משל לשוטר המלקה בפני המלך - ששבת מגן על חייבי גיהנם משוטריו
זוהר חדש · מדרש רות בהמשכו - שני האילנות שבארץ אחת ואש ציון וירושלים ומדורי גיהנם · מאמר 100 · פיסקה 28
לשון הזוהר
לְסַנְטָרָא, דְּהֲוָה מַלְקֵי לְחַיָּיבָא. אֲתָא מַלְכָּא לַאֲגָנָא עֲלוֹי, וְשַׁוֵּיהּ קַמֵּיהּ. כֵּיוָן דְּקָאִים קַמֵּי מַלְכָּא, מַאן דְּאַגְזֵים לֵיהּ בְּמַלְקִיּוּתָא, לָאו קְלָנָא שֶׁל מֶלֶךְ הוּא. כָּךְ מַלְכָּא אִיהוּ שַׁבָּת, נָטֵיל לְחַיָיבֵי דְּגֵיהִנֹּם קַמֵּיהּ, וְאַגֵּין עֲלַיְיהוּ. וְכָל סַנְטֵירִין מִתְעַבְרִין מִקַּמֵּי מַלְכָּא. מַאן דְּנָטֵל רְצוּעָה קַמֵּי מַלְכָּא וְאַגְזֵים לְהוֹ, לָאו קְלָנָא דְּמַלְכָּא הוּא. וְהוּא הַדִּין שֶׁאֵין לוֹמַר שׁוֹמֵר עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל.
תרגום
לְשׁוֹטֵר, שֶׁהָיָה מַלְקֶה אֶת הַחַיָּב. בָּא הַמֶּלֶךְ לְהָגֵן עָלָיו, וְהֶעֱמִידוֹ לְפָנָיו. כֵּיוָן שֶׁעוֹמֵד לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ, מִי שֶׁמְּאַיֵּם עָלָיו בְּמַלְקוּת, הֲלֹא קָלוֹן שֶׁל מֶלֶךְ הוּא. כָּךְ הַמֶּלֶךְ הוּא שַׁבָּת, נוֹטֵל אֶת חַיָּבֵי הַגֵּיהִנֹּם לְפָנָיו, וּמֵגֵן עֲלֵיהֶם. וְכָל הַשּׁוֹטְרִים עוֹבְרִים מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ. מִי שֶׁנּוֹטֵל רְצוּעָה לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וּמְאַיֵּם עֲלֵיהֶם, הֲלֹא קָלוֹן שֶׁל מֶלֶךְ הוּא. וְהוּא הַדִּין שֶׁאֵין לוֹמַר שׁוֹמֵר עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל.
נוסח בלי ניקוד (להעתקה ולחיפוש)
לשון הזוהר: לסנטרא, דהוה מלקי לחייבא. אתא מלכא לאגנא עלוי, ושויה קמיה. כיון דקאים קמי מלכא, מאן דאגזים ליה במלקיותא, לאו קלנא של מלך הוא. כך מלכא איהו שבת, נטיל לחייבי דגיהנם קמיה, ואגין עלייהו. וכל סנטירין מתעברין מקמי מלכא. מאן דנטל רצועה קמי מלכא ואגזים להו, לאו קלנא דמלכא הוא. והוא הדין שאין לומר שומר עמו ישראל.
התרגום: לשוטר, שהיה מלקה את החיב. בא המלך להגן עליו, והעמידו לפניו. כיון שעומד לפני המלך, מי שמאים עליו במלקות, הלא קלון של מלך הוא. כך המלך הוא שבת, נוטל את חיבי הגיהנם לפניו, ומגן עליהם. וכל השוטרים עוברים מלפני המלך. מי שנוטל רצועה לפני המלך ומאים עליהם, הלא קלון של מלך הוא. והוא הדין שאין לומר שומר עמו ישראל.