כשהיו ישראל במצרים הכירו הממנים על העמים וכשנקשרו במהימנותא נפרדו מהם - וקלל אחד מהם ונשא חטאו
אמור · איש איש כי יקלל אלהיו ונשא חטאו - סוד נקוב שם ה מות יומת · מאמר 49 · פיסקה 11 · דף קו ע"ב
לשון הזוהר
רִבִּי אַבָּא אָמַר, ׳אִישׁ אִישׁ כִּי יְקַלֵּל אֱלֹהָיו וְנָשָׂא חֶטְאוֹ׳ - תָּא חֲזֵי, כַּד הֲווֹ יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם, הֲווֹ יַדְעֵי בְּאִינּוּן רַבְרְבֵי עָלְמָא, דִּמְמָנָן עַל שְׁאָר עַמִּין, וְכָל חַד וְחַד הֲוָה לֵיהּ דַּחֲלָא בִּלְחוֹדוֹי מִנַּיְיהוּ. כֵּיוָן דְּאִתְקְשָׁרוּ בְּקִשְׁרָא דִּמְהֵימְנוּתָא, וְקָרִיב לוֹן קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְפוּלְחָנֵיהּ, אִתְפְּרָשׁוּ מִנַּיְיהוּ וּקָרִיבוּ לְגַבֵּי מְהֵימְנוּתָא עִלָּאָה קַדִּישָׁא. וּבְגִין כָּךְ כְּתִיב, ׳אִישׁ אִישׁ כִּי יְקַלֵּל אֱלֹהָיו׳ - וְאַף עַל גַּב דְּפוּלְחָנָא נוּכְרָאָה הוּא, כֵּיוָן דַּאֲנָא פָּקִידַת לוֹן מְמָנָא לְדַבְּרָא עָלְמָא מַאן דְּלָיִיט וּמְבַזֵּי לוֹן, וְנָשָׂא חֶטְאוֹ וַדַּאי, דְּהָא בִּרְשׁוּתִי קַיְימִין וְאַזְלֵי וּמַדְבְּרִין בְּנֵי עָלְמָא. אֲבָל ׳וְנוֹקֵב שֵׁם יהו׳ " ׳ה מוֹת יוּמָת׳ - לָאו וְנָשָׂא חֶטְאוֹ כְּמָה לְאִלֵּין, אֶלָּא מוֹת יוּמָת. מוֹת בְּעָלְמָא דֵּין, יוּמָת בְּעָלְמָא דְּאָתֵי. לְאִלֵּין וְנָשָׂא חֶטְאוֹ, בְּגִין דִּמְבַזֵּי עוֹבָדֵי יְדוֹי, מְבַזֵּי לְשַׁמָּשַׁי דַּאֲנָא פָּקִידִית, וְאָסִיר הוּא, אֲבָל מִיתָה לָא אִתְחַיָּיב בְּהוּ.
תרגום
רַבִּי אַבָּא אָמַר, ׳אִישׁ אִישׁ כִּי יְקַלֵּל אֱלֹהָיו וְנָשָׂא חֶטְאוֹ׳ (ויקרא כד, טו) - בֹּא רְאֵה, כְּשֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם, הָיוּ מַכִּירִים אֶת אוֹתָם הַגְּדוֹלִים שֶׁל הָעוֹלָם שֶׁמְּמֻנִּים עַל שְׁאָר הָעַמִּים, וּלְכָל אֶחָד וְאֶחָד הָיָה לוֹ פַּחַד לְבַדּוֹ מֵהֶם. כֵּיוָן שֶׁנִּקְשְׁרוּ בְּקֶשֶׁר הַמְּהֵימְנוּתָא, וְקֵרַב אוֹתָם הקב"ה לַעֲבוֹדָתוֹ, נִפְרְדוּ מֵהֶם וְקָרְבוּ לַמְּהֵימְנוּתָא הָעֶלְיוֹנָה הַקְּדוֹשָׁה. וּמִשּׁוּם כָּךְ כָּתוּב ׳אִישׁ אִישׁ כִּי יְקַלֵּל אֱלֹהָיו׳ - וְאַף עַל גַּב שֶׁזּוֹהִי עֲבוֹדָה זָרָה, כֵּיוָן שֶׁאֲנִי הִפְקַדְתִּי לָהֶם מְמֻנֶּה לְהַנְהִיג אֶת הָעוֹלָם, מִי שֶׁמְּקַלֵּל וּמְבַזֶּה אוֹתָם, וַדַּאי וְנָשָׂא חֶטְאוֹ, שֶׁהֲרֵי בִּרְשׁוּתִי עוֹמְדִים וְהוֹלְכִים וּמַנְהִיגִים אֶת בְּנֵי הָעוֹלָם. אֲבָל ׳וְנֹקֵב שֵׁם ה' מוֹת יוּמָת׳ (ויקרא כד, טז) - לֹא וְנָשָׂא חֶטְאוֹ כְּמוֹ לְאֵלּוּ, אֶלָּא מוֹת יוּמָת. מוֹת בָּעוֹלָם הַזֶּה, יוּמָת בָּעוֹלָם הבָּא. לְאֵלֶּה וְנָשָׂא חֶטְאוֹ, מִשּׁוּם שֶׁמְּבַזֶּה מַעֲשֵׂי יָדָיו, מְבַזֶּה אֶת הַשַּׁמָּשִׁים שֶׁלִּי שֶׁאֲנִי הִפְקַדְתִּי, וְאָסוּר הוּא, אֲבָל מִיתָה לֹא הִתְחַיְּבָה בָהֶם.
נוסח בלי ניקוד (להעתקה ולחיפוש)
לשון הזוהר: רבי אבא אמר, ׳איש איש כי יקלל אלהיו ונשא חטאו׳ - תא חזי, כד הוו ישראל במצרים, הוו ידעי באינון רברבי עלמא, דממנן על שאר עמין, וכל חד וחד הוה ליה דחלא בלחודוי מנייהו. כיון דאתקשרו בקשרא דמהימנותא, וקריב לון קודשא בריך הוא לפולחניה, אתפרשו מנייהו וקריבו לגבי מהימנותא עלאה קדישא. ובגין כך כתיב, ׳איש איש כי יקלל אלהיו׳ - ואף על גב דפולחנא נוכראה הוא, כיון דאנא פקידת לון ממנא לדברא עלמא מאן דלייט ומבזי לון, ונשא חטאו ודאי, דהא ברשותי קיימין ואזלי ומדברין בני עלמא. אבל ׳ונוקב שם יהו׳ " ׳ה מות יומת׳ - לאו ונשא חטאו כמה לאלין, אלא מות יומת. מות בעלמא דין, יומת בעלמא דאתי. לאלין ונשא חטאו, בגין דמבזי עובדי ידוי, מבזי לשמשי דאנא פקידית, ואסיר הוא, אבל מיתה לא אתחייב בהו.
התרגום: רבי אבא אמר, ׳איש איש כי יקלל אלהיו ונשא חטאו׳ (ויקרא כד, טו) - בא ראה, כשהיו ישראל במצרים, היו מכירים את אותם הגדולים של העולם שממנים על שאר העמים, ולכל אחד ואחד היה לו פחד לבדו מהם. כיון שנקשרו בקשר המהימנותא, וקרב אותם הקב"ה לעבודתו, נפרדו מהם וקרבו למהימנותא העליונה הקדושה. ומשום כך כתוב ׳איש איש כי יקלל אלהיו׳ - ואף על גב שזוהי עבודה זרה, כיון שאני הפקדתי להם ממנה להנהיג את העולם, מי שמקלל ומבזה אותם, ודאי ונשא חטאו, שהרי ברשותי עומדים והולכים ומנהיגים את בני העולם. אבל ׳ונקב שם ה' מות יומת׳ (ויקרא כד, טז) - לא ונשא חטאו כמו לאלו, אלא מות יומת. מות בעולם הזה, יומת בעולם הבא. לאלה ונשא חטאו, משום שמבזה מעשי ידיו, מבזה את השמשים שלי שאני הפקדתי, ואסור הוא, אבל מיתה לא התחיבה בהם.
מן המפרשים
אור החמה: ר' אבא אמר וגו' ת"ח כד הוו ישר' רברבי עלמא השרים הממונים על ענייני העולם ואינם קדושים ולא טמאים אלא הם ממונים על ענייני העולם מהם על היסודות ועל הים ועל ההרים וכיוצא והם שרים ממונים על האומות ולא שהם מנהיגים אלא שהשפע הוא יוצא…
הסולם: אמר ר׳ יוסי וכו׳: אר״י כך הוא ודאי, כי שם זה, הויה, הוא אמונת העליונים והתחתונים, ועל זה עומדים כל העולמות, ובאות אחת קטנה, שהיא י׳, תלוים אלף אלפים ורבי רבבות עולמות של תשוקות, וע״כ למדנו, אותיות אלו, דהויה, קשורות אלו באלו,…
כל דברי הזוהר על פסוק זה
פסוקים שהפיסקה מביאה: