ממלכת הזוהר › זוהר › בראשית › מאמר 67: זה ינחמנו › פיסקה 2 (נח ע"ב)

׳ויקרא את שמו נח לאמר זה ינחמנו׳ - ׳לאמר׳ האשה ו׳זה׳ צדיק, מנוחת הארץ

בראשית · זה ינחמנו · מאמר 67 · פיסקה 2 · דף נח ע"ב

לשון הזוהר

תָּא חֲזִי, מָה כְּתִיב בֵּיהּ בְּנֹחַ ׳וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ נֹחַ לֵאמֹר זֶה יְנַחֲמֵנוּ מִמַּעֲשֵׂנוּ׳ (זֶה אַמַּאי הָכָא ׳לֵאמֹר׳ וְאַמַּאי ׳זֶה׳. אֶלָּא ׳לֵאמֹר׳ דָּא אִתְּתָא ׳זֶה׳ דָּא צַדִּיק, רֶמֶז דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא קָרָא לֵיהּ נֹחַ נְיָיחָא דְאַרְעָא. ׳לֵאמֹר׳ מַאי לֵאמֹר, אֶלָּא אֲתַר דָּא קָרֵי לֵיהּ נֹחַ, וּמַאן אִיהוּ אַרְעָא קַדִּישָׁא. ׳לֵאמֹר זֶה יְנַחֲמֵנוּ׳ עָבַד לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְתַתָּא כְּגַוְונָא עִילָּאָה, כְּתִיב הָכָא ׳זֶה יְנַחֲמֵנוּ׳, וּכְתִיב הָתָם ׳זֶה יהו"ה קִוִּינוּ לוֹ׳. זַכָּאִין אִינּוּן צַדִּיקַיָּיא דִּרְשִׁימִין בִּרְשִׁימוּ דְּגוּשְׁפַּנְקָא דְּמַלְכָּא עִילָּאָה לְמֶהֱוֵי בִּשְׁמֵיהּ רְשִׁימִין, וְאִיהוּ שַׁוִּי שְׁמָהָן בְּאַרְעָא כִּדְקָא יָאוּת. כְּתִיב ׳וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ נֹחַ׳ וּכְתִיב ׳וַיִּקְרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב׳, אַמַּאי לָא כְּתִיב אֶת. אֶלָּא הָתָם דַּרְגָּא חֲדָא וְהָכָא דַּרְגָּא אַחֲרָא, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר ׳וָאֶרְאֶה אֶת יהו"ה׳, ׳וָאֶרְאֶה יהו"ה׳ לָא כְּתִיב אֶלָּא ׳אֶת יהו"ה׳, אוֹף הָכָא ׳וַיִּקְרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב׳ דַּרְגָּא דִילֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מַמָּשׁ קָרֵי לֵיהּ יַעֲקֹב, אֲבָל הָכָא ׳אֶת׳ לְאַכְלָלָא שְׁכִינְתָּא). מְנָא הֲוָה יָדַע. אֶלָּא בְּשַׁעְתָּא דְּלָיִיט קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָלְמָא, דִּכְתִיב ׳אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ׳, אָמַר אָדָם קַמֵּי ‹נח:›קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, רִבּוֹן הָעוֹלָם, עַד מָתַי יְהֵא עָלְמָא בְּלַטְיוּתָא. אָמַר לֵיהּ עַד דְּיִתְיְלִיד לָךְ בֵּן מָהוּל כְּגַוְונָא דִילָךְ. וַהֲווּ מְחַכָּאן עַד שַׁעְתָּא דְּאִתְיְלִיד נֹחַ, וְכֵיוָן דְּאִתְיְילִיד חֲמָא לֵיהּ גָּזִיר רָשִׁים בְּאָת קַדִּישָׁא, וַחֲמָא שְׁכִינְתָּא מִתְדַּבְּקָא בַּהֲדֵיהּ, כְּדֵין קָרָא שְׁמֵיהּ עַל מָה דְּעָבִיד לְבָתַר.

תרגום

בֹּא ורְאֵה מַה כָּתוּב בְּנֹחַ, וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ נֹחַ לֵאמֹר זֶה יְנַחֲמֵנוּ מִמַּעֲשֵׂנוּ. זֶה - לָמָּה כָּאן ׳לֵאמֹר׳ וְלָמָּה ׳זֶה׳? אֶלָּא ׳לֵאמֹר׳ זוֹ הָאִשָּׁה, ׳זֶה׳ זֶהוּ צַדִּיק, רֶמֶז שהקב"ה קָרָא לוֹ נֹחַ - מְנוּחַת הָאָרֶץ. ׳לֵאמֹר׳ - מַהוּ 'לֵאמֹר'? אֶלָּא מָקוֹם זֶה קוֹרֵא לוֹ נֹחַ, וּמִי הוּא? הָאָרֶץ הַקְּדוֹשָׁה. ׳לֵאמֹר זֶה יְנַחֲמֵנוּ׳ - עָשָׂה אוֹתוֹ הקב"ה לְמַטָּה כְּעֵין הָעֶלְיוֹן, כָּתוּב כָּאן ׳זֶה יְנַחֲמֵנוּ׳, וְכָתוּב שָׁם ׳זֶה יהו"ה קִוִּינוּ לוֹ׳. אַשְׁרֵיהֶם הַצַּדִּיקִים שֶׁרְשׁוּמִים בִּרְשִׁימַת חוֹתַם הַמֶּלֶךְ הָעֶלְיוֹן, לִהְיוֹת רְשׁוּמִים בִּשְׁמוֹ, וְהוּא שָׂם שֵׁמוֹת בָּאָרֶץ כָּרָאוּי. כָּתוּב ׳וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ נֹחַ׳, וְכָתוּב ׳וַיִּקְרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב׳ לָמָּה לֹא כָּתוּב 'אֶת'? אֶלָּא שָׁם דַּרְגָּה אַחַת וְכָאן דַּרְגָּה אַחֶרֶת, כְּמוֹ שֶׁאַתָּה אוֹמֵר ׳וָאֶרְאֶה אֶת יהו"ה׳, ׳וָאֶרְאֶה יהו"ה׳ לֹא כָּתוּב אֶלָּא ׳אֶת יהו"ה׳, אַף כָּאן ׳וַיִּקְרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב׳ דַּרְגָּתוֹ, הקב"ה מַמָּשׁ, קוֹרֵא לוֹ יַעֲקֹב, אֲבָל כָּאן ׳אֶת׳ - לְכְלוֹל אֶת הַשְּׁכִינָה. מֵאֵיפֹה הָיָה יוֹדֵעַ? אֶלָּא בְּשָׁעָה שהקב"ה קִלֵּל אֶת הָעוֹלָם, שֶׁכָּתוּב אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךְ, אָמַר אָדָם לִפְנֵי הקב"ה: רִבּוֹן הָעוֹלָם, עַד מָתַי יִהְיֶה הָעוֹלָם בִּקְלָלָה? אָמַר לוֹ: עַד שֶׁיִּוָּלֵד לְךְ בֵּן מָהוּל כְּמוֹתְךְ. וְהָיוּ מְחַכִּים עַד שָׁעָה שֶׁנּוֹלַד נֹחַ. וְכֵיוָן שֶׁנּוֹלַד, רָאָה אוֹתוֹ מָהוּל רָשׁוּם בְּאוֹת הַקֹּדֶשׁ, וְרָאָה שְׁכִינָה דְּבוּקָה עִמּוֹ, וְאָז קָרָא אֶת שְׁמוֹ עַל מַה שֶּׁעָשָׂה אַחַר כָּךְ.

נוסח בלי ניקוד (להעתקה ולחיפוש)

לשון הזוהר: תא חזי, מה כתיב ביה בנח ׳ויקרא את שמו נח לאמר זה ינחמנו ממעשנו׳ (זה אמאי הכא ׳לאמר׳ ואמאי ׳זה׳. אלא ׳לאמר׳ דא אתתא ׳זה׳ דא צדיק, רמז דקודשא בריך הוא קרא ליה נח נייחא דארעא. ׳לאמר׳ מאי לאמר, אלא אתר דא קרי ליה נח, ומאן איהו ארעא קדישא. ׳לאמר זה ינחמנו׳ עבד ליה קודשא בריך הוא לתתא כגוונא עילאה, כתיב הכא ׳זה ינחמנו׳, וכתיב התם ׳זה יהו"ה קוינו לו׳. זכאין אינון צדיקייא דרשימין ברשימו דגושפנקא דמלכא עילאה למהוי בשמיה רשימין, ואיהו שוי שמהן בארעא כדקא יאות. כתיב ׳ויקרא את שמו נח׳ וכתיב ׳ויקרא שמו יעקב׳, אמאי לא כתיב את. אלא התם דרגא חדא והכא דרגא אחרא, כמה דאת אמר ׳ואראה את יהו"ה׳, ׳ואראה יהו"ה׳ לא כתיב אלא ׳את יהו"ה׳, אוף הכא ׳ויקרא שמו יעקב׳ דרגא דיליה קודשא בריך הוא ממש קרי ליה יעקב, אבל הכא ׳את׳ לאכללא שכינתא). מנא הוה ידע. אלא בשעתא דלייט קודשא בריך הוא עלמא, דכתיב ׳ארורה האדמה בעבורך׳, אמר אדם קמי ‹נח:›קודשא בריך הוא, רבון העולם, עד מתי יהא עלמא בלטיותא. אמר ליה עד דיתיליד לך בן מהול כגוונא דילך. והוו מחכאן עד שעתא דאתיליד נח, וכיון דאתייליד חמא ליה גזיר רשים באת קדישא, וחמא שכינתא מתדבקא בהדיה, כדין קרא שמיה על מה דעביד לבתר.

התרגום: בא וראה מה כתוב בנח, ויקרא את שמו נח לאמר זה ינחמנו ממעשנו. זה - למה כאן ׳לאמר׳ ולמה ׳זה׳? אלא ׳לאמר׳ זו האשה, ׳זה׳ זהו צדיק, רמז שהקב"ה קרא לו נח - מנוחת הארץ. ׳לאמר׳ - מהו 'לאמר'? אלא מקום זה קורא לו נח, ומי הוא? הארץ הקדושה. ׳לאמר זה ינחמנו׳ - עשה אותו הקב"ה למטה כעין העליון, כתוב כאן ׳זה ינחמנו׳, וכתוב שם ׳זה יהו"ה קוינו לו׳. אשריהם הצדיקים שרשומים ברשימת חותם המלך העליון, להיות רשומים בשמו, והוא שם שמות בארץ כראוי. כתוב ׳ויקרא את שמו נח׳, וכתוב ׳ויקרא שמו יעקב׳ למה לא כתוב 'את'? אלא שם דרגה אחת וכאן דרגה אחרת, כמו שאתה אומר ׳ואראה את יהו"ה׳, ׳ואראה יהו"ה׳ לא כתוב אלא ׳את יהו"ה׳, אף כאן ׳ויקרא שמו יעקב׳ דרגתו, הקב"ה ממש, קורא לו יעקב, אבל כאן ׳את׳ - לכלול את השכינה. מאיפה היה יודע? אלא בשעה שהקב"ה קלל את העולם, שכתוב ארורה האדמה בעבורך, אמר אדם לפני הקב"ה: רבון העולם, עד מתי יהיה העולם בקללה? אמר לו: עד שיולד לך בן מהול כמותך. והיו מחכים עד שעה שנולד נח. וכיון שנולד, ראה אותו מהול רשום באות הקדש, וראה שכינה דבוקה עמו, ואז קרא את שמו על מה שעשה אחר כך.

מן המפרשים

אור יקר: עלמא עילאה בייחודא דיליה ירצה כי כאשר יתייחדו שש קצוות בת״ת לא יוכרח שתהיה ג׳׳כ שם הבינה אלא פעמים תהיה ופעמים לא תהיה אמנם ביחוד היסוד כאשר כל הספירות שם.

כתם פז: הוו מחכאן עד שעתא דאתיליד נח. וכיון שראה אותו שנולד מהול 'רשים באת שכינתא', בלא ערלה רק בחותם המלך:

שער מאמרי רשב"י: מן המקבילה בנח מאמר ב, ב (ס.) שם בתוספתא בדנ"ט: שו' ל"ג וז"ל למה נח נח תרי זמני אלא כל צדיק וצדיק די בעלמא אית ליה תרין רוחין רוחא חד בעלמא דין ורוחא חד בעלמא דאתי והכי תשכח בכולהו צדיקי משה משה יעקב יעקב אברהם אברהם שמואל…

לכל המפרשים על פיסקה זו

לקריאה נעימה של כל המאמר

כל דברי הזוהר על פסוק זה

פסוקים שהפיסקה מביאה: