צד"י- צדיקים חתומים בה, וצריכה להיות טמונה
הקדמה · האותיות · מאמר 4 · פיסקה 5 · דף ב ע"ב
לשון הזוהר
עָאלַת אָת צ, אָמְרָה קַמֵּיהּ, רִבּוֹן עָלְמָא, נִיחָא קַמָּךְ לְמִבְרֵי בִּי עָלְמָא, דַּאֲנָא בִּי חֲתִימִין צַדִּיקִים, וְאַנְתְּ דְּאִתְקְרִיאַת צַדִּיק בִּי רְשִׁים, דִּכְתִיב ׳כִּי צַדִּיק יהו"ה צְדָקוֹת אָהֵב׳, וּבִי יָאוּת לְמִבְרֵי עָלְמָא. אָמַר לָהּ, צַדִ"י, צַדִ"י אַנְתְּ וְצַדִּיק אַנְתְּ, אֲבָל אַנְתְּ צָרִיךְ לְמֶהֱוֵי טְמִירָא, לֵית אַנְתְּ צְרִיךְ לְאִתְגַּלְּיָיא כָּל כָּךְ, בְּגִין דְּלָא לְמֵיהַב פִּתְחוֹן פֶּה לְעָלְמָא. מַאי טַעְמָא, נ' אִיהִי, אַתְיָא י' דִּשְׁמָא דִּבְרִית קַדִּישָׁא, וְרָכִיב עֲלָהּ וְאִתְאֲחַד בַּהֲדָהּ. וְרָזָא דָא, כַּד בָּרָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְאָדָם הָרִאשׁוֹן, דּוּ פַּרְצוּפִין בְּרָאוֹ, וּבְגִין כָּךְ אַנְפּוֹי דְּיוּ"ד מַהְדַּר לַאֲחוֹרָא כְּגַוְונָא דָא צ, וְלָא אִתְהַדְּרוּ אַנְפִּין בְּאַנְפִּין כְּגַוְונָא דָא צ, אִסְתַּכַּל לְעֵילָּא כְּגַוְונָא דָא צ*, אִסְתַּכְּלַת לְתַתָּא כְּגַוְונָא דָא צ. אָמַר לָהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, תּוּ דַּאֲנָא זְמִין לְנַסְּרָא לָךְ וּלְמֶעְבַּד לָךְ אַפִּין בְּאַפִּין, אֲבָל בְּאַתְרָא אַחֲרָא תִּסְתַּלַּק. נַפְקַת מִקַּמֵּיהּ וְאַזְלַת.
תרגום
נִכְנְסָה הָאוֹת צ'. אָמְרָה לְפָנָיו: רִבּוֹן הָעוֹלָם, נוֹחַ לְפָנֶיךָ לִבְרֹא בִּי אֶת הָעוֹלָם, שֶׁאֲנִי בִּי חֲתוּמִים הַצַּדִּיקִים, וְאַתָּה שֶׁנִּקְרֵאתָ צַדִּיק רָשׁוּם בִּי, כַּכָּתוּב: כִּי צַדִּיק ה' צְדָקוֹת אָהֵב, וּבִי רָאוּי לִבְרֹא אֶת הָעוֹלָם. אָמַר לָהּ: צַדִּ"י, צַדִּ"י אַתְּ וְצַדִּיק אַתְּ, אֲבָל אַתְּ צְרִיכָה לִהְיוֹת טְמוּנָה, אֵינֵךְ צְרִיכָה לְהִתְגַּלּוֹת כָּל כָּךְ, כְּדֵי שֶׁלֹּא לָתֵת פִּתְחוֹן פֶּה לָעוֹלָם. מָה הַטַּעַם, נ' הִיא. בָּאָה י' שֶׁל שֵׁם הַבְּרִית הַקָּדוֹשׁ וְרוֹכֵב עָלֶיהָ וּמִתְאַחֵד עִמָּהּ. וְזֶהוּ הַסּוֹד, כְּשֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא אֶת אָדָם הָרִאשׁוֹן, דּוּ פַּרְצוּפִין בְּרָאוֹ, וּמִשּׁוּם כָּךְ הַפָּנִים שֶׁל יוּ"ד חוֹזֵר לְאָחוֹר כְּמוֹ זֶה: (צִיּוּר לְמַעְלָה) וְלֹא חוֹזְרִים פָּנִים בְּפָנִים כְּמוֹ זֶה: (צִיּוּר), מִסְתַּכֵּל לְמַעְלָה כְּמוֹ זֶה: (צִיּוּר לְמַעְלָה), מִסְתַּכֶּלֶת לְמַטָּה כְּמוֹ זֶה: (צִיּוּר לְמַעְלָה). אָמַר לָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, עוֹד, שֶׁאֲנִי עָתִיד לְנַסֵּר אוֹתָךְ וְלַעֲשׂוֹת אוֹתָךְ פָּנִים בְּפָנִים, אֲבָל בְּמָקוֹם אַחֵר תִּתְעַלִּי. יָצְאָה מִלְּפָנָיו וְהָלְכָה.
נוסח בלי ניקוד (להעתקה ולחיפוש)
לשון הזוהר: עאלת את צ, אמרה קמיה, רבון עלמא, ניחא קמך למברי בי עלמא, דאנא בי חתימין צדיקים, ואנת דאתקריאת צדיק בי רשים, דכתיב ׳כי צדיק יהו"ה צדקות אהב׳, ובי יאות למברי עלמא. אמר לה, צד"י, צד"י אנת וצדיק אנת, אבל אנת צריך למהוי טמירא, לית אנת צריך לאתגלייא כל כך, בגין דלא למיהב פתחון פה לעלמא. מאי טעמא, נ' איהי, אתיא י' דשמא דברית קדישא, ורכיב עלה ואתאחד בהדה. ורזא דא, כד ברא קודשא בריך הוא לאדם הראשון, דו פרצופין בראו, ובגין כך אנפוי דיו"ד מהדר לאחורא כגוונא דא צ, ולא אתהדרו אנפין באנפין כגוונא דא צ, אסתכל לעילא כגוונא דא צ*, אסתכלת לתתא כגוונא דא צ. אמר לה קודשא בריך הוא, תו דאנא זמין לנסרא לך ולמעבד לך אפין באפין, אבל באתרא אחרא תסתלק. נפקת מקמיה ואזלת.
התרגום: נכנסה האות צ'. אמרה לפניו: רבון העולם, נוח לפניך לברא בי את העולם, שאני בי חתומים הצדיקים, ואתה שנקראת צדיק רשום בי, ככתוב: כי צדיק ה' צדקות אהב, ובי ראוי לברא את העולם. אמר לה: צד"י, צד"י את וצדיק את, אבל את צריכה להיות טמונה, אינך צריכה להתגלות כל כך, כדי שלא לתת פתחון פה לעולם. מה הטעם, נ' היא. באה י' של שם הברית הקדוש ורוכב עליה ומתאחד עמה. וזהו הסוד, כשברא הקדוש-ברוך-הוא את אדם הראשון, דו פרצופין בראו, ומשום כך הפנים של יו"ד חוזר לאחור כמו זה: (ציור למעלה) ולא חוזרים פנים בפנים כמו זה: (ציור), מסתכל למעלה כמו זה: (ציור למעלה), מסתכלת למטה כמו זה: (ציור למעלה). אמר לה הקדוש ברוך הוא, עוד, שאני עתיד לנסר אותך ולעשות אותך פנים בפנים, אבל במקום אחר תתעלי. יצאה מלפניו והלכה.
מן המפרשים
אור החמה: דבי חתמין צדיקים יר' על אות ברית החתום בסוד אות צדיק מילה ופריעה מ' ויסוד שהם י' נ' באות צ' כדמסיק. וז"ש דבי חתמין צדיקייא השומרים בריתם כיוסף הצדיק וכיוצא והכוונה לומר שאיני כאות ת' שבה נחתמו למיתה ולא כאות ש' שבה הקליפות…
שער מאמרי רשב"י: היו כל האותיות סתומות בבינה, כי שם היו כל האותיות סתומות בבינה, כי שם נצטיירו ונרשמו האותיות, ולא יצאו לחוץ עדין:
רמ"א: ורזא דא כד ברא קב"ה לאדם הראשון דו פרצופין בראו. עיין לקמן דף כ' ע"ב ודף ט' ע"א דא[יגעתי ולא מצאתי במקומות הנזכרים], שאדם הראשון הוא תפאר"ת והנ' היא עטר"ת, והם דו פרצופין, ומחבור שתיהן נעשית אות הצדיק יסוד עולם: