׳עד שהמלך במסבו נרדי נתן ריחו׳ - הקב"ה לוקט את הצדיק קודם שיסרח
בראשית · ויתהלך חנוך את האלהים · מאמר 62 · פיסקה 1 · דף נו ע"ב
לשון הזוהר
וַיִּתְהַלֵּךְ חֲנוֹךְ אֶת הָאלהי"ם וְאֵינֶנּוּ כִּי לָקַח אוֹתוֹ אלהי"ם. וַיִּתְהַלֵּךְ חֲנוֹךְ אֶת הָאלהי"ם וְאֵינֶנּוּ כִּי לָקַח אוֹתוֹ אלהי"ם. רַבִּי יוֹסֵי פָּתַח, ׳עַד שֶׁהַמֶּלֶךְ בִּמְסִבּוֹ נִרְדִּי נָתַן רֵיחוֹ׳, הַאי קְרָא אִתְּמַר, אֲבָל תָּא חֲזִי, כָּךְ אָרְחוֹי דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, בְּשַׁעְתָּא דְּבַר נָשׁ אִתְדַּבַּק בֵּיהּ וְהוּא אַשְׁרִי דִּיּוּרֵיהּ עֲלֵיהּ וְיָדַע דִּלְבָתַר יוֹמִין יִסְרַח, אַקְדִּים וְלָקִיט רֵיחֵיהּ טָב מִנֵּיהּ וְסַלִּיק לֵיהּ מֵעָלְמָא. הָדָא הוּא דִכְתִיב ׳עַד שֶׁהַמֶּלֶךְ בִּמְסִבּוֹ נִרְדִּי נָתַן רֵיחוֹ׳, ׳עַד שֶׁהַמֶּלֶךְ׳, דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, ׳בִּמְסִבּוֹ׳, דָּא הַהוּא בַּר נָשׁ דְּאִתְדַּבַּק בֵּיהּ וְאָזִיל בְּאָרְחוֹי, ׳נִרְדִּי נָתַן רֵיחוֹ׳, אִינּוּן עוֹבָדִין טָבִין דְּבֵיהּ דִּבְגִינְהוֹן יִסְתַּלַּק מֵעָלְמָא עַד דְּלָא מָטָא זִמְנֵיהּ. וְעַל דָּא הֲוָה שְׁלֹמֹה מַלְכָּא אָמַר ׳יֵשׁ הֶבֶל אֲשֶׁר נַעֲשָׂה עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יֵשׁ צַדִּיקִים׳ וְגוֹ׳.׳. ׳יֵשׁ צַדִּיקִים אֲשֶׁר מַגִּיעַ אֲלֵיהֶם כְּמַעֲשֵׂה הָרְשָׁעִים׳, כְּמָה דְאוֹקִימְנָא, דִּבְגִין דְּעוֹבָדֵיהוֹן טָבִין קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא סַלִּיק לוֹן מֵעָלְמָא (בְּגִין דְּלָא יִסְרְחוּ (יִחְיוּ) וּמִגּוֹ רְחִימוּתָא בְּהוּ מְסַלֵּק לוֹן) עַד לָא מָטָא זִמְנַיְיהוּ וְעָבִיד בְּהוֹן דִּינִין. ׳וְיֵשׁ רְשָׁעִים אֲשֶׁר מַגִּיעַ אֲלֵיהֶם כְּמַעֲשֵׂה הַצַּדִּיקִים׳, דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אוֹרִיךְ לוֹן יוֹמִין וְאוֹרִיךְ רוּגְזֵיהּ בְּהוּ, וְכָל דָּא כְּמָה דְּאִתְּמַר, אִלֵּין בְּגִין דְּלָא יִסְרְחוּן וְאִלֵּין בְּגִין דְּלֶהֶדְרוּ לְגַבֵּיהּ, אוֹ בְּגִין דְּיִפּוֹק מִנַּיְיהוּ בְּנִין דְּמַעֲלוּ. תָּא חֲזִי, חֲנוֹךְ זַכָּאָה הֲוָה, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא חֲמָא לֵיהּ דְּיִסְרַח לְבָתַר וְלָקִיט לֵיהּ עַד לָא יִסְרַח, הָדָא הוּא דִכְתִיב ׳וְלִלְקוֹט שׁוֹשַׁנִּים׳, בְּגִין דְּיָהֲבִי רֵיחָא טָב לָקִיט לוֹן קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עַד לָא יִסְרְחוּ. ׳וְאֵינֶנּוּ כִּי לָקַח אוֹתוֹ אלהי"ם', 'וְאֵינֶנּוּ׳ לְאָרָכָא יוֹמִין כִּשְׁאָר בְּנֵי נָשָׁא דַּהֲווּ אוֹרְכִי יוֹמִין, מַאי טַעְמָא, בְּגִין דְּלָקַח לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עַד לָא מָטֵי זִמְנֵיהּ.
תרגום
וַיִּתְהַלֵּךְ חֲנוֹךְ אֶת הָאֱלֹהִי"ם וְאֵינֶנּוּ כִּי לָקַח אֹתוֹ אֱלֹהִי"ם. וַיִּתְהַלֵּךְ חֲנוֹךְ אֶת הָאלהי"ם וְאֵינֶנּוּ כִּי לָקַח אוֹתוֹ אלהי"ם. רַבִּי יוֹסֵי פָּתַח, (שיר א) עַד שֶׁהַמֶּלֶךְ בִּמְסִבּוֹ נִרְדִּי נָתַן רֵיחוֹ. פָּסוּק זֶה נֶאֱמַר. אֲבָל בֹּא וּרְאֵה, כָּךְ דַּרְכּוֹ שֶׁל הקב"ה - בְּשָׁעָה שֶׁבֶּן אָדָם נִדְבָּק בּוֹ וְהוּא מַשְׁרֶה דִיּוּרוֹ עָלָיו וְיוֹדֵעַ שֶׁאַחַר יָמִים הוּא יִסְרַח, מַקְדִּים וְלוֹקֵט רֵיחוֹ הַטּוֹב מִמֶּנּוּ וּמְסַלֵּק אוֹתוֹ מֵהָעוֹלָם. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב עַד שֶׁהַמֶּלֶךְ בִּמְסִבּוֹ נִרְדִּי נָתַן רֵיחוֹ. עַד שֶׁהַמֶּלֶךְ - זֶה הקב"ה. בִּמְסִבּוֹ - זֶה אוֹתוֹ בֶּן אָדָם שֶׁנִּדְבָּק בּוֹ וְהוֹלֵךְ בִּדְרָכָיו. נִרְדִּי נָתַן רֵיחוֹ - אוֹתָם מַעֲשִׂים טוֹבִים שֶׁבּוֹ שֶׁבִּגְלָלָם יִסְתַּלֵּק מֵהָעוֹלָם בְּטֶרֶם הִגִּיעַ זְמַנּוֹ. וְעַל זֶה הָיָה שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ אוֹמֵר (קהלת ח) יֵשׁ הֶבֶל אֲשֶׁר נַעֲשָׂה עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יֵשׁ צַדִּיקִים וְגוֹ'. יֵשׁ צַדִּיקִים אֲשֶׁר מַגִּיעַ אֲלֵיהֶם כְּמַעֲשֵׂה הָרְשָׁעִים - כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ, שֶׁבִּשְׁבִיל שֶׁמַּעֲשֵׁיהֶם טוֹבִים הקב"ה מְסַלְּקָם מֵהָעוֹלָם בְּטֶרֶם הִגִּיעַ זְמַנָּם, וְעוֹשֶׂה בָהֶם דִּינִים. וְיֵשׁ רְשָׁעִים שֶׁמַּגִּיעַ אֲלֵהֶם כְּמַעֲשֵׂה הַצַּדִּיקִים - שהקב"ה מַאֲרִיךְ לָהֶם יָמִים וּמַאֲרִיךְ בָּהֶם אֶת רֻגְזוֹ, וְכָל זֶה כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר. אֵלּוּ בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא יִתְקַלְקְלוּ, וְאֵלּוּ כְּדֵי שֶׁיַּחְזְרוּ אֵלָיו, אוֹ כְּדֵי שֶׁיֵּצְאוּ מֵהֶם בָּנִים מְעֻלִּים. בֹּא וּרְאֵה, חֲנוֹךְ צַדִּיק הָיָה, והקב"ה רָאָה שֶׁאַחַר כָּךְ יְקַלְקֵל, וְלָקַח אוֹתוֹ בְּטֶרֶם יְקַלְקֵל. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (שיר ו) וְלִלְקֹט שׁוֹשַׁנִּים. מִשּׁוּם שֶׁנּוֹתְנִים רֵיחַ טוֹב, לוֹקֵחַ אוֹתָם הקב"ה בְּטֶרֶם יְקַלְקְלוּ. וְאֵינֶנּוּ כִּי לָקַח אֹתוֹ אֱלֹהִי"ם. וְאֵינֶנּוּ - לְהַאֲרִיךְ יָמִים כִּשְׁאָר בְּנֵי אָדָם שֶׁהָיוּ מַאֲרִיכִים יָמִים. מָה הַטַּעַם? בִּגְלַל שֶׁלָּקַח אוֹתוֹ הקב"ה בְּטֶרֶם הִגִּיעַ זְמַנּוֹ.
נוסח בלי ניקוד (להעתקה ולחיפוש)
לשון הזוהר: ויתהלך חנוך את האלהי"ם ואיננו כי לקח אותו אלהי"ם. ויתהלך חנוך את האלהי"ם ואיננו כי לקח אותו אלהי"ם. רבי יוסי פתח, ׳עד שהמלך במסבו נרדי נתן ריחו׳, האי קרא אתמר, אבל תא חזי, כך ארחוי דקודשא בריך הוא, בשעתא דבר נש אתדבק ביה והוא אשרי דיוריה עליה וידע דלבתר יומין יסרח, אקדים ולקיט ריחיה טב מניה וסליק ליה מעלמא. הדא הוא דכתיב ׳עד שהמלך במסבו נרדי נתן ריחו׳, ׳עד שהמלך׳, דא קודשא בריך הוא, ׳במסבו׳, דא ההוא בר נש דאתדבק ביה ואזיל בארחוי, ׳נרדי נתן ריחו׳, אינון עובדין טבין דביה דבגינהון יסתלק מעלמא עד דלא מטא זמניה. ועל דא הוה שלמה מלכא אמר ׳יש הבל אשר נעשה על הארץ אשר יש צדיקים׳ וגו׳.׳. ׳יש צדיקים אשר מגיע אליהם כמעשה הרשעים׳, כמה דאוקימנא, דבגין דעובדיהון טבין קודשא בריך הוא סליק לון מעלמא (בגין דלא יסרחו (יחיו) ומגו רחימותא בהו מסלק לון) עד לא מטא זמנייהו ועביד בהון דינין. ׳ויש רשעים אשר מגיע אליהם כמעשה הצדיקים׳, דקודשא בריך הוא אוריך לון יומין ואוריך רוגזיה בהו, וכל דא כמה דאתמר, אלין בגין דלא יסרחון ואלין בגין דלהדרו לגביה, או בגין דיפוק מנייהו בנין דמעלו. תא חזי, חנוך זכאה הוה, וקודשא בריך הוא חמא ליה דיסרח לבתר ולקיט ליה עד לא יסרח, הדא הוא דכתיב ׳וללקוט שושנים׳, בגין דיהבי ריחא טב לקיט לון קודשא בריך הוא עד לא יסרחו. ׳ואיננו כי לקח אותו אלהי"ם', 'ואיננו׳ לארכא יומין כשאר בני נשא דהוו אורכי יומין, מאי טעמא, בגין דלקח ליה קודשא בריך הוא עד לא מטי זמניה.
התרגום: ויתהלך חנוך את האלהי"ם ואיננו כי לקח אתו אלהי"ם. ויתהלך חנוך את האלהי"ם ואיננו כי לקח אותו אלהי"ם. רבי יוסי פתח, (שיר א) עד שהמלך במסבו נרדי נתן ריחו. פסוק זה נאמר. אבל בא וראה, כך דרכו של הקב"ה - בשעה שבן אדם נדבק בו והוא משרה דיורו עליו ויודע שאחר ימים הוא יסרח, מקדים ולוקט ריחו הטוב ממנו ומסלק אותו מהעולם. זהו שכתוב עד שהמלך במסבו נרדי נתן ריחו. עד שהמלך - זה הקב"ה. במסבו - זה אותו בן אדם שנדבק בו והולך בדרכיו. נרדי נתן ריחו - אותם מעשים טובים שבו שבגללם יסתלק מהעולם בטרם הגיע זמנו. ועל זה היה שלמה המלך אומר (קהלת ח) יש הבל אשר נעשה על הארץ אשר יש צדיקים וגו'. יש צדיקים אשר מגיע אליהם כמעשה הרשעים - כמו שבארנו, שבשביל שמעשיהם טובים הקב"ה מסלקם מהעולם בטרם הגיע זמנם, ועושה בהם דינים. ויש רשעים שמגיע אלהם כמעשה הצדיקים - שהקב"ה מאריך להם ימים ומאריך בהם את רגזו, וכל זה כמו שנתבאר. אלו בשביל שלא יתקלקלו, ואלו כדי שיחזרו אליו, או כדי שיצאו מהם בנים מעלים. בא וראה, חנוך צדיק היה, והקב"ה ראה שאחר כך יקלקל, ולקח אותו בטרם יקלקל. זהו שכתוב (שיר ו) וללקט שושנים. משום שנותנים ריח טוב, לוקח אותם הקב"ה בטרם יקלקלו. ואיננו כי לקח אתו אלהי"ם. ואיננו - להאריך ימים כשאר בני אדם שהיו מאריכים ימים. מה הטעם? בגלל שלקח אותו הקב"ה בטרם הגיע זמנו.
מן המפרשים
כתם פז: ויתהלך חנוך את האלהי"ם ואיננו רבי יוסי פתח עד שהמלך במסבו וכו' האי קרא אתמר. כלומר, רבותינו ז"ל דרשוהו בסיני על כנסת ישראל שקלקלה בעגל בעוד המלך במסבת חופתו (שבת פח:) :
מהרח"ו: עד שהמלך וכו'. הענין עד שהמלך הוא הב"ה יושב ומסיב על הצדיק, שהצדיק נעשה מרכבה אליו בעודו צדיק ומסיב עליו כבודו קודם שיסרח במעשיו והשי"ת יסיר מסבו מעליו, ולכן לוקטו ולוקחו מיד בעוד מעשיו המריחים ריח טוב, ולוקטן קודם שיריח ריח…
אור החמה: ואיננו לארכא יומין וגו' אין לפרש שיהיה אל התנאים מכחישים שחנוך הוא מטטרון שהרי ענין זה מוסכם בתיקונים. אמנם הוקשה להם [לו] למה לא נתעכב בעולם כשאר בני העולם ובעת פטירתו היה לו להב"ה לסלקו כענין אליהו ולזה דרשו הפסוק כמו שדרשו: