ישיבת מואב לכבוד דבר הקב"ה - והליכת מדין לרעתם
בלק · ׳לינו פה הלילה׳ - שעת הכשפים, פרישת מדין, והרוח שהמשיך בלעם · מאמר 22 · פיסקה 3 · דף ר ע"א
לשון הזוהר
דָּבָר אַחֵר ׳וַיֵּשְׁבוּ שָׂרֵי מוֹאָב עִם בִּלְעָם׳ - כַּמָה יָאוּת הֲוָה לוֹן לִבְנֵי מִדְיָן דְּאַזְלֵי, אִי רְעוּתָא דִּלְהוֹן הָכִי. אֲבָל יְשִׁיבָה דְּיָתִיבוּ אִינּוּן דְּמוֹאָב, גַּרְמָא לוֹן טַב, בְּגִין דְּאִשְׁתָּאָרוּ תַּמָּן. וּמַאן דְּאָזְלוּ אִינּוּן דְּמִדְּיָן, גַּרְמֵי לוֹן בִּישׁ. מַאי טַעְמָא. אִלֵּין חַשְׁשׁוּ לִיקָרָא דְּמִלָּה דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְיָתִיבוּ. וְאִלֵּין לָא חַשְׁשׁוּ לָהּ כְּלוּם. וְאָזְלוּ לְאָרְחַיְיהוּ.
תרגום
דָּבָר אַחֵר ׳וַיֵּשְׁבוּ שָׂרֵי מוֹאָב עִם בִּלְעָם׳ (במדבר כב, ח) - כַּמָּה נָאֶה הָיָה לָהֶם לִבְנֵי מִדְיָן שֶׁהָלְכוּ, אִם רְצוֹנָם כָּךְ. אֲבָל יְשִׁיבָה שֶׁיָּשְׁבוּ הֵם בְּמוֹאָב גָּרְמָה לָהֶם טוֹב מִשּׁוּם שֶׁנִּשְׁאֲרוּ שָׁם. וּמַה שֶּׁהָלְכוּ אוֹתָם שֶׁל מִדְיָן, גָּרְמוּ לָהֶם רָע. מָה הַטַּעַם? אֵלּוּ חָשְׁשׁוּ לִכְבוֹד דְּבַר הקב"ה, וְיָשְׁבוּ. וְאֵלּוּ לֹא חָשְׁשׁוּ לָזֶה כְּלוּם, וְהָלְכוּ לְדַרְכָּם.
נוסח בלי ניקוד (להעתקה ולחיפוש)
לשון הזוהר: דבר אחר ׳וישבו שרי מואב עם בלעם׳ - כמה יאות הוה לון לבני מדין דאזלי, אי רעותא דלהון הכי. אבל ישיבה דיתיבו אינון דמואב, גרמא לון טב, בגין דאשתארו תמן. ומאן דאזלו אינון דמדין, גרמי לון ביש. מאי טעמא. אלין חששו ליקרא דמלה דקודשא בריך הוא, ויתיבו. ואלין לא חששו לה כלום. ואזלו לארחייהו.
התרגום: דבר אחר ׳וישבו שרי מואב עם בלעם׳ (במדבר כב, ח) - כמה נאה היה להם לבני מדין שהלכו, אם רצונם כך. אבל ישיבה שישבו הם במואב גרמה להם טוב משום שנשארו שם. ומה שהלכו אותם של מדין, גרמו להם רע. מה הטעם? אלו חששו לכבוד דבר הקב"ה, וישבו. ואלו לא חששו לזה כלום, והלכו לדרכם.
מן המפרשים
קרני אור: לבני מדין דאזלו אי רעותא דלהון הכי לבני מדין דאזלו אי רעותא דלהון הכי. כן נראה לרבי הגרסא, והכי פי', ' יאות הוה לון לבני מדין דאזלו ', אימתי הוה לון יאות, ' אי רעותא דלהון הוה הכי', ר"ל אם היה מחשבתם זה שהלכו בשביל שלא היו…
הסולם: וישבו שרי מואב: אבל שרי מדין נפרדו מהם. ולא רצו לשבת שמה, וזקני מואב נשארו. שכתוב, וישבו שרי מואב, בלבדם. יפה עשו מדין אם היו נפרדים מהם מכל וכל, ואם לא היו מכים בסוף, כי היו בעצת בלעם, לשלוח נשיהם לישראל בשטים, להטעותם.…
כל דברי הזוהר על פסוק זה
פסוקים שהפיסקה מביאה: