מצוה ארבע עשרה, שבת- שמירה וקידוש
הקדמה · פקודא ארביסר שבת · מאמר 30 · פיסקה 1 · דף יד ע"א
לשון הזוהר
פִּקּוּדָא אַרְבֵּיסַר, לְנַטְרָא יוֹמָא דְשַׁבְּתָא, דְּאִיהוּ יוֹמָא דִנְיָיחָא מִכָּל עוּבָדֵי בְּרֵאשִׁית. הָכָא כְּלִילָן תְּרֵין פִּקּוּדִין, חַד נְטִירָא דְּיוֹם הַשַּׁבָּת, וְחַד לְקַדָּשָׁא הַהוּא יוֹמָא בְּקִדּוּשֵׁיהּ. לְנַטְרָא יוֹמָא דְשַׁבְּתָא, כְּמָא דְּאַדְכַּרְנָא וְאִתְּעַרְנָא עֲלַיְיהוּ דְּאִיהוּ יוֹמָא דִנְיָיחָא לְעָלְמִין, וְכָל עֲבִידָן בֵּיהּ אִשְׁתַּכְלָלוּ וְאִתְעֲבִידוּ עַד דְּאִתְקַדַּשׁ יוֹמָא.
תרגום
מִצְוָה אַרְבַּע עֶשְׂרֵה - לִשְׁמֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת, שֶׁהוּא יוֹם הַמְּנוּחָה מִכָּל מַעֲשֵׂה בְּרֵאשִׁית. כָּאן כְּלוּלוֹת שְׁתֵּי מִצְווֹת - אַחַת שְׁמִירַת יוֹם הַשַּׁבָּת, וְאַחַת לְקַדֵּשׁ אוֹתוֹ הַיּוֹם בְּקִדּוּשׁוֹ. לִשְׁמֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת, כְּמוֹ שֶׁהִזְכַּרְנוּ וְעוֹרַרְנוּ עָלָיו שֶׁהוּא יוֹם מְנוּחָה לָעוֹלָמוֹת, וְכָל הַמַּעֲשִׂים בּוֹ נִשְׁתַּכְלְּלוּ וְנַעֲשׂוּ עַד שֶׁהִתְקַדֵּשׁ הַיּוֹם.
נוסח בלי ניקוד (להעתקה ולחיפוש)
לשון הזוהר: פקודא ארביסר, לנטרא יומא דשבתא, דאיהו יומא דנייחא מכל עובדי בראשית. הכא כלילן תרין פקודין, חד נטירא דיום השבת, וחד לקדשא ההוא יומא בקדושיה. לנטרא יומא דשבתא, כמא דאדכרנא ואתערנא עלייהו דאיהו יומא דנייחא לעלמין, וכל עבידן ביה אשתכללו ואתעבידו עד דאתקדש יומא.
התרגום: מצוה ארבע עשרה - לשמר את יום השבת, שהוא יום המנוחה מכל מעשה בראשית. כאן כלולות שתי מצוות - אחת שמירת יום השבת, ואחת לקדש אותו היום בקדושו. לשמר את יום השבת, כמו שהזכרנו ועוררנו עליו שהוא יום מנוחה לעולמות, וכל המעשים בו נשתכללו ונעשו עד שהתקדש היום.
מן המפרשים
כתם פז: פקודא ארביסר לנטרא יומא דשבתא דאיהו יומא דנייחא וכו' אמר כי המצוה הי"ד הוא לשמור את יום השבת ולקדשו והם שתי מצות האחת השמירה מלעשות בו מלאכה והשנית לקדשו ושתיהם באו בפי' בעשרת הדברים שמור את יום השבת לקדשו שמורה וקדושה אמנם…
אור החמה: יומא דנייח' לעלמין שכל העולמות בו הם במנוחה שכולם שובתים ממלאכה והשרים בטלים מכל פעולותם והם יונקים מלמעלה ולהם תוספות רוחניות שהאור העליון מתגלה בהם:
רמ"ז: פקודא ארביסר לנטרא יומא דשבתא וכו'. בעה"ו נפרש ענין זה בג' דרכים. הדרך הא' הוא בכללות הענין על האופן שאמרנו, שאלו הי"ד פקודין ה"ס ז' דזעיר וז' דמלכות. כי הנה ידוע שעיקר כל פרצוף הוא עד סיומא דגופא ת"ת, כי משם ואילך נקרא לבר…
כל דברי הזוהר על פסוק זה
פסוקים שהפיסקה מביאה: