אדם וחוה נטיעות שעקרן הקב"ה ושתלן פנים בפנים - ׳נצר מטעי מעשה ידי׳
בראשית · יום השישי · מאמר 35 · פיסקה 13 · דף לה ע"ב
לשון הזוהר
מִכָּאן וּלְהָלְאָה סָמֶךְ, מַאי הִיא, ׳וַיִּסְגּוֹר בָּשָׂר תַּחְתֶּנָּה׳. בְּסִטְרוֹי הֲוָה, וַהֲוָה דָא בְּסִטְרוֹי דְּדָא. וַדַּאי עֲקָרָן קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וְשָׁתִיל ‹לה:›לוֹן בַּאֲתַר אַחֲרָא, וְאִתְהַדָּרוּ אַנְפִּין בְּאַנְפִּין לְקִיּוּמָא, כְּגַוְונָא דָא סְמִיכָן עָלְמִין, עֲקָרָן קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וְשָׁתִיל לוֹן בַּאֲתַר אַחֲרָא וְאִתְקַיְּימוּ בְּקִיּוּמָא שְׁלִים. וְאָמַר רַבִּי אַבָּא מְנָלָן דְּאָדָם וְחַוָּה נְטִיעִין הֲווּ, דִּכְתִיב ׳נֵצֶר מַטָּעַי מַעֲשֵׂה יָדַי לְהִתְפָּאֵר׳. ׳מַעֲשֵׂה יָדַי׳ דַּיְיקָא, דְּלָא אִשְׁתַּדְּלוּ בְּהוֹן בְּרִיָּין אָחֳרָנִין. וּכְתִיב ׳בְּיוֹם נִטְעֵךְ תְּשַׂגְשֵׂגִי׳, דִּבְהַהוּא יוֹמָא דְּאִתְנְטָעוּ בְּעָלְמָא סָרְחו. תְּנַן, הַנְּטִיעוֹת כְּקַרְנֵי חֲגָבִים הֲווּ, וּנְהוֹרָא דִּלְהוֹן דַּקִּיק וְלָא הֲווּ נָהֲרִין, כֵּיוָן דְּאִתְנְטָעוּ וְאִתְתַּקְּנוּ אִתְרַבִּיאוּ בִּנְהוֹרָא וְאִקְּרוּן ׳אַרְזֵי לְבָנוֹן׳, וְאָדָם וְחַוָּה עַד דְּאִתְנְטָעוּ לָא אִתְרַבִּיאוּ בִּנְהוֹרָא וְלָא סְלִיקוּ רֵיחָא, וַדַּאי אִתְעֲקָרוּ וְאִשְׁתִּילוּ וְאִתְתַּקְּנוּ כִּדְקָא יָאוּת:
תרגום
מִכָּאן וָלהָלְאָה סָמֶ"ךְ, מַהִי, וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר תַּחְתֶּנָּה. בְּצִדּוֹ הָיְתָה, וְהָיָה זֶה בְּצַד זֶה. וַדַּאי עָקַרם הקב"ה וְשָׁתַלם בְּמָקוֹם אַחֵר, וְחָזְרוּ פָּנִים בְּפָנִים לְקִיּוּם. כְּמוֹ זֶה סְמוּכִים הָעוֹלָמוֹת, עָקַרם הקב"ה וְשָׁתַלם בְּמָקוֹם אַחֵר, וְהִתְקַיְּמוּ בְּקִיּוּם שָׁלֵם. וְאָמַר רַבִּי אַבָּא, מִנַּיִן לָנוּ שֶׁאָדָם וְחַוָּה נְטִיעוֹת הָיוּ? שֶׁכָּתוּב (ישעיה ס) נֵצֶר מַטָּעַי מַעֲשֵׂה יָדַי לְהִתְפָּאֵר. מַעֲשֵׂה יָדַי דַּוְקָא, שֶׁלֹּא הִשְׁתַּדְּלוּ בָהֶם בְּרִיּוֹת אֲחֵרוֹת. וְכָתוּב (שם יז) בְּיוֹם נִטְעֵךְ תְּשַׂגְשֵׂגִי, שֶׁבְּאוֹתוֹ יוֹם שֶׁנּיטְעוּ בָּעוֹלָם, סָרְחוּ. שָׁנִינוּ, הַנְּטִיעוֹת כְּקַרְנֵי חֲגָבִים הָיוּ, וְאוֹרָם דַּק, וְלֹא הָיוּ מְאִירִים. כֵּיוָן שֶׁנִּנטְעוּ וְנִתְקְנוּ, נִתְגַּדְּלוּ בָּאוֹר וְנִקְרְאוּ אַרְזֵי לְבָנוֹן. וְאָדָם וְחַוָּה עַד שֶׁנִּיטְעוּ, לֹא נִתְגַּדְּלוּ בָּאוֹר וְלֹא הֶעֱלוּ רֵיחַ. וַדַּאי נֶעֶקְרוּ וְנִשְׁתְּלוּ וְנִתְקְנוּ כָּרָאוּי.
נוסח בלי ניקוד (להעתקה ולחיפוש)
לשון הזוהר: מכאן ולהלאה סמך, מאי היא, ׳ויסגור בשר תחתנה׳. בסטרוי הוה, והוה דא בסטרוי דדא. ודאי עקרן קודשא בריך הוא ושתיל ‹לה:›לון באתר אחרא, ואתהדרו אנפין באנפין לקיומא, כגוונא דא סמיכן עלמין, עקרן קודשא בריך הוא ושתיל לון באתר אחרא ואתקיימו בקיומא שלים. ואמר רבי אבא מנלן דאדם וחוה נטיעין הוו, דכתיב ׳נצר מטעי מעשה ידי להתפאר׳. ׳מעשה ידי׳ דייקא, דלא אשתדלו בהון בריין אחרנין. וכתיב ׳ביום נטעך תשגשגי׳, דבההוא יומא דאתנטעו בעלמא סרחו. תנן, הנטיעות כקרני חגבים הוו, ונהורא דלהון דקיק ולא הוו נהרין, כיון דאתנטעו ואתתקנו אתרביאו בנהורא ואקרון ׳ארזי לבנון׳, ואדם וחוה עד דאתנטעו לא אתרביאו בנהורא ולא סליקו ריחא, ודאי אתעקרו ואשתילו ואתתקנו כדקא יאות:
התרגום: מכאן ולהלאה סמ"ך, מהי, ויסגר בשר תחתנה. בצדו היתה, והיה זה בצד זה. ודאי עקרם הקב"ה ושתלם במקום אחר, וחזרו פנים בפנים לקיום. כמו זה סמוכים העולמות, עקרם הקב"ה ושתלם במקום אחר, והתקימו בקיום שלם. ואמר רבי אבא, מנין לנו שאדם וחוה נטיעות היו? שכתוב (ישעיה ס) נצר מטעי מעשה ידי להתפאר. מעשה ידי דוקא, שלא השתדלו בהם בריות אחרות. וכתוב (שם יז) ביום נטעך תשגשגי, שבאותו יום שניטעו בעולם, סרחו. שנינו, הנטיעות כקרני חגבים היו, ואורם דק, ולא היו מאירים. כיון שננטעו ונתקנו, נתגדלו באור ונקראו ארזי לבנון. ואדם וחוה עד שניטעו, לא נתגדלו באור ולא העלו ריח. ודאי נעקרו ונשתלו ונתקנו כראוי.
מן המפרשים
כתם פז: ושתל לון באתר אחרא. הרמז שנתגלו, ואחר שנתגלו 'אתהדרו אנפין באנפין'. להיות זה משפיע וזאת מקבלת, על דוגמת אדם וחוה:
מהרח"ו: קודשא בריך הוא אמר לאלין תתאי דאתו מסטרא וכו'. פירוש, בריאה יצירה עשיה, לפי שהאדם משותף משלשתן, נשמה מבריאה, רוח מיצירה, נפש מעשיה: דף ל"ד (א-ב) . אית מלאכים ומצויירין בגופא לאתחזאה לבני נשא, ואית דלא מצטיירי אלא ברוחא כפום…
שער מאמרי רשב"י: שם בדל"ה ע"ב שורה ה' וז"ל תנן הנטיעות כקרני חגבים הוו ונהורא דילהון דקיק ולא הוו נהירין כיון דאתנטעו ואתתקנו אתרביאו בנהור' ואקרון ארזי לבנון כו'. כבר הודעתיך ענין ז"א כי ג' בחינות היו לו האחד בהיותו בתוך הבינה והוא הנקרא זמן…