שבעים ושנים אורות השמש - גניזת האור מפני עובדיו
בא · ׳בא אל פרעה׳ - סוד התנין הגדול ביאורי הבריאה עד הריגתו · מאמר 3 · פיסקה 18 · דף לה ע"א
לשון הזוהר
דָּא נָהִיר עַל רֵישֵׁיהּ, וּמַיָּא הֲווֹ נַפְקֵי מִגּוֹ אֲפוּתֵיהּ, וְרוּחָא נָשִׁיב לְעֵילָּא, וְנָהִיר מִנְּהִירוּ דָּא, עַד דְּהֲוָה נָחִית נְהוֹרֵיהּ, מְנַצְנְצָא לְשִׁבְעִין וּתְרֵין נְהוֹרִין דְּשִׁמְשָׁא, כֵּיוָן דְּאִינּוּן נְהוֹרִין אִתְרְשִׁימוּ בְּגוֹ שִׁמְשָׁא לְתַתָּא, הֲווֹ (קפ"ח.) חַיָּיבַיָּא דְּעָלְמָא יַדְעִין בְּהוּ, וַהֲווּ פַּלְחִין לְשִׁמְשָׁא. כֵּיוָן דְּאִסְתַּכַּל קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּאִינּוּן חַיָּיבַיָּא, סָלִיק נְהוֹרֵיהּ וְגָנִיז לֵיהּ אֲמַאי גָּנִיז לֵיהּ. בְּגִין דְּהַהוּא תַּנִּין, הֲוָה סָלִיק וְנָחִית, וּבָטַשׁ בְּאִינוּן יְאוֹרִין, עַד דְּגָנַז לֵיהּ וְלָא אִתְגַּלְיָא. וְזָרַע לֵיהּ זְרוּעָא בְּחַד צַדִּיק, דְּאִיהוּ גָּנָּנָא דְּגִנְתָּא, וּזְרוּעָא דְּזָרַע בְּגִנְתָּא, בִּגְנִיזוּ בִּטְמִירוּ (ס"א האי) דְּהַאי אוֹר אִיהוּ.
תרגום
זְהִ מֵאִיר עַל רֹאשׁוֹ, וּמַיִם הָיוּ יוֹצְאִים מִתּוֹךְ מִצְחוֹ, וְרוּחַ נוֹשֶׁבֶת לְמַעְלָה וּמְאִירָה מֵאוֹר זֶה, עַד שֶׁהָיָה יוֹרֵד אוֹרוֹ, מְנַצְנֵץ לְשִׁבְעִים וּשְׁנַיִם אוֹרוֹת שֶׁל הַשֶּׁמֶשׁ. כֵּיוָן שֶׁאוֹתָם אוֹרוֹת נִרְשְׁמוּ בְּתוֹךְ הַשֶּׁמֶשׁ לְמַטָּה, הָיוּ הָרְשָׁעִים שֶׁל הָעוֹלָם יוֹדְעִים בָּהֶם וְהָיוּ עוֹבְדִים לַשֶּׁמֶשׁ. כֵּיוָן שֶׁהִסְתַּכֵּל הקב"ה בְּאוֹתָם הָרְשָׁעִים, סִלֵּק אֶת אוֹרוֹ וְגָנַז אוֹתוֹ. לָמָּה גָּנַז אוֹתוֹ? מִשּׁוּם שֶׁאוֹתוֹ תַּנִּין הָיָה עוֹלֶה וְיוֹרֵד וּמַכֶּה בְּאוֹתָם יְאוֹרִים, עַד שֶׁגָּנַז אוֹתוֹ וְלֹא הִתְגַּלָּה. וְזָרַע אוֹתוֹ הַזֶּרַע בְּצַדִּיק, שֶׁהוּא הַגַּנָּן שֶׁל הַגָּן, וְהַזֶּרַע שֶׁנִּזְרַע בַּגָּן הוּא גְּנִיזַת וּטְמִינַת (זֶה) שֶׁל הָאוֹר הַזֶּה הוּא.
נוסח בלי ניקוד (להעתקה ולחיפוש)
לשון הזוהר: דא נהיר על רישיה, ומיא הוו נפקי מגו אפותיה, ורוחא נשיב לעילא, ונהיר מנהירו דא, עד דהוה נחית נהוריה, מנצנצא לשבעין ותרין נהורין דשמשא, כיון דאינון נהורין אתרשימו בגו שמשא לתתא, הוו (קפ"ח.) חייביא דעלמא ידעין בהו, והוו פלחין לשמשא. כיון דאסתכל קודשא בריך הוא באינון חייביא, סליק נהוריה וגניז ליה אמאי גניז ליה. בגין דההוא תנין, הוה סליק ונחית, ובטש באינון יאורין, עד דגנז ליה ולא אתגליא. וזרע ליה זרועא בחד צדיק, דאיהו גננא דגנתא, וזרועא דזרע בגנתא, בגניזו בטמירו (ס"א האי) דהאי אור איהו.
התרגום: זה מאיר על ראשו, ומים היו יוצאים מתוך מצחו, ורוח נושבת למעלה ומאירה מאור זה, עד שהיה יורד אורו, מנצנץ לשבעים ושנים אורות של השמש. כיון שאותם אורות נרשמו בתוך השמש למטה, היו הרשעים של העולם יודעים בהם והיו עובדים לשמש. כיון שהסתכל הקב"ה באותם הרשעים, סלק את אורו וגנז אותו. למה גנז אותו? משום שאותו תנין היה עולה ויורד ומכה באותם יאורים, עד שגנז אותו ולא התגלה. וזרע אותו הזרע בצדיק, שהוא הגנן של הגן, והזרע שנזרע בגן הוא גניזת וטמינת (זה) של האור הזה הוא.
מן המפרשים
הסולם: דא נהיר על וכו': אור זה האיר על ראשו של התנים הגדול, כי אחר שהבינה השיגה הג"ר שלו חזר גם התנים והשיג הג"ר שלו, ומים היו יוצאים מתוך נחיריו, להשפיע לשאר המדרגות. והרוח נשב למעלה.