ממלכת הזוהר › זוהר › אמור › מאמר 49: איש איש כי יקלל אלהיו ונשא חטאו - סוד נקוב שם ה מות יומת › פיסקה 3 (קו ע"א)

אם אמר אלהי יכול לטעון שנמשך אחריו קדם ועכשו חזר - אך אם נקב בשם המפרש אין לטעון

אמור · איש איש כי יקלל אלהיו ונשא חטאו - סוד נקוב שם ה מות יומת · מאמר 49 · פיסקה 3 · דף קו ע"א

לשון הזוהר

רִבִּי יְהוּדָה אָמַר, דָּאִין לֵיהּ לְטָב בְּהָא, דְּאִי אָמַר אֱלֹהַי, יָכִיל לְמִטְעָן: אֱלֹהַי דְּהֲוָה עַד הַשְּׁתָּא, דְּאִתְמַשְׁכְּנָא אֲבַתְרֵיהּ בְּלִבָּאִי, וְהַשְׁתָּא אַהֲדַרְנָא לָקֳבְלָא מְהֵימְנוּתָא עִלָּאָה. אֲבָל אִי אָמַר יהו"ה אֱלֹהִים, אוֹ יהו"ה, וְנָקִיב לֵיהּ בִּשְׁמָא - הַאי לֵית לֵיהּ לְמִטְעָן בְּהַאי, בְּגִין דְּדָא הוּא מְהֵימְנוּתָא דְּכֹלָּא, וְכָל אָת וְאָת (צ"ב:) דִּשְׁמָא קַדִּישָׁא דָּא, סַלְּקָא לִשְׁמָא שְׁלֵימָא. (ס"א לשבחא) דָּבָר אַחֵר ׳וַיִּקּוֹב בֶּן הָאִשָּׁה הַיִּשְׂרְאֵלִית אֶת הַשֵּׁם וַיְקַלֵּל׳ - רִבִּי יִצְחָק אָמַר, ׳וַיִּקּוֹב בֶּן הָאִשָּׁה׳ - אֲמַאי. אֶלָּא כְּמָה דְּאוּקְמוּהָ. אֲבָל הָאִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי, בַּעְלָהּ דִּשְׁלוֹמִית הֲוָה. רִבִּי יְהוּדָה אָמַר, בְּרֵיהּ דְּבַעְלָהּ דִּשְׁלוֹמִית מֵאִנְתּוּ אָחֳרָא הֲוָה. אָמַר רִבִּי יִצְחָק, נָצוּ כַּחֲדָא, וְאָמַר לֵיהּ מִלָּה מֵאִימֵיהּ, וְכִי אֲבוֹי הֲוָה דְּאִתְקְטָל בִּשְׁמָא קַדִישָׁא, כְּמָה דְּאוּקְמוּהָ דִּכְתִיב ׳הַלְהָרְגֵנִי אַתָּה אוֹמֵר, דְּהָא בִּשְׁמָא קַדִּישָׁא, קָטִיל לֵיהּ מֹשֶׁה, וְעַל דָּא אוֹשִׁיט מִלָּה לָקֳבְלֵיהּ׳ (שמות ב, יד).

תרגום

רַבִּי יְהוּדָה אָמַר, דָּנִים אוֹתוֹ לְטוֹב בָּזֶה, שֶׁאִם אָמַר אֱלֹהַי, יָכוֹל לִטְעֹן: אֱלֹהַי שֶׁהָיָה עַד עַכְשָׁו, שֶׁנִּמְשַׁכְתִּי אַחֲרָיו בְּלִבִּי, וְעַכְשָׁו חָזַרְתִּי כְּנֶגֶד הַמְּהֵימְנוּתָא הָעֶלְיוֹנָה. אֲבָל אִם אָמַר יהו"ה אֱלֹהִים, אוֹ יהו"ה, וְנָקַב אוֹתוֹ בִּשְׁמוֹ - לָזֶה אֵין לִטְעֹן בָּזֶה, מִשּׁוּם שֶׁזּוֹהִי אֱמוּנַת הַכֹּל, וְכָל אוֹת וְאוֹת שֶׁל הַשֵּׁם הַקָּדוֹשׁ הַזֶּה עוֹלֶה לַשֵּׁם הַשָּׁלֵם (לְשַׁבֵּחַ). דָּבָר אַחֵר ׳וַיִּקֹּב בֶּן הָאִשָּׁה הַיִּשְׂרְאֵלִית אֶת הַשֵּׁם וַיְקַלֵּל׳ (ויקרא כד, יא) - רַבִּי יִצְחָק אָמַר, ׳וַיִּקֹּב בֶּן הָאִשָּׁה׳ - לָמָּה? אֶלָּא כְּמוֹ שֶׁבֵּאֲרוּהָ. אֲבָל הָאִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי, בַּעְלָהּ שֶׁל שְׁלוֹמִית הָיָה. רַבִּי יְהוּדָה אָמַר, בְּנוֹ שֶׁל בַּעְלָהּ שֶׁל שְׁלוֹמִית מֵאִשָּׁה אַחֶרֶת הָיָה. אָמַר רַבִּי יִצְחָק, רָבוּ כְאֶחָד, וְאָמַר לוֹ דָּבָר עַל אִמּוֹ, וְכִי אָבִיו הָיָה שֶׁנֶּהֱרַג בַּשֵּׁם הַקָּדוֹשׁ, כְּמוֹ שֶׁבֵּאֲרוּהָ שֶׁכָּתוּב ׳הַלְהָרְגֵנִי אַתָּה אֹמֵר, שֶׁזֶּה בַּשֵּׁם הַקָּדוֹשׁ הָרַג אוֹתוֹ מֹשֶׁה, וְעַל כֵּן הוֹשִׁיט דִּבּוּר כְּנֶגְדּוֹ׳ (שמות ב, יד).

נוסח בלי ניקוד (להעתקה ולחיפוש)

לשון הזוהר: רבי יהודה אמר, דאין ליה לטב בהא, דאי אמר אלהי, יכיל למטען: אלהי דהוה עד השתא, דאתמשכנא אבתריה בלבאי, והשתא אהדרנא לקבלא מהימנותא עלאה. אבל אי אמר יהו"ה אלהים, או יהו"ה, ונקיב ליה בשמא - האי לית ליה למטען בהאי, בגין דדא הוא מהימנותא דכלא, וכל את ואת (צ"ב:) דשמא קדישא דא, סלקא לשמא שלימא. (ס"א לשבחא) דבר אחר ׳ויקוב בן האשה הישראלית את השם ויקלל׳ - רבי יצחק אמר, ׳ויקוב בן האשה׳ - אמאי. אלא כמה דאוקמוה. אבל האיש הישראלי, בעלה דשלומית הוה. רבי יהודה אמר, בריה דבעלה דשלומית מאנתו אחרא הוה. אמר רבי יצחק, נצו כחדא, ואמר ליה מלה מאימיה, וכי אבוי הוה דאתקטל בשמא קדישא, כמה דאוקמוה דכתיב ׳הלהרגני אתה אומר, דהא בשמא קדישא, קטיל ליה משה, ועל דא אושיט מלה לקבליה׳ (שמות ב, יד).

התרגום: רבי יהודה אמר, דנים אותו לטוב בזה, שאם אמר אלהי, יכול לטען: אלהי שהיה עד עכשו, שנמשכתי אחריו בלבי, ועכשו חזרתי כנגד המהימנותא העליונה. אבל אם אמר יהו"ה אלהים, או יהו"ה, ונקב אותו בשמו - לזה אין לטען בזה, משום שזוהי אמונת הכל, וכל אות ואות של השם הקדוש הזה עולה לשם השלם (לשבח). דבר אחר ׳ויקב בן האשה הישראלית את השם ויקלל׳ (ויקרא כד, יא) - רבי יצחק אמר, ׳ויקב בן האשה׳ - למה? אלא כמו שבארוה. אבל האיש הישראלי, בעלה של שלומית היה. רבי יהודה אמר, בנו של בעלה של שלומית מאשה אחרת היה. אמר רבי יצחק, רבו כאחד, ואמר לו דבר על אמו, וכי אביו היה שנהרג בשם הקדוש, כמו שבארוה שכתוב ׳הלהרגני אתה אמר, שזה בשם הקדוש הרג אותו משה, ועל כן הושיט דבור כנגדו׳ (שמות ב, יד).

מן המפרשים

אור החמה: ד"א ויקוב וגו' פה פי' באופן אחר שלא היו אחים כדברי ר' אבא רק איש הישראלי בעלה דשלומית אביו והוא הגיד לו כי לא היה הוא אביו אלא בן המצרי שהרג משה וזנתה אמו וז"א ואיש הישראלי בעלה דשלומית הוה והראיה לזה כי לא כתיב ובן איש…

הסולם: ר׳ יהודה אמר וכו׳: רי״א דנין אותו לטוב בזה. שאם אמר אלהי וקללו הוא יכול לטעון, אלהי שהיה לו עד עתה, שנמשכתי אחריו בלבי, ועתה אני חוזר בתשובה לקבל האמונה העליונה. אבל אם אמר הויה אלקים, או הויה, ופרש אותו בשם, זה אינו יכול…

לכל המפרשים על פיסקה זו

לקריאה נעימה של כל המאמר

כל דברי הזוהר על פסוק זה

פסוקים שהפיסקה מביאה: