי חָזָא אוּנְקְלוּס, דַּאֲמַר (בראשית ב׳:ז׳) ׳וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה׳, וְתִרְגֵּם לְרוּחַ מְמַלְּלָא, אִי נַפְשָׁא דִּבְעִירָתָא הִיא, לָמָּה לָא מְמַלְּלָן. אָמַר רִבִּי יִצְחָק, עַל דְּאִתְגַּבָּלוּן מֵעוֹבְיָיא רַבָּה דְּעַפְרָא, יַתִּיר מִבְּנֵי נָשָׁא, וְלָא זָקְפִין רֵישָׁא, וְלָא מִסְתַּכְּלִין בִּרְקִיעָא כִּבְנֵי נָשָׁא. דְּאִלּוּ אִתְגַּבָּלוּ מִקְלִילָא דְּעַפְרָא כִּבְנֵי נָשָׁא, וְזָקְפָן רֵישָׁא וְאִסְתַּכָּלוּ בִּרְקִיעָא, הֲווֹ מְמַלְּלָן. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, גַּבָּלוּתָא וְזָקְפָן רֵישָׁא תֵּינַח, אֲבָל אִסְתַּכְּלוּתָא בִּרְקִיעָא, לְמַאי. אָמַר לֵיהּ, הַהוּא סִיּוּעָא רַבָּה דִּבְנֵי נָשָׁא. תָּא חֲזֵי, נְבוּכַדְנֶצַּר כַּד הֲוָה טָרִיד, וַהֲוָה בְּעִירָא בְּטוּרַיָיא, לָא הֲוָה לֵיהּ סִיּוּעָא, עַד דְּאִסְתַּכַּל בִּרְקִיעָא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (דניאל ד׳:ל״א) אֲנָא ׳נְבוּכַדְנֶצַּר עֵינַי לִשְׁמַיָא נָטְלַת, וּמִנְדְּעֵי עָלַי יָתֵיב׳. דְּעַד לָא יִסְתַּכֵּל בִּרְקִיעָא, לָא הֲוָה מִנְדְעֵיהּ עִילוּיֵהּ.

תרגום

אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, מָה רָאָה אוּנְקְלוֹס, שֶׁאָמַר (בראשית ב׳:ז׳) ׳וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה׳ (בראשית ב, ז), וְתִרְגֵּם ׳לְרוּחַ מְמַלְּלָא׳? אִם נֶפֶשׁ הַבְּהֵמָה הִיא, לָמָּה לֹא מְמַלְּלוֹת? אָמַר רַבִּי יִצְחָק, עַל שֶׁנִּגְבְּלוּ מֵעֳבִי גָּדוֹל שֶׁל עָפָר, יָתֵר מִבְּנֵי אָדָם, וְלֹא זוֹקְפוֹת רֹאשׁ, וְלֹא מִסְתַּכְּלוֹת בָּרָקִיעַ כִּבְנֵי אָדָם. שֶׁאִלּוּ נִגְבְּלוּ מֵעֹפֶר קַל כִּבְנֵי אָדָם, וְזוֹקְפוֹת רֹאשׁ וּמִסְתַּכְּלוֹת בָּרָקִיעַ, הָיוּ מְמַלְּלוֹת. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, הַגְּבִילָה וּזְקִיפַת הָרֹאשׁ יִתָּכֵן, אֲבָל הַהִסְתַּכְּלוּת בָּרָקִיעַ, לְמָה? אָמַר לוֹ, אוֹתוֹ הַסִּיּוּעַ הַגָּדוֹל שֶׁל בְּנֵי אָדָם. בֹּא רְאֵה, נְבוּכַדְנֶצַּר כְּשֶׁהָיָה נִרְדָּף, וְהָיָה כִּבְהֵמָה בֶּהָרִים, לֹא הָיָה לוֹ סִיּוּעַ, עַד שֶׁהִסְתַּכֵּל בָּרָקִיעַ, זֶהוּ שֶׁכָּתוּב, (דניאל ד׳:ל״א) ׳אֲנָא נְבוּכַדְנֶצַּר עֵינַי לִשְׁמַיָא נָטְלַת, וּמִנְדְּעֵי עָלַי יָתֵיב׳ (דניאל ד, לא). שֶׁעַד שֶׁלֹּא הִסְתַּכֵּל בָּרָקִיעַ, לֹא הָיְתָה דַּעְתּוֹ עָלָיו.

נוסח בלי ניקוד (להעתקה ולחיפוש)

לשון הזוהר: אמר רבי יוסי, מאי חזא אונקלוס, דאמר (בראשית ב׳:ז׳) ׳ויהי האדם לנפש חיה׳, ותרגם לרוח ממללא, אי נפשא דבעירתא היא, למה לא ממללן. אמר רבי יצחק, על דאתגבלון מעובייא רבה דעפרא, יתיר מבני נשא, ולא זקפין רישא, ולא מסתכלין ברקיעא כבני נשא. דאלו אתגבלו מקלילא דעפרא כבני נשא, וזקפן רישא ואסתכלו ברקיעא, הוו ממללן. אמר רבי יוסי, גבלותא וזקפן רישא תינח, אבל אסתכלותא ברקיעא, למאי. אמר ליה, ההוא סיועא רבה דבני נשא. תא חזי, נבוכדנצר כד הוה טריד, והוה בעירא בטורייא, לא הוה ליה סיועא, עד דאסתכל ברקיעא, הדא הוא דכתיב, (דניאל ד׳:ל״א) אנא ׳נבוכדנצר עיני לשמיא נטלת, ומנדעי עלי יתיב׳. דעד לא יסתכל ברקיעא, לא הוה מנדעיה עילויה.

התרגום: אמר רבי יוסי, מה ראה אונקלוס, שאמר (בראשית ב׳:ז׳) ׳ויהי האדם לנפש חיה׳ (בראשית ב, ז), ותרגם ׳לרוח ממללא׳? אם נפש הבהמה היא, למה לא ממללות? אמר רבי יצחק, על שנגבלו מעבי גדול של עפר, יתר מבני אדם, ולא זוקפות ראש, ולא מסתכלות ברקיע כבני אדם. שאלו נגבלו מעפר קל כבני אדם, וזוקפות ראש ומסתכלות ברקיע, היו ממללות. אמר רבי יוסי, הגבילה וזקיפת הראש יתכן, אבל ההסתכלות ברקיע, למה? אמר לו, אותו הסיוע הגדול של בני אדם. בא ראה, נבוכדנצר כשהיה נרדף, והיה כבהמה בהרים, לא היה לו סיוע, עד שהסתכל ברקיע, זהו שכתוב, (דניאל ד׳:ל״א) ׳אנא נבוכדנצר עיני לשמיא נטלת, ומנדעי עלי יתיב׳ (דניאל ד, לא). שעד שלא הסתכל ברקיע, לא היתה דעתו עליו.

לימוד הפיסקה עם כל המפרשים והכלים