משל הפסח והסומא ששמרו גן המלך - שהרכיבם המלך זה על זה ולקו כאחד
זוהר חדש · מדרש רות בהמשכו - עלית הרוחות בשערי הרקיע וסוד שני הלוחות שברות ונעמי · מאמר 105 · פיסקה 7
לשון הזוהר
מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה, לְמַלְכָּא דְּמִינָה בְּגִינְתָא דִּילֵיהּ תְּרֵין שׁוֹמְרִין, הָאֶחָד פִּיסֵּחַ, וְהָאֶחָד סוּמָא. אֲמַר לְהוֹן, אִסְתַּמְּרוּן דְּלָא תֵיכְלוּן מֵאִיבָּא דְגִינְתָא הָדָא, דַּאֲנָא יְדַעְנָא כָּל אִיבָּא דְּאִית בֵּיהּ. מָה עֲבָדוּ. הַפִּיסֵּחַ אֲמַר לַסּוּמָא, הָא רְעוּתָן דְּנֵיכְלוּן מֵאִיבָּא דְאִילָנִין אִלֵּין. אֲמַר הַסּוּמָא, אֲנָא לָא חָזֵי. וְהַפִּיסֵּחַ אֲמַר, וְהָא לֵית אֲנָא יָכֵיל לְמֵיזַל. מָה עֲבָדוּ. רָכַב הַפִּסֵּחַ עַל הַסּוּמָא וַאֲכָלוּ. וַאֲתָא מַלְכָּא, וַחֲזָא דַּאֲכָלוּ מֵאִיבָּא דְאִילָנָא. אֲמַר לְהוֹן, מַאן אָכַל מֵאִיבָּא דְאִילָנָא. הַסּוּמָא אֲמַר, אֲנָא לָא חָזֵי. אֲמַר הַפִּיסֵּחַ, הָא אֲנָא לָא יָכֵיל לְמֵיזַל. מֶה עָשָׂה הַמֶּלֶךְ, אֲמַר, כְּמָה דַּעֲבַדְתּוּן וַאֲכַלְתּוּן מֵאִיבָּא דְאִילָנָא, כֵּן יִתְעֲבֵיד לְכוֹן. מָה עֲבַד מַלְכָּא. אֲמַר לַעֲבָדָיו, אַרְכִּיבוּ הַפִּיסֵּחַ עַל הַסּוּמָא, וְיַהֲבוּן לְהוֹן שִׁתִּין פּוּלְסִין בְּאַתְרָא הָדֵין.
תרגום
מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה, לְמֶלֶךְ שֶׁמִּנָּה בְּגַנּוֹ שְׁנֵי שׁוֹמְרִים, אֶחָד פִּסֵּחַ, וְאֶחָד סוּמָא. אָמַר לָהֶם, הִזָּהֲרוּ שֶׁלֹּא תֹאכְלוּ מִפְּרִי הַגָּן הַזֶּה, שֶׁאֲנִי יוֹדֵעַ כָּל פְּרִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ. מֶה עָשׂוּ. הַפִּסֵּחַ אָמַר לַסּוּמָא, הֲרֵי רְצוֹנֵנוּ שֶׁנֹּאכַל מִפְּרִי אִילָנוֹת אֵלּוּ. אָמַר הַסּוּמָא, אֲנִי אֵינִי רוֹאֶה. וְהַפִּסֵּחַ אָמַר, וַהֲרֵי אֵינִי יָכוֹל לָלֶכֶת. מֶה עָשׂוּ. רָכַב הַפִּסֵּחַ עַל הַסּוּמָא וְאָכְלוּ. וּבָא הַמֶּלֶךְ, וְרָאָה שֶׁאָכְלוּ מִפְּרִי הָאִילָן. אָמַר לָהֶם, מִי אָכַל מִפְּרִי הָאִילָן. הַסּוּמָא אָמַר, אֲנִי אֵינִי רוֹאֶה. אָמַר הַפִּסֵּחַ, הֲרֵי אֲנִי אֵינִי יָכוֹל לָלֶכֶת. מֶה עָשָׂה הַמֶּלֶךְ, אָמַר, כְּמוֹ שֶׁעֲשִׂיתֶם וַאֲכַלְתֶּם מִפְּרִי הָאִילָן, כֵּן יֵעָשֶׂה לָכֶם. מֶה עָשָׂה הַמֶּלֶךְ. אָמַר לַעֲבָדָיו, הַרְכִּיבוּ הַפִּסֵּחַ עַל הַסּוּמָא, וְתִנוּ לָהֶם שִׁשִּׁים מַכּוֹת בְּמָקוֹם זֶה.
נוסח בלי ניקוד (להעתקה ולחיפוש)
לשון הזוהר: משל למה הדבר דומה, למלכא דמינה בגינתא דיליה תרין שומרין, האחד פיסח, והאחד סומא. אמר להון, אסתמרון דלא תיכלון מאיבא דגינתא הדא, דאנא ידענא כל איבא דאית ביה. מה עבדו. הפיסח אמר לסומא, הא רעותן דניכלון מאיבא דאילנין אלין. אמר הסומא, אנא לא חזי. והפיסח אמר, והא לית אנא יכיל למיזל. מה עבדו. רכב הפסח על הסומא ואכלו. ואתא מלכא, וחזא דאכלו מאיבא דאילנא. אמר להון, מאן אכל מאיבא דאילנא. הסומא אמר, אנא לא חזי. אמר הפיסח, הא אנא לא יכיל למיזל. מה עשה המלך, אמר, כמה דעבדתון ואכלתון מאיבא דאילנא, כן יתעביד לכון. מה עבד מלכא. אמר לעבדיו, ארכיבו הפיסח על הסומא, ויהבון להון שתין פולסין באתרא הדין.
התרגום: משל למה הדבר דומה, למלך שמנה בגנו שני שומרים, אחד פסח, ואחד סומא. אמר להם, הזהרו שלא תאכלו מפרי הגן הזה, שאני יודע כל פרי שיש בו. מה עשו. הפסח אמר לסומא, הרי רצוננו שנאכל מפרי אילנות אלו. אמר הסומא, אני איני רואה. והפסח אמר, והרי איני יכול ללכת. מה עשו. רכב הפסח על הסומא ואכלו. ובא המלך, וראה שאכלו מפרי האילן. אמר להם, מי אכל מפרי האילן. הסומא אמר, אני איני רואה. אמר הפסח, הרי אני איני יכול ללכת. מה עשה המלך, אמר, כמו שעשיתם ואכלתם מפרי האילן, כן יעשה לכם. מה עשה המלך. אמר לעבדיו, הרכיבו הפסח על הסומא, ותנו להם ששים מכות במקום זה.