פגשו איש פניו מלאות מכות
סוד יסורים של אהבה נגלים ונסתרים
רבי חייא ורבי יוסי פוגשים יהודי עם פנים אדמות במכות - יסורי אהבה מכסים
רבי חייא ורבי יוסי בְּעוֹדָם הוֹלְכִים, פָּגְשׁוּ בְאִישׁ אֶחָד, וּפָנָיו מְלֵאוֹת בְּמַכּוֹת, וְהָיָה קָם מִתַּחַת אִילָן אֶחָד. הִסְתַּכְּלוּ בוֹ, וְרָאוּ פָנָיו אֲדֻמּוֹת בְּאוֹתָן הַמַּכּוֹת. אָמַר רַבִּי חִיָּיא, לאותו האיש מִי אַתָּה? אָמַר לוֹ, אותו האיש: אֲנִי יְהוּדִי. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, לרבי חייא חוֹטֵא הוּא, שֶׁאִם לֹא כָּךְ, לֹא נִרְשְׁמוּ פָנָיו בְּאֵלּוּ הֶחֳלָאִים הָרָעִים, וְאֵלּוּ לֹא נִקְרָאִים יִסּוּרִים שֶׁל אַהֲבָה כי ייסורים של אהבה שבאו להרבות שכרו - הם מכוסים כדי שלא יתחלל שם שמים לומר 'כך הוא לעושי רצונו', אבל יסורים הבאים על חטא ועון הם בפרהסיא, כדי שיתבייש החוטא וישוב בתשובה ויתכפר לו,. אָמַר רַבִּי חִיָּיא, כָּךְ הוּא וַדַּאי, שֶׁיִּסּוּרִים שֶׁל אַהֲבָה מְכֻסִּים הֵם מִבְּנֵי אָדָם..
בלשון הזוהר
עַד דַּהֲווֹ אָזְלֵי, אִעֲרָעוּ בְּחַד בַּר נָשׁ, וְאַנְפּוֹי מַלְיָין מַכְתְּשִׁין, וַהֲוָה קָם מִתְּחוֹת אִילָנָא חַד, אִסְתְּכָּלוּ בֵּיהּ, וְחָמוּ אַנְפּוֹי סוּמָקִין בְּאִינּוּן מַכְתְּשִׁין. אָמַר רִבִּי חִיָּיא מַאן אַנְתְּ. אָמַר לֵיהּ יוּדָאי אֲנָא. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי חַטָּאָה הוּא, דְּאִי לָאו הָכִי, לָא אִתְרְשִׁימוּ אַנְפּוֹי בְּאִלֵּין מַרְעִין בִּישִׁין, וְאִלֵּין לָא אִקְרוּן יִסּוּרִין דְּאַהֲבָה. אָמַר רִבִּי חִיָּיא הָכִי הוּא וַדַּאי, דְּיִסוּרִין דְּאַהֲבָה מִתְחַפְּיָין אִינּוּן מִבְּנֵי נָשָׁא.
אדם כי יהיה בעור בשרו שלשה מינים נקראים נגע צרעת - נראים בחוץ מצד הטמאה
בֹּא רְאֵה, שֶׁכָּתוּב ׳אָדָם כִּי יִהְיֶה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ שְׂאֵת אוֹ סַפַּחַת אוֹ בַהֶרֶת׳ (ויקרא יג, ב) - הִנֵּה שְׁלֹשָׁה מִינִים כָּאן, שהוזכרו בפסוק וְכֻלָּם נִקְרָאִיםתחת השם הכללי ׳נֶגַע צָרַעַת׳. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב ׳וְהָיָה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ לְנֶגַע צָרָעַת׳ - מַה זֶּה ׳נֶגַע צָרָעַת׳?כפי שמתרגם סגירו - לשון הַסְגָּרָה, שאינו נראה לחוץ הַסְגָּרָה בַּכֹּל, שנסתם ממנו השפע העליון מפני שפגם במעשיו וְכָתוּב ׳וְהוּבָא אֶל אַהֲרֹן הַכֹּהֵן וְגוֹ'׳ ולא כתוב לשון 'ראייה' משום שאלו נגעים שאינם נראים לחוץ והם ייסורים של אהבה,. אֲבָל אוֹתָםנגעים שֶׁיֵּרָאוּ לַחוּץ,שהם בפניו של האדם כָּתוּב ׳וְרָאָהוּ הַכֹּהֵן וְטִמֵּא אֹתוֹ׳לשון ראיה מיד, ולא לשון הבאה וטעם הדבר - שֶׁהֲרֵי וַדַּאי אוֹתָם שֶׁיֵּרָאוּ בַחוּץעל פני בִּבְנֵי אָדָם, הֵם בָּאִים מִצַּד הַטֻּמְאָה, וְאֵינָם יִסּוּרִים שֶׁל אַהֲבָה.
בלשון הזוהר
תָּא חֲזֵי, דִּכְתִּיב ׳אָדָם כִּי יִהְיֶה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ שְׂאֵת אוֹ סַפַּחַת אוֹ בַהֶרֶת׳ (ויקרא יג, ב). הָא ג' זִינִין הָכָא, וְכֻלְּהוּ אִקְרוּן ׳נֶגַע צָרַעַת׳, הֲדָא הוּא דִכְתִיב ׳וְהָיָה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ לְנֶגַע צָרָעַת׳. מַאי ׳נֶגַע צָרָעַת׳. סְגִירוּ. סְגִירוּ בְּכֹלָּא, וּכְתִיב ׳וְהוּבָא אֶל אַהֲרֹן הַכֹּהֵן וְגוֹ'׳. אֲבָל אִינּוּן דְּיִתְחֲזוּן לְבַר כְּתִיב, ׳וְרָאָהוּ הַכֹּהֵן וְטִמֵּא אוֹתוֹ׳. דְּהָא וַדַּאי אִינּוּן דְּיִתְחֲזוּן לְבַר בִּבְנֵי נָשָׁא, מִסִּטְרָא דִּמְסָאֲבָא קָא אַתְיָין, וְלָאו יִסּוּרִין דְּאַהֲבָה נִינְהוּ.
טובה תוכחת מגלה מאהבה מסתרת - המוכיח בחברו צריך להסתיר דבריו מבני אדם
אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, מִנַּין לָנוּ? שייסורים של אהבה נסתרים מבני אדם [כי מהפסוק וראהו הכהן עדיין אין הכרח לפרש כן- מקד"מ] אָמַר רַבִּי חִיָּיא, שֶׁכָּתוּב ׳טוֹבָה תּוֹכַחַת מְגֻלָּההגם שאינה מאהבה, מֵאַהֲבָה מְסֻתָּרֶת משום שסוף סוף היא מכפרת עוון.׳ (משלי כז, ה) - אֵיזוֹהִי תוֹכַחַת מֵאַהֲבָה? (זוֹהִי תוכחת מֵאַהֲבָה כַּאֲשֶׁר הִיא) מְסֻתָּרֶת מִבְּנֵי אָדָם.וע"ז אמר הפס' שאפי' אם התוכחה מגולה ואינה מסותרת, טובה היא מאהבה מסותרת כְּמוֹ זֶה מִי שֶׁמּוֹכִיחַ אֶת חֲבֵרוֹמתוך בְּאַהֲבָה, צָרִיךְ לְהַסְתִּיר דְּבָרָיו מִבְּנֵי אָדָם, שֶׁלֹּא יִתְבַּיֵּשׁ מֵהֶם חֲבֵרוֹ.כמו שדרשו חז"ל בערכין טז: יכול אפי' משתנים פניו ת"ל ולא תשא עליו חטא וְאִם דְּבָרָיו הֵם בְּגָלוּי לִפְנֵי בְּנֵי אָדָם,אות הוא כי אֵינָםבאים מצד בְּאַהֲבָה.
בלשון הזוהר
אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, מְנָא לָן. אָמַר רִבִּי חִיָּיא, דִּכְתִּיב, ׳טוֹבָה תּוֹכַחַת מְגוּלָה מֵאַהֲבָה מְסוּתָּרֶת׳ (משלי כז, ה). אֵי הַהִיא תּוֹכַחַת מֵאַהֲבָה (ס"א אינהו תוכחת מאהבה כד איהי), מְסוּתָּרֶת מִבְּנֵי נָשָׁא. כְּגַוְונָא דָּא מַאן דְּאוֹכַח לְחַבְרֵיהּ בִּרְחִימוּתָא, בָּעֵי לְאַסְתְּרָא מִלּוֹי מִבְּנֵי נָשָׁא, דְּלָא יִכְסוֹף מִנַּיְיהוּ חַבְרֵיהּ, וְאִי מִלּוֹי אִינּוּן בְּאִתְגַּלְיָיא קָמֵי בְּנֵי נָשָׁא, לָאו אִינּוּן בִּרְחִימוּתָא.
הקבה מוכיח באהבה תחלה בגופו בפנים ואם לא חוזר מכה תחת לבושו ואחר כך בגלוי
כָּךָ הקב"ה, כְּשֶׁמּוֹכִיחַ אֶת הָאָדָם, בַּכֹּל הוּא מוֹכִיחַ בְּאַהֲבָה. בָּרִאשׁוֹנָה מַכֶּה אוֹתוֹ בְּגוּפוֹ בִּפְנִים. ובייסורי נפש אִם חוֹזֵר בּוֹ - מוּטָב, וְאִם לֹא - מַכֶּה אוֹתוֹעל גופו אך תַּחַת לְבוּשׁוֹ, וְאֵלּוּאותם נגעים ש (בעורו)אלו הם ש נִקְרָאִים יִסּוּרִים שֶׁל אַהֲבָה. מפני שאחרים לא רואים אותם אִם חָזַר בּוֹ - מוּטָב, וְאִם לֹא - מַכֶּה אוֹתוֹ בְּגָלוּיבנגעים בְּפָנָיו, לִפְנֵי כֻלָּם, כְּדֵי שֶׁיִּסְתַּכְּלוּ בוֹ וְיֵדְעוּ שֶׁהִנֵּה הוּא חוֹטֵא, וְלֹא אָהוּב שֶׁל רִבּוֹנוֹ הוּא. שאינו מאהוביו של מקום. והיינו כי אין בכאן רק העדר אהבה אלא פרסום על כך שאינו מאהוביו של מקום.
בלשון הזוהר
כַּךְ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כַּד אוֹכַח לְבַּר נָשׁ, בְּכֹלָּא אוֹכַח בִּרְחִימוּתָא, בְּקַדְמִיתָא מָחֵי לֵיהּ בְּגַרְמֵיהּ דִּלְגוֹ. אִי הָדָר בֵּיהּ, מוּטָב. וְאִי לָאו מָחֵי לֵיהּ תְּחוֹת תּוֹתְבֵיהּ, וְאִלֵּין (בעורו) אִקְרוּן יִסּוּרִין דְּאַהֲבָה, אִי הָדָר בֵּיהּ מוּטָב, וְאִי לָאו מָחֵי לֵיהּ בְּאִתְגַּלְיָיא בְּאַנְפּוֹי, קָמֵי כֹּלָּא, בְּגִין דְּיִסְתַּכְּלוּן בֵּיהּ, וְיִנְדְּעוּן דְּהָא חַטָּאָה אִיהוּ, וְלָאו רְחִימָא דְּמָארֵיהּ הוּא.
האיש מזהה אותם כתלמידי רשבי שלא פוחדים - התורה צריכה צחות בראש הומיות
אָמַר לָהֶם אוֹתוֹ הָאִישׁ, בְּקֶשֶׁר שֶׁל עֵצָה אַחַת בָּאתֶם אֵלַי, לבזותני ולצערני וַדַּאי אֵינְכֶם אֶלָּא מֵאוֹתָםהחכמים שֶׁדִּיּוּרָם בְּבֵית רַשְׁבִּ"י, שֶׁלֹּא פוֹחֲדִים מֵהַכֹּל. משום דבר הוסיף ואמר אִם בָּנַי שֶׁבָּאִים אַחֲרַי יִתְגָּרוּ בָכֶם, להוכיח אתכם על שביזתם אותי שאני בעל חטא אֵיךְ דִּבְרֵיכֶםנאמרים אלי בְּגָלוּי? ולא נתתם ליבכם לירא מבני, שהם חכמים שיכולים להוכיח אתכם על כך אָמַר לוֹ, ר' חייא ורבי יוסי הַתּוֹרָה כָּךְ הִיא, שצריכים לאומרה בגלוי שֶׁכָּתוּב ׳בְּרֹאשׁ הֹמִיּוֹת תִּקְרָא בְּפִתְחֵי שְׁעָרִיםמקום שנכנסים ויוצאים בָּעִירבכל עיר אֲמָרֶיהָ תֹאמֵר בגלוי. ׳ (משלי א, כא) - וּמָה אִם בְּדִבְרֵי תוֹרָההיינו אָנוּ פוֹחֲדִים מִפָּנֶיךְ, הֲרֵי נִמָּצֵא בְּבוּשָׁה לִפְנֵי הקב"ה, וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁהַתּוֹרָה צְרִיכָה צַחוּת. שיהא תוכו כברו ולא יחניף לשום אדם מלדבר עניניה בגלוי פָּתַח אוֹתוֹ הָאִישׁ וְאָמַר, הצדיק עליו את הדין כדי לכפר עוונו: ׳מִי אֵל כָּמוֹךְ נֹשֵׂא עָון וְגוֹ, לעורר י"ג מידות של רחמים, '׳ (מיכה ז, יח) '. הֵרִים יָדָיו וּבָכָה. בֵּינְתַיִם הִגִּיעוּ בָנָיו. ומתוך שראוהו בוכה הבינו כי ר"ח ור' יוסי הוכיחהו על כך אָמַר בְּנוֹ הַקָּטָן,בוודאי יֵשׁ כָּאן בכך שזכה להתוודע ע"י ר' חייא ור יוסי על חטאו [על שלא הוכיח את בני עירו כמבואר שם] וודאי בתשובתו מחטאו ירפא. [כפי שמפרש אח"כ]. סִיּוּעַ שְׁמֵימִי.
בלשון הזוהר
אָמַר לוֹן הַהוּא בַּר נָשׁ, בְּקִיטְרָא דְּעֵיטָא חַד אֲתִיתוּן גַּבָּאי, וַדַּאי לָאו אַתּוּן אֶלָּא מֵאִינּוּן דְּדִיּוּרֵיהוֹן בְּבֵי רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי דְּלָא דַּחֲלִין מִכֹּלָּא. אִי בָּנַי דְּאַתְיָין אֲבַתְרָאי יְקַטְרְגוּ בְּכוּ, אֵיךְ מִלַּיְיכוּ בְּאִתְגַּלְיָיא. אָמַר לֵיהּ אוֹרַיְיתָא הָכִי הוּא, דִּכְתִּיב, ׳בְּרֹאשׁ הוֹמִיּוֹת תִּקְרָא בְּפִתְחֵי שְׁעָרִים בָּעִיר אֲמָרֶיהָ תֹאמֵר׳ (משלי א, כא). וּמַה אִי בְּמִלֵּי דְּאוֹרַיְיתָא אֲנָן דַּחֲלֵי מִקָּמָּךְ, הָא נִשְׁתְּכַח בְּכִסּוּפָא קָמֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא דְּאוֹרַיְיתָא בָּעֵי צָחוּתָא. פָּתַח הַהוּא גַּבְרָא וְאָמַר ׳מִי אֵל כָּמוֹךָ נוֹשֵׂא עָוֹן וְגוֹ'׳ (מיכה ז, יח). אָרִים יְדוֹי וּבָכָה. אַדְּהָכִי מָטוּן בְּנוֹי. אָמַר בְּרֵיהּ זְעֵירָא סִיַּיעְתָּא דִּשְׁמַיָּיא הָכָא.
את הכל ראיתי בימי הבלי
סוד הלבנה יש צדיק אבד בצדקו ורשע מאריך
להמשיך לקרואהודעה אחת בלבד בכל יום, בשבע בבוקר: כרטיס מנוקד מן הזוהר לענינא דיומא. קבוצת הכרזות: רק ממלכת הזוהר כותבת בה, בלי שיחות.
להצטרף לקבוצת הזוהר היומיהמייל משמש לזוהר היומי בלבד. לא יימסר, לא יפורסם ולא ישמש לשום צורך אחר. ביטול בלחיצה אחת בכל מייל.