תי"ו- חותם אמת ורושם המוות
הקדמה · האותיות · מאמר 4 · פיסקה 2 · דף ב ע"ב
לשון הזוהר
כַּד בָּעָא לְמִבְרֵי עָלְמָא, אָתוּ כָּל אַתְוָון קַמֵּיהּ מִסּוֹפָא אַרֵישַׁיְיהוּ. שָׁרִיאַת אָת ת לְמֵיעַל בְּרֵישָׁא, אָמְרָה, רִבּוֹן עָלְמִין, נִיחָא קַמָּךְ לְמִבְרֵי בִּי עָלְמָא, דַּאֲנָא חוֹתָמָא דְּגוּשְׁפַּנְקָא דִּילָךְ 'אֱמֶת', וְאַתְּ אִתְקְרִיאַת 'אֱמֶת', יָאוּת לְמַלְכָּא לְמִשְׁרֵי בְּאָת אֱמֶ"ת וּלְמִבְרֵי בִּי עָלְמָא. אָמַר לָהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, יָאוּת אַנְתְּ וְזַכָּאָה אַנְתְּ, אֶלָּא לֵית אַנְתְּ כְּדַאי לְמִבְרֵי בָּךְ עָלְמָא, הוֹאִיל וְאַנְתְּ זְמִינָא לְמֶהֱוֵי רְשִׁים עַל מִצְחִין דְּגוּבְרִין מְהֵימְנִין, דְּקַיִּימוּ אוֹרַיְיתָא מֵאָלֶ"ף וְעַד תָּי"ו, וּבִרְשִׁימוּ דִילָךְ יְמוּתוּן, וְעוֹד דְּאַנְתְּ חוֹתָמָא דְמָוֶת, הוֹאִיל וְאַנְתְּ כָּךְ, לֵית אַנְתְּ כְּדַאי לְמִבְרֵי בָּךְ עָלְמָא. מִיָּד נַפְקַת.
תרגום
כְּשֶׁרָצָה לִבְרֹא אֶת הָעוֹלָם, בָּאוּ לְפָנָיו כָּל הָאוֹתִיּוֹת מִסּוֹפָן לְרֹאשָׁן. הִתְחִילָה הָאוֹת ת' לְהִכָּנֵס בָּרֹאשׁ. אָמְרָה: רִבּוֹן הָעוֹלָמִים, נוֹחַ לְפָנֶיךָ לִבְרֹא בִּי אֶת הָעוֹלָם, שֶׁאֲנִי חוֹתַם חוֹתָמְךָ - אֱמֶ"ת, וְאַתָּה נִקְרֵאתָ אֱמֶ"ת, רָאוּי לַמֶּלֶךְ לְהַתְחִיל בְּאוֹת אֱמֶ"ת וְלִבְרֹא בִּי אֶת הָעוֹלָם. אָמַר לָהּ הַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא: רְאוּיָה אַתְּ וְזַכָּאִית אַתְּ, אֶלָּא שֶׁאֵין אַתְּ כְּדָאִית לִבְרֹא בָּךְ אֶת הָעוֹלָם, הוֹאִיל וְאַתְּ עֲתִידָה לִהְיוֹת רְשׁוּמָה עַל מִצְחֵי הָאֲנָשִׁים הַנֶּאֱמָנִים, שֶׁקִּיְּמוּ אֶת הַתּוֹרָה מֵאָלֶ"ף וְעַד תָּי"ו, וּבָרְשִׁימָה שֶׁלָּךְ יָמוּתוּ. וְעוֹד, שֶׁאַתְּ חוֹתַם הַמָּוֶת. הוֹאִיל וְאַתְּ כָּךְ, אֵין אַתְּ כְּדָאִית לִבְרֹא בָּךְ אֶת הָעוֹלָם. מִיָּד יָצְאָה.
נוסח בלי ניקוד (להעתקה ולחיפוש)
לשון הזוהר: כד בעא למברי עלמא, אתו כל אתוון קמיה מסופא ארישייהו. שריאת את ת למיעל ברישא, אמרה, רבון עלמין, ניחא קמך למברי בי עלמא, דאנא חותמא דגושפנקא דילך 'אמת', ואת אתקריאת 'אמת', יאות למלכא למשרי באת אמ"ת ולמברי בי עלמא. אמר לה קודשא בריך הוא, יאות אנת וזכאה אנת, אלא לית אנת כדאי למברי בך עלמא, הואיל ואנת זמינא למהוי רשים על מצחין דגוברין מהימנין, דקיימו אורייתא מאל"ף ועד תי"ו, וברשימו דילך ימותון, ועוד דאנת חותמא דמות, הואיל ואנת כך, לית אנת כדאי למברי בך עלמא. מיד נפקת.
התרגום: כשרצה לברא את העולם, באו לפניו כל האותיות מסופן לראשן. התחילה האות ת' להכנס בראש. אמרה: רבון העולמים, נוח לפניך לברא בי את העולם, שאני חותם חותמך - אמ"ת, ואתה נקראת אמ"ת, ראוי למלך להתחיל באות אמ"ת ולברא בי את העולם. אמר לה הקדוש-ברוך-הוא: ראויה את וזכאית את, אלא שאין את כדאית לברא בך את העולם, הואיל ואת עתידה להיות רשומה על מצחי האנשים הנאמנים, שקימו את התורה מאל"ף ועד תי"ו, וברשימה שלך ימותו. ועוד, שאת חותם המות. הואיל ואת כך, אין את כדאית לברא בך את העולם. מיד יצאה.
מן המפרשים
מקדש מלך: א"ל קב"ה יאות אנת וזכאה אנת כפל הענין במלו' שונות כנגד ב' טענות והודה לה בהם אבל יש להם ב' סתירות במ"ש לה יאות אנת וטב אנת וקשוט אנת כתב בס' אור ישראל כפל ג' לשונות אלו לפי שהשי"ן רומזת לתלת אבהן שהם חג"ת כמ"ש הזוהר לקמן עכ"ל…
יהל אור: הכא קידה באפין. כצ"ל. וכמ"ש קידה על אפים [שנאמר ויקוד אפים ארצה], ר"ל על החוטם שחוטם לבד נוגע בארץ ולכן הוא כבד לעשות וכאן הוא סוד הגבורות שהוא בחוטם וכן הריח בחוטם יוצא מדקין כמ"ש בספר יצירה פרק ה: אל אמונה כו'. שמשלם כפעלו…
אור החמה: שריאת את תי"ו למיעל ברישא כנזכר כי בערך העלמם היו מתחילים מן הצד לגלות הדברים. או נאמר לפי שאלפא ביתא שבבינה היא תשר"ק כי בחכמה היו ביושר והוא בדרך החותם כשנחתם הראש נעשית סוף לכך בהיות התי"ו שם בבינה ראשונה לכל האותיות התחילה…
כל דברי הזוהר על פסוק זה
פסוקים שהפיסקה מביאה: