התרעמות משה על גריעת הדיבור ממנו
וארא · ׳הן בני ישראל לא שמעו אלי׳ - סוד קול ודיבור בגלות משה · מאמר 7 · פיסקה 4 · דף כה ע"ב
לשון הזוהר
וְעַל דָּא מֹשֶׁה אִתְרְעִים, דְּמִלָּה גָּרַע מִנֵּיהּ, בַּר הַהוּא זִמְנָא דְּמַלִּילַת לְאִתְרַעֲמָא עֲלוֹי, בְּזִמְנָא דִּכְתִּיב, ׳וּמֵאָז בָּאתִי אֶל פַּרְעֹה לְדַבֵּר בִּשְׁמֶךָ, מִיַּד׳ (שמות ו, ב) ׳וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה׳. תָּא חֲזֵי דְּהָכִי הוּא דְּשָׁרָא מִלָּה לְמַלְּלָא וּפָסַק לָהּ, בְּגִין דְּעַד לָא מָטָא זִמְנָא דִּכְתִּיב ׳וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים וְגוֹ'׳. וּפָסַק וְאַשְׁלִים קָלָא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב ׳וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי ה'׳. בְּגִין דְּדִבּוּר הֲוָה בְּגָלוּתָא, וְלָא מָטָא זִמְנָא לְמַלְּלָא. (ותא חזי) בְּגִינֵי כַּךְ, מֹשֶׁה לָא הֲוָה שְׁלִים מִלָּה בְּקַדְמִיתָא, (דהכי אתחזי) דְּאִיהוּ קוֹל, וְאָתֵי בְּגִין דִּבּוּר, לְאַפָּקָא לֵיהּ מִן גָּלוּתָא. כֵּיוָן דְּנָפַק מִן גָּלוּתָא, וְאִתְחֲבָּרוּ קוֹל וְדִבּוּר כַּחֲדָא בְּטוּרָא דְּסִינַי, אִשְׁתְּלִים מֹשֶׁה וְאִתְסֵי, וְאִשְׁתְּכַח כְּדֵין קוֹל וְדִבּוּר כַּחֲדָא בִּשְׁלִימוּ.
תרגום
וְעַל כָּךְ מֹשֶׁה הִתְרַעֵם, שֶׁהַדִּבּוּר נִגְרַע מִמֶּנּוּ, פְּרָט לְאוֹתוֹ זְמַן שֶׁדִּבְּרָה לִרְגֹז עָלָיו, בִּזְמַן שֶׁכָּתוּב ׳וּמֵאָז בָּאתִי אֶל פַּרְעֹה לְדַבֵּר בִּשְׁמֶךְ׳ (שמות ה, כג) - מִיָּד - ׳וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה׳ (שמות ו, ב) - בֹּא רְאֵה שֶׁכָּךְ הוּא, שֶׁהִתְחִיל דָּבָר לְדַבֵּר וּפָסַק אוֹתוֹ, מִשּׁוּם שֶׁעֲדַיִן לֹא הִגִּיעַ זְמַן שֶׁכָּתוּב ׳וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים וְגוֹ'׳. וּפָסַק וְהִשְׁלִים הַקּוֹל. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי ה' - מִשּׁוּם שֶׁהַדִּבּוּר הָיָה בַּגָּלוּת וְלֹא הִגִּיעַ זְמַן לְדַבֵּר. (וּבֹא רְאֵה) מִשּׁוּם כָּךְ מֹשֶׁה לֹא הָיָה שָׁלֵם בַּדָּבָר בַּתְּחִלָּה, (שֶׁכָּךְ נראה) שֶׁהוּא קוֹל, וּבָא בִּשְׁבִיל דִּבּוּר לְהוֹצִיא אוֹתָהּ מִן הַגָּלוּת. כֵּיוָן שֶׁיָּצָא מִן הַגָּלוּת וְהִתְחַבְּרוּ קוֹל וְדִבּוּר כְּאֶחָד בְּהַר סִינַי, הִשְׁתַּלֵּם מֹשֶׁה וְנִרְפָּא, וְנִמְצָא אָז קוֹל וְדִבּוּר כְּאֶחָד בִּשְׁלֵמוּת.
נוסח בלי ניקוד (להעתקה ולחיפוש)
לשון הזוהר: ועל דא משה אתרעים, דמלה גרע מניה, בר ההוא זמנא דמלילת לאתרעמא עלוי, בזמנא דכתיב, ׳ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך, מיד׳ (שמות ו, ב) ׳וידבר אלהים אל משה׳. תא חזי דהכי הוא דשרא מלה למללא ופסק לה, בגין דעד לא מטא זמנא דכתיב ׳וידבר אלהים וגו'׳. ופסק ואשלים קלא, הדא הוא דכתיב ׳ויאמר אליו אני ה'׳. בגין דדבור הוה בגלותא, ולא מטא זמנא למללא. (ותא חזי) בגיני כך, משה לא הוה שלים מלה בקדמיתא, (דהכי אתחזי) דאיהו קול, ואתי בגין דבור, לאפקא ליה מן גלותא. כיון דנפק מן גלותא, ואתחברו קול ודבור כחדא בטורא דסיני, אשתלים משה ואתסי, ואשתכח כדין קול ודבור כחדא בשלימו.
התרגום: ועל כך משה התרעם, שהדבור נגרע ממנו, פרט לאותו זמן שדברה לרגז עליו, בזמן שכתוב ׳ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך׳ (שמות ה, כג) - מיד - ׳וידבר אלהים אל משה׳ (שמות ו, ב) - בא ראה שכך הוא, שהתחיל דבר לדבר ופסק אותו, משום שעדין לא הגיע זמן שכתוב ׳וידבר אלהים וגו'׳. ופסק והשלים הקול. זהו שכתוב ויאמר אליו אני ה' - משום שהדבור היה בגלות ולא הגיע זמן לדבר. (ובא ראה) משום כך משה לא היה שלם בדבר בתחלה, (שכך נראה) שהוא קול, ובא בשביל דבור להוציא אותה מן הגלות. כיון שיצא מן הגלות והתחברו קול ודבור כאחד בהר סיני, השתלם משה ונרפא, ונמצא אז קול ודבור כאחד בשלמות.
מן המפרשים
הסולם: ועל דא משה וכו': ועל זה התלונן משה, על שהמלה חסרה ממנו. חוץ מזמן ההוא שהמלכות דיברה לרגוז עליו, דהיינו בזמן שכתוב, ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה וגו', מיד וידבר אלקים אל משה, שהמלכות, שה"ס מלה, הנקראת אלקים, דברה…
כל דברי הזוהר על פסוק זה
פסוקים שהפיסקה מביאה: