ממלכת הזוהר › זוהר › בראשית › מאמר 40: לא ידון רוחי באדם לעולם בשגם הוא בשר › פיסקה 2 (לח ע"א)

׳בשגם׳ זה משה המאיר ללבנה - ולא מת אלא נאסף

בראשית · לא ידון רוחי באדם לעולם בשגם הוא בשר · מאמר 40 · פיסקה 2 · דף לח ע"א

לשון הזוהר

׳בְּשַׁגַּם הוּא בָשָׂר׳, רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר ׳בְּשַׁגַּם׳ דָּא מֹשֶׁה, דְּאִיהוּ נָהִיר לְסִיהֲרָא, וּמֵחֵילָא דָא קַיָּימִין בְּנֵי נָשָׁא בְּעָלְמָא יוֹמִין סַגִּיאִין. וְהָיוּ יָמָיו מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה, רֶמֶז לְמֹשֶׁה דְּעַל יְדֵיהּ תּוֹרָה אִתְיְהִיבַת, וּכְדֵין זָרִיק (ד"מ וד"ק אָרִיק) חַיִּין לִבְנֵי נָשָׁא מֵהַהוּא אִילָנָא דְחַיִּין, וְכָךְ הֲוָה אִלְמָלֵא דְּחָבוּ יִשְׂרָאֵל, הָדָא הוּא דִכְתִיב ׳חָרוּת עַל הַלֻּחוֹת׳, חֵרוּת מִמַּלְאַךְ הַמָּוֶת, דְּהָא אִילָנָא דְחַיֵּי הֲוָה מָשִׁיךְ לְתַתָּא. וְעַל דָּא ׳בְּשַׁגַּם׳ דְּאִיהוּ בָּשָׂר קַיְימָא מִלָּה לְאָרָקָא רוּחָא דְחַיֵּי. ׳בְּשַׁגַּם׳ אָחִיד לְתַתָּא אָחִיד לְעֵילָּא, וְעַל דָּא תָּנִינָן, מֹשֶׁה לָא מִית אֶלָּא אִתְכְּנִישׁ ‹לח.›מֵעָלְמָא וַהֲוָה נָהִיר לְסִיהֲרָא, דְּהָא שִׁמְשָׁא אַף עַל גַּב דְּאִתְכְּנֵשׁ מֵעָלְמָא לָא מִית אֶלָּא עָאל וְאַנְהִיר לְסִיהֲרָא, כָּךְ מֹשֶׁה.

תרגום

בְּשַׁגַּם הוּא בָשָׂר, רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר, בְּשַׁגַּם זֶה מֹשֶׁה, שֶׁהוּא מֵאִיר לַלְּבָנָה, וּמִכֹּחַ זֶה עוֹמְדִים בְּנֵי אָדָם בָּעוֹלָם יָמִים רַבִּים. וְהָיוּ יָמָיו מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה - רֶמֶז לְמֹשֶׁה, שֶׁעַל יָדוֹ נִתְּנָה תּוֹרָה. וְאָז זוֹרֵק חַיִּים לִבְנֵי אָדָם מֵאוֹתוֹ עֵץ הַחַיִּים. וְכָךְ הָיָה אִלְמָלֵא שֶׁחָטְאוּ יִשְׂרָאֵל. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (שמות לב) חָרוּת עַל הַלֻּחוֹת. חֵרוּת מִמַּלְאַךְ הַמָּוֶת. שֶׁהֲרֵי עֵץ הַחַיִּים הָיָה מוֹשֵׁךְ לְמַטָּה. וְעַל זֶה בְּשַׁגַּם שֶׁהוּא בָשָׂר עוֹמֵד הַדָּבָר לְהָרִיק רוּחַ חַיִּים. בְּשַׁגַּם אָחוּז לְמַטָּה, אָחוּז לְמַעְלָה. וְעַל זֶה שָׁנִינוּ מֹשֶׁה לֹא מֵת, אֶלָּא נֶאֱסַף מִן הָעוֹלָם וְהָיָה מֵאִיר לַלְּבָנָה, שֶׁהֲרֵי הַשֶּׁמֶשׁ, אַף עַל גַּב שֶׁנֶּאֱסַף מִן הָעוֹלָם, לֹא מֵת, אֶלָּא נִכְנָס וּמֵאִיר לַלְּבָנָה, כָּךְ מֹשֶׁה.

נוסח בלי ניקוד (להעתקה ולחיפוש)

לשון הזוהר: ׳בשגם הוא בשר׳, רבי אלעזר אמר ׳בשגם׳ דא משה, דאיהו נהיר לסיהרא, ומחילא דא קיימין בני נשא בעלמא יומין סגיאין. והיו ימיו מאה ועשרים שנה, רמז למשה דעל ידיה תורה אתיהיבת, וכדין זריק (ד"מ וד"ק אריק) חיין לבני נשא מההוא אילנא דחיין, וכך הוה אלמלא דחבו ישראל, הדא הוא דכתיב ׳חרות על הלחות׳, חרות ממלאך המות, דהא אילנא דחיי הוה משיך לתתא. ועל דא ׳בשגם׳ דאיהו בשר קיימא מלה לארקא רוחא דחיי. ׳בשגם׳ אחיד לתתא אחיד לעילא, ועל דא תנינן, משה לא מית אלא אתכניש ‹לח.›מעלמא והוה נהיר לסיהרא, דהא שמשא אף על גב דאתכנש מעלמא לא מית אלא עאל ואנהיר לסיהרא, כך משה.

התרגום: בשגם הוא בשר, רבי אלעזר אמר, בשגם זה משה, שהוא מאיר ללבנה, ומכח זה עומדים בני אדם בעולם ימים רבים. והיו ימיו מאה ועשרים שנה - רמז למשה, שעל ידו נתנה תורה. ואז זורק חיים לבני אדם מאותו עץ החיים. וכך היה אלמלא שחטאו ישראל. זהו שכתוב (שמות לב) חרות על הלחות. חרות ממלאך המות. שהרי עץ החיים היה מושך למטה. ועל זה בשגם שהוא בשר עומד הדבר להריק רוח חיים. בשגם אחוז למטה, אחוז למעלה. ועל זה שנינו משה לא מת, אלא נאסף מן העולם והיה מאיר ללבנה, שהרי השמש, אף על גב שנאסף מן העולם, לא מת, אלא נכנס ומאיר ללבנה, כך משה.

מן המפרשים

אור יקר: ועל דא תנינן וכו׳ בית המקדש מלכות ומציאות מוצאו משם והיינו מבי מ ק דשא נפק דקאמר ואפשר שהמלכות נקראת בית המקדש בית לקדש העליון הנכנס בתוכה דהיינו (וכו׳) ]וה׳[ בהיכל קדשו והת״ח נקרא קדש מצד החכמה שהיא מקום הקדש ומשניהם היתה…

כתם פז: וכל גנזי עילאין אתמסרן בידיה. מצינו כתוב באגדה בענין חנוך, שנהפך בשרו ללפיד אש (תקו"ז ע קיט:) . ואמרו בו, אחזתיו לקחתיו מבני אדם אדרתיו פקדתיו והפקדתיו על פמליאות של מעלה ומסרתי לו חכמה יותר ממלאכי השרת וסדרתי לו כל סדרי…

הסולם: בשנם הוא בשר, רא"א בשגם דא משה דאיהו נהיר לסיהרא ומחילא דא קיימין בני נשא בעלמא יומין סגיאין: בשגם הוא בשר רא"א בשגם זה משה כי הוא בגימטריא שמ"ה כמו מש"ה, שהוא מאיר אל הלבנה ומכח הזה חיים בני אדם בעולם ימים רבים. פירוש דעת…

לכל המפרשים על פיסקה זו

לקריאה נעימה של כל המאמר

כל דברי הזוהר על פסוק זה

פסוקים שהפיסקה מביאה: