וגם נצח ישראל לא ישקר - כשמתגלה במצח בלבד בלי פרצוף לא עת חרטה
האדרא רבא · מצחא דגולגלתא - סוד המצח הנקרא נצח ועשרים וארבעה בתי דינין · מאמר 28 · פיסקה 5 · דף קלו ע"ב
לשון הזוהר
תַּנְיָא, מַאי דִּכְתִּיב, ׳וְגַם נֵצַח יִשְׂרָאֵל לֹא יְשַׁקֵּר וְלֹא יִנָּחֵם כִּי לֹא אָדָם הוּא לְהִנָּחֵם׳ (שמואל א טו, כט) - הַאי רָזָא אוֹקִימְנָא, כָּל הַהוּא נֶצַח דְּאִתְפְּשַׁט בְּגוּפָא, זִמְנִין דְּתָלֵי עַל עָלְמָא לְמֵידָן, וְתָב וּמִתְחָרֵט וְלָא עָבִיד דִּינָא, אִי תַּיְיבִין. מַאי טַעְמָא. מִשּׁוּם דְּקָאֵי בְּדוּכְתָּא דְּאִקְרֵי אָדָם, וְיָכִיל לְאִתְחָרְטָא. אֲבָל אִי בְּאֲתָר דְּאִתְקְרֵי רֹאשׁ, (בהאי מצחא) אִתְחֲזֵי וְאִתְגַּלְיָיא הַאי נֶצַח, לָאו הוּא עִידָּן וַאֲתָר לְאִתְחָרְטָא. מַאי טַעְמָא. מִשּׁוּם דְּלָא הֲוָה מֵאֲתָר דְּאִקְרֵי אָדָם, דְּהָא לָא אִתְגְּלֵי פַּרְצוּפָא וְחוֹטָמָא, אֶלָּא מִצְחָא בִּלְחוֹדוֹי. וּבַאֲתָר דְּלָא אִשְׁתְּכַח פַּרְצוּפָא, לָא אִקְרֵי אָדָם. וּבְגִין כָּךְ ׳לֹא אָדָם הוּא לְהִנָּחֵם׳ - כְּנֶצַח דְּבִשְׁאַר תִּקּוּנֵי גּוּפָא.
תרגום
שָׁנִינוּ, מַהוּ שֶׁכָּתוּב, ׳וְגַם נֵצַח יִשְׂרָאֵל לֹא יְשַׁקֵּר וְלֹא יִנָּחֵם כִּי לֹא אָדָם הוּא לְהִנָּחֵם׳ (שמואל א טו, כט) - סוֹד זֶה בֵּאַרְנוּ, כָּל אוֹתוֹ נֵצַח הַמִּתְפַּשֵּׁט בַּגּוּף, לִפְעָמִים תָּלוּי עַל הָעוֹלָם לָדוּן, וְחוֹזֵר וּמִתְחָרֵט וְאֵינוֹ עוֹשֶׂה דִּין, אִם שָׁבִים בִּתְשׁוּבָה. מַה הַטַּעַם. מִשּׁוּם שֶׁעוֹמֵד בְּמָקוֹם הַנִּקְרָא אָדָם, וְיָכוֹל לְהִתְחָרֵט. אֲבָל אִם בְּמָקוֹם הַנִּקְרָא רֹאשׁ, נִרְאֶה וּמִתְגַּלֶּה נֵצַח זֶה, אֵין זֶה עֵת וּמָקוֹם לְהִתְחָרֵט. מַה הַטַּעַם. מִשּׁוּם שֶׁלֹּא הָיָה מִמָּקוֹם הַנִּקְרָא אָדָם, שֶׁהֲרֵי לֹא נִגְלָה פַּרְצוּפָא וְחוֹטָמָא, אֶלָּא מִצְחָא בִּלְבַד. וּבְמָקוֹם שֶׁלֹּא נִמְצָא פַּרְצוּפָא, אֵינוֹ נִקְרָא אָדָם. וּמִשּׁוּם כָּךְ ׳לֹא אָדָם הוּא לְהִנָּחֵם׳ - כְּנֵצַח שֶׁל שְׁאָר תִּקּוּנֵי הַגּוּף.
נוסח בלי ניקוד (להעתקה ולחיפוש)
לשון הזוהר: תניא, מאי דכתיב, ׳וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם׳ (שמואל א טו, כט) - האי רזא אוקימנא, כל ההוא נצח דאתפשט בגופא, זמנין דתלי על עלמא למידן, ותב ומתחרט ולא עביד דינא, אי תייבין. מאי טעמא. משום דקאי בדוכתא דאקרי אדם, ויכיל לאתחרטא. אבל אי באתר דאתקרי ראש, (בהאי מצחא) אתחזי ואתגלייא האי נצח, לאו הוא עידן ואתר לאתחרטא. מאי טעמא. משום דלא הוה מאתר דאקרי אדם, דהא לא אתגלי פרצופא וחוטמא, אלא מצחא בלחודוי. ובאתר דלא אשתכח פרצופא, לא אקרי אדם. ובגין כך ׳לא אדם הוא להנחם׳ - כנצח דבשאר תקוני גופא.
התרגום: שנינו, מהו שכתוב, ׳וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם׳ (שמואל א טו, כט) - סוד זה בארנו, כל אותו נצח המתפשט בגוף, לפעמים תלוי על העולם לדון, וחוזר ומתחרט ואינו עושה דין, אם שבים בתשובה. מה הטעם. משום שעומד במקום הנקרא אדם, ויכול להתחרט. אבל אם במקום הנקרא ראש, נראה ומתגלה נצח זה, אין זה עת ומקום להתחרט. מה הטעם. משום שלא היה ממקום הנקרא אדם, שהרי לא נגלה פרצופא וחוטמא, אלא מצחא בלבד. ובמקום שלא נמצא פרצופא, אינו נקרא אדם. ומשום כך ׳לא אדם הוא להנחם׳ - כנצח של שאר תקוני הגוף.
מן המפרשים
הסולם: תניא מאי דכתיב וכו׳: למדנו, מ״ש, וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם . סוד זה העמדנו, כל נצח ההוא המתפשט בגוף, דהיינו בו״ק, פעמים שתולה על העולם לדון, ושב ומתחרט, ואינו עושה דין אם חוזרים בתשובה. מהו הטעם. משום…
כל דברי הזוהר על פסוק זה
פסוקים שהפיסקה מביאה: