׳דודי לי ואני לו הרעה בשושנים׳
מנהיג עולמו באודם ולובן
פתיחת רשב"י - כל העולמות עלו במחשבה אחת של חכמה
׳וּמֹשֶׁה הָיָה רֹעֶה אֶת צֹאן יִתְרוֹ חֹתְנוֹ כֹּהֵן מִדְיָן׳ (שמות ג, א). רַבִּי שִׁמְעוֹן פָּתַח, ׳דּוֹדִי לִי וַאֲנִי לוֹ הָרֹעֶה בַּשּׁוֹשַׁנִּים׳ (שיר השירים ב, טז). אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, אוֹי לָהֶם לַבְּרִיּוֹת שֶׁאֵינָם מַשְׁגִּיחִים וְאֵינָם יוֹדְעִים, בְּשָׁעָה שֶׁעָלָה בְּמַחֲשָׁבָה לִפְנֵי הקב"ה לִבְרֹא עוֹלָמוֹ, כָּל הָעוֹלָמוֹת עָלוּ בְמַחֲשָׁבָה אַחַת, וּבְמַחֲשָׁבָה זוֹ נִבְרְאוּ כֻלָּם, זֶהוּ שֶׁכָּתוּב ׳כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ׳ (תהילים קד, כד). וּבְמַחֲשָׁבָה זוֹ, שֶׁהִיא הַחָכְמָה, נִבְרָא הָעוֹלָם הַזֶּה וְהָעוֹלָם שֶׁל מַעְלָה.
בלשון הזוהר
׳וּמֹשֶׁה הָיָה רוֹעֶה אֶת צֹאן יִתְרוֹ חוֹתְנוֹ כֹּהֵן מִדְיָן׳ (שמות ג, א). רִבִּי שִׁמְעוֹן פָּתַח, ׳דּוֹדִי לִי וַאֲנִי לוֹ הָרוֹעֶה בַּשּׁוֹשַׁנִּים׳ (שיר השירים ב, טז). אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, אוֹי לָהֶם לַבְּרִיּוֹת, שֶׁאֵינָם מַשְׁגִּיחִים וְאֵינָם יוֹדְעִים, בְּשָׁעָה שֶׁעָלָה בְּמַחֲשָׁבָה לִפְנִי הַקָּדוֹשׁ בְּרִיךְ הוּא, לִבְרוֹא עוֹלָמוֹ, כָּל הָעוֹלָמוֹת עָלוּ בְּמַחֲשָׁבָה אַחַת, וּבְמַחֲשָׁבָה זוּ נִבְרָאוּ כּוּלָּם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, ׳כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ׳ (תהילים קד, כד). וּבְמַחֲשָׁבָה זוּ, שֶׁהִיא הַחָכְמָה, נִבְרָא הָעוֹלָם הַזֶּה, וְהָעוֹלָם שֶׁל מַעְלָה.
בריאה בימין ובשמאל - עולם עליון כדוגמת עולם תחתון
נָטָה יְמִינוֹ, וּבָרָא הָעוֹלָם שֶׁל מַעְלָה. נָטָה שְׂמֹאלוֹ, וּבָרָא אֶת הָעוֹלָם הַזֶּה, זֶהוּ שֶׁכָּתוּב ׳אַף יָדִי יָסְדָה אֶרֶץ וִימִינִי טִפְּחָה שָׁמָיִם קֹרֵא אֲנִי אֲלֵיהֶם יַעַמְדוּ יַחְדָּו׳ (ישעיהו מח, יג) - וְכֻלָּם בְּרֶגַע אַחַת (וּבְשָׁעָה אַחַת נִבְרְאוּ), וְעָשָׂה הָעוֹלָם הַזֶּה כְּנֶגֶד הָעוֹלָם שֶׁל מַעְלָה. וְכָל מַה שֶּׁיֵּשׁ לְמַעְלָה, כְּדֻגְמָתוֹ לְמַטָּה. וְכָל מַה שֶּׁיֵּשׁ לְמַטָּה, כְּדֻגְמָתוֹ בַּיָּם, וְהַכֹּל אֶחָד. בָּרָא בָּעֶלְיוֹנִים הַמַּלְאָכִים - בָּרָא בָּעוֹלָם הַזֶּה בְּנֵי אָדָם, בָּרָא בַּיָּם לִוְיָתָן, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר ׳לְחַבֵּר אֶת הָאֹהֶל לִהְיוֹת אֶחָד׳ (שמות לו, יח).
בלשון הזוהר
נָטָה יְמִינוֹ, וּבָרָא הָעוֹלָם שֶׁל מַעְלָה. נָטָה שְׂמֹאלוֹ, וּבָרָא הָעוֹלָם הַזֶּה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, ׳אַף יָדִי יָסְדָה אֶרֶץ וִימִינִי טִפְּחָה שָׁמָיִם׳ (ישעיהו מח, יג). ׳קוֹרֵא אֲנִי אֲלֵיהֶם יַעַמְדוּ יַחְדָּו׳. וְכֻלָּם בְּרֶגַע אַחַת (ובשעה אחת) נִבְרָאוּ, וְעָשָׂה הָעוֹלָם הַזֶּה, כְּנֶגֶד הָעוֹלָם שֶׁל מַעְלָה. וְכָל מַה שֶּׁיֵּשׁ לְמַעְלָה, כְּדוּגְמָתוֹ לְמַטָּה. וְכָל מַה שֶּׁיֵּשׁ לְמַטָּה, כְּדוּגְמָתוֹ בַּיָּם. וְהַכֹּל אֶחָד. בָּרָא בָּעֶלְיוֹנִים הַמַּלְאָכִים, בָּרָא בָּעוֹלָם הַזֶּה בְּנֵי אָדָם, בָּרָא בַּיָּם לִוְיָתָן, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר ׳לְחַבֵּר אֶת הָאֹהֶל לִהְיוֹת אֶחָד׳ (שמות לו, יח).
בחר בישראל וקרא להם בנים - ׳דודי לי ואני לו׳
כָּתוּב בָּאָדָם, ׳כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם׳ (בראשית ט, ו). וְכָתוּב ׳וַתְּחַסְּרֵהוּ מְּעַט מֵאֱלֹהִים׳ (תהילים ח, ו). אִם ׳בְּנֵי אָדָם׳ חֲשׁוּבִים בְּמַעֲשֵׂיהֶם (נ"א: בְּמַעֲשָׂיו) כָּל זֶה, וְהֵם אֲבוּדִים (מִטִּפָּה) מֵעֲפַר הַבְּאֵר, בַּמֶּה בָּאִים לִשְׁאֹב מִמֶּנּוּ? וּבָחַר בָּעֶלְיוֹנִים, וּבָחַר בְּיִשְׂרָאֵל, לָעֶלְיוֹנִים לֹא קָרָא בָּנִים, לַתַּחְתּוֹנִים קָרָא בָּנִים. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב ׳בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹהֵיכֶם׳ (דברים יד, א). הוּא קָרָא לָהֶם בָּנִים, וְהֵם קָרְאוּ לוֹ אָב, שֶׁכָּתוּב ׳כִּי אַתָּה אָבִינוּ׳ (ישעיהו סג, טז). וְכָתוּב ׳דּוֹדִי לִי וַאֲנִי לוֹ׳ - הוּא בָּחַר בִּי, וַאֲנִי בָּחַרְתִּי בּוֹ.
בלשון הזוהר
כְּתִיב בָּאָדָם, ׳כִּי בְּצֶלֶם אֱלהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם׳ (בראשית ט, ו). וּכְתִיב, ׳וַתְּחַסְּרֵהוּ מְעַט מֵאֱלֹהִים׳ (תהילים ח, ו). אִי בְּנִי נָשָׁא יַקִּירִין בְּעוֹבַדָיְיהוּ (נ"א: בעובדוי) כָּל הַאי, וְאִינּוּן מִתְאַבְּדִין (מטפה) מֵעָפָר דְּבֵירָא, בְּמָּה אַתְיָין לְשַׁאֲבָא מִנֵיהּ. וּבָחַר בָּעֶלְיוֹנִים, וּבָחַר בְּיִשְׂרָאֵל, לָעֶלְיוֹנִים לא קָרָא בָּנִים, לַתַּחְתּוֹנִים קָרָא בָּנִים. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, ׳בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלהֵיכֶם׳ (דברים יד, א). הוּא קָרָא לָהֶם בָּנִים, וְהֵם קָרְאוּ לוֹ אָב, דִּכְתִּיב, ׳כִּי אַתָּה אָבִינוּ׳ (ישעיהו סג, טז). וּכְתִיב ׳דּוֹדִי לִי וַאֲנִי לוֹ׳. הוא בָּחַר בִּי, וַאֲנִי בָּחַרְתִּי בּוֹ.
׳הרעה בשושנים׳ - הנהגת העולם מדין לרחמים כלובן השושן
׳הָרֹעֶה בַּשּׁוֹשַׁנִּים׳ - הוּא רוֹעֶה בַּשּׁוֹשַׁנִּים, אַף עַל פִּי שֶׁהַקּוֹצִים סָבִיב לָהֶם, וְאֵין אַחֵר יָכוֹל לִרְעוֹת בַּשּׁוֹשַׁנִּים כְּמוֹתוֹ. דָּבָר אַחֵר ׳הָרֹעֶה בַּשּׁוֹשַׁנִּים׳ - מַה שּׁוֹשָׁן זֶה הוּא אָדֹם וּמֵימָיו לְבָנִים, כָּךְ הקב"ה מַנְהִיג עוֹלָמוֹ מִמִּדַּת הַדִּין לְמִדַּת הָרַחֲמִים. וְכָתוּב ׳אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ׳ (ישעיהו א, יח).
בלשון הזוהר
׳הָרוֹעֶה בַּשּׁוֹשַׁנִּים׳, הוּא רוֹעֶה בַּשּׁוֹשַׁנִּים, אַף עַל פִּי שֶׁהַקּוֹצִים סָבִיב לָהֶם, וְאֵין אַחֵר יָכוֹל לִרְעוֹת בַּשּׁוֹשַׁנִּים כְּמוֹתוֹ. דָּבָר אַחֵר ׳הָרוֹעֶה בַּשּׁוֹשַׁנִּים׳, מַה שׁוּשָן זֶה הוּא אָדוֹם, וּמֵימָיו לְבָנִים, כַּךְ הַקָדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, מַנְהִיג עוֹלָמוֹ, מִמִדַּת הַדִּין לְמִדַּת הָרַחֲמִים. וּכְתִיב ׳אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ׳ (ישעיהו א, יח).
מעשה בר ׳אבא ור׳ יוסי - וורד ביד ר אבא, סימן לשכינה
רַבִּי אַבָּא הָיָה הוֹלֵךְ בַּדֶּרֶךְ, וְהָיָה עִמּוֹ רַבִּי יִצְחָק. עַד שֶׁהָיוּ הוֹלְכִים, פָּגַשׁ אֶת אוֹתָם וְרָדִים, נָטַל אֶחָד רַבִּי אַבָּא בְּיָדוֹ וְהָיָה הוֹלֵךְ. פָּגַשׁ בָּהֶם רַבִּי יוֹסֵי, אָמַר וַדַּאי שֶׁשְּׁכִינָה כָּאן, וַאֲנִי רָאִיתִי בִּידֵי רַבִּי אַבָּא לִלְמֹד חָכְמָה רַבָּה, שֶׁהֲרֵי יָדַעְתִּי שֶׁרַבִּי אַבָּא לֹא נָטַל אֶת זֶה אֶלָּא לְהַרְאוֹת חָכְמָה.
בלשון הזוהר
רִבִּי אַבָּא הֲוָה אָזִיל בְּאוֹרְחָא, וַהֲוָה עִמֵּיהּ רִבִּי יִצְחָק. אַדְהֲווֹ אַזְלֵי, פָּגַע בְּאִינוּן וְרָדִים, נָטַל חַד רִבִּי אַבָּא בִּידוֹי וַהֲוָה אָזִיל. פָּגַע בְּהוּ רִבִּי יוֹסֵי, אָמַר וַדַּאי שְׁכִינְתָּא הָכָא, וַאֲנָא חֲמֵינָא בִּידוֹי דְּרִבִּי אַבָּא, לְמֵילָף חָכְמְתָא סַגִּיאָה, דְּהָא יָדַעְנָא, דְּרִבִּי אַבָּא לָא נָטַל הַאי, אֶלָּא לְאַחֲזָאָה חָכְמְתָא.
ריח הוורד - קיום הנפש בריח, סוד ההדס במוצאי שבת
אָמַר רַבִּי אַבָּא, שֵׁב, בְּנִי, שֵׁב. יָשְׁבוּ. הֵרִיחַ רַבִּי אַבָּא בְּאוֹתוֹ הַוֶּרֶד. אָמַר, וַדַּאי אֵין הָעוֹלָם מִתְקַיֵּם אֶלָּא עַל הָרֵיחַ, שֶׁהֲרֵי רָאִיתִי שֶׁאֵין נֶפֶשׁ מִתְקַיֶּמֶת אֶלָּא עַל רֵיחַ, וְלָכֵן הֲדַס בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת.
בלשון הזוהר
אָמַר רִבִּי אַבָּא, תִּיב בְּרִי תִּיב. יָתְבוּ. אָרַח רִבִּי אַבָּא בְּהַהוּא וַרְדָא, אָמַר, וַדַּאי אֵין הָעוֹלָם מִתְקַיֵּים אֶלָּא עַל הָרֵיחַ. דְּהָא חָזֵינָא דְּלֵית נַפְשָׁא מִתְקַיְּימָא אֶלָּא עַל רֵיחָא. וְעַל דָּא, הֲדַס בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת.
השושן אודם ולובן - הפיכת מידת הדין לרחמים בקרבן
פָּתַח וְאָמַר, ׳דּוֹדִי לִי וַאֲנִי לוֹ הָרֹעֶה בַּשּׁוֹשַׁנִּים׳ (שיר השירים ב, טז) - מִי גָרַם לִי שֶׁאֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי לִי? מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַנְהִיג עוֹלָמוֹ בַּשּׁוֹשַׁנִּים. מַה שּׁוֹשָׁן יֵשׁ בּוֹ רֵיחַ וְהוּא אָדֹם, מוֹצְקִין אוֹתוֹ וְהוּא מִתְהַפֵּךְ לְלָבָן, וּלְעוֹלָם רֵיחוֹ לֹא זָז - כָּךְ הקב"ה מַנְהִיג עוֹלָמוֹ בְּדֶרֶךְ זֶה, שֶׁאִלְמָלֵא כֵן לֹא יִתְקַיֵּם הָעוֹלָם בִּשְׁבִיל הָאָדָם הַחוֹטֵא. וְהַחוֹטֵא נִקְרָא אָדֹם, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר ׳אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ׳ - מַקְרִיב קָרְבָּנוֹ לָאֵשׁ שֶׁהוּא אָדם. זוֹרֵק הַדָּם סָבִיב לַמִּזְבֵּחַ שֶׁהוּא אָדֹם. מִדַּת הַדִּין אָדֹם. מוֹצְקִין אוֹתוֹ (הָרֵיחַ), וְעוֹלֶה הֶעָשָׁן כֻּלּוֹ לָבָן, וְאָז הָאָדֹם נֶהְפָּךְ לְלָבָן, נֶהְפָּךְ מִדַּת הַדִּין לְמִדַּת הָרַחֲמִים.
בלשון הזוהר
פָּתַח וְאָמַר ׳דּוֹדִי לִי וַאֲנִי לוֹ הָרוֹעֶה בַּשּׁוֹשַׁנִּים׳ (שיר השירים ב, טז). מִי גָּרַם לִי, שֶׁאֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי לִי, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַנְהִיג עוֹלָמוֹ בַּשּׁוֹשַׁנִּים. מַה שׁוֹשָׁן יֵשׁ בּוֹ רֵיחַ, וְהוּא אָדוֹם, מוֹצְקִין אוֹתוֹ, וְהוּא מִתְהַפֵּךְ לַלָבָן, וּלְעוֹלָם רֵיחוֹ לֹא זָז. כַּךְ הַקָדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, מַנְהִיג עוֹלָמוֹ בְּדֶרֶךְ זֶה, שֶׁאִלְמָלֵא כֵּן לֹא יִתְקַיֵּים הָעוֹלָם בִּשְׁבִיל הָאָדָם הַחוֹטֵא. וְהַחוֹטֵא נִקְרָא אָדוֹם, כְּמָה דְּאַתְּ אָמַר, ׳אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ׳, מַקְרִיב קָרְבָּנוֹ לָאֵשׁ שֶׁהוּא אָדוֹם. זוֹרֵק הַדָּם, סָבִיב לַמִּזְבֵּחַ שֶׁהוּא אָדוֹם. מִדַּת הַדִּין אָדוֹם, מוֹצְקִין אוֹתוֹ, (הריח) וְעוֹלֶה הֶעָשָׁן כֻּלּוֹ לָבָן, וְאָז הָאָדוֹם נֶהְפַּךְ לְלָבָן, נֶהְפַּךְ מִדַּת הַדִּין לְמִדַּת הָרַחֲמִים.
מידת הדין מצד אודם - ׳עד שפך דם עליהם׳
וּבֹא רְאֵה, כָּל מִדַּת הַדִּין אֵין צָרִיךְ הָרֵיחַ שֶׁלּוֹ אֶלָּא מִצַּד אֹדֶם. וְהַיְנוּ שֶׁאָמַר רַבִּי יְהוּדָה, מַהוּ שֶׁכָּתוּב ׳וַיִּתְגֹּדְדוּ כְּמִשְׁפָּטָם וְגוֹ'׳ (מלכים א יח, כח) ׳עַד שְׁפָךְ דָּם עֲלֵיהֶם׳? אֶלָּא הָיוּ יוֹדְעִים שֶׁלֹּא יַשִּׂיגוּ מִמִּדַּת הַדִּין כִּרְצוֹנָם, זוּלָתִי בָּאֹדֶם.
בלשון הזוהר
וְתָא חֲזֵי, כָּל מִדַּת הַדִּין, אֵין צָרִיךְ הָרֵיחַ שֶׁלּוֹ, אֶלָּא מִצַּד אוֹדֶם. וְהַיְינוּ דְּאָמַר רִבִּי יְהוּדָה, מַה דִּכְתִּיב, ׳וַיִּתְגּוֹדְדוּ כְּמִשְׁפָּטָם וְגוֹ'׳ (מלכים א יח, כח) ׳עַד שְׁפָךְ דָּם עֲלֵיהֶם׳. אֶלָּא הָיוּ יוֹדְעִים, שֶׁלּא יַשִּׂיגוּ מִמִּדַּת הַדִּין כִּרְצוֹנָם, זוּלָתִי בָּאוֹדֶם.
אודם ולובן בריח הקטורת - הלבונה והמור בקרבן
כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יָבוֹא בָּאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בָּאֵשׁ וְטָהֵר. הזוה"ק מקדים שהעולם מתקיים על הריח שהוא ענין 'ריח ניחוח', ובריח יש ב' הבחנות של אדום ולבן, העומדים כנגד דין ורחמים [הן בזמן ההקרבה והן אח"כ בזמן שהדין מתמתק ברחמים], כמו שבשושנה יש בה ריח והיא בצבע אדום אבל [כשמבשלים אותה במים] ומוצקין אותה היא מתהפכת ללבן, ומכל מקום לעולם ריחה לא פג, כך הקב"ה מנהיג את עולמו. וזהו סוד הקרבן, שהחוטא נקרא אדום ולפיכך מקריב קרבנו לאש, וזורק הדם סביב המזבח, וכשעולה הקרבן באש, האדום נהפך לעשן לבן, ומידת הדין נהפכת למידת הרחמים, וכל זאת בסוד הקרבת 'החלב והדם'. אָמַר רַבִּי יִצְחָק, וְעוֹדהוסיף על דברי ר' אבא שהוזכרו בזוה"ק, שענין ה - אֹדֶם וְלָבָן נִקְרָב לְעוֹלָם,הקרבת שני הכוחות ע"ג המזבח, וְהָרֵיחַ עוֹלֶהממטה למעלה מִשְּׁתֵּיהֶן.בסוד ריח ניחוח אשה לה'. מָה הַשּׁוֹשָׁן [שנמשל לכנסת ישראל ובה י"ג עלים אָדֹם וְלָבָן שיש בו הבחנה של דין ורחמים - כָּךְ רֵיחַ הַקָּרְבָּן. היוצא מהקרבת ב' הכוחות שבקרבן על האש. וְהַקָּרְבָּן מֵאָדֹם וְלָבָן.שהבשר והדם הוא מצד האדום, ואילו החלב הוא מצד הלבן [-והוא גם בסוד זו"נ] ורק הקרבת שני הכוחות יחד היא היוצרת 'ריח ניחוח'. בֹּא וּרְאֵהראייה לענין הריח היוצא מענין ה'אדום' ו'לבן', מֵרֵיחַ הַקְּטֹרֶת, שֶׁהַסַּמָּנִים,המרכיבים את סממני הקטורת מֵהֶם אֲדֻמִּים וּמֵהֶם לְבָנִים, כְּגוֹן הַלְּבוֹנָה שֶׁהוּא לָבָן,והדבר מורה על ענינו, מָר דְּרוֹרשהוא בצבע אָדֹם, וְהָרֵיחַ עוֹלֶהיחד מב' הבחנות אלו של מֵאָדֹם וְלָבָן. וְעַל כֵּן מַנְהִיג עוֹלָמוֹ בַּשּׁוֹשַׁנִּים, וכמאמר הכתוב 'הרועה בשושנים' היינו מהנהגה המשתקפת בשני הבחנות אלו, שֶׁהוּא אָדֹם וְלָבָן, וְכָתוּב ׳לְהַקְרִיב לִי חֵלֶב וָדָם׳שענין הקרבן הוא הקרבת החלב והדם, החלב מצד ענין הלבן, והדם מצד האדום. (יחזקאל מד, טו).
בלשון הזוהר
אָמַר רִבִּי יִצְחָק, וְעוֹד, אוֹדֶם וְלָבָן נִקְרַב לְעוֹלָם, וְהָרֵיחַ עוֹלֶה מִשְּׁתֵּיהֶן. מַה הַשׁוֹשָׁן אָדוֹם וְלָבָן, כַּךְ רֵיחַ הַקָּרְבָּן. וְהַקָּרְבָּן, מֵאָדוֹם וְלָבָן. בֹּא וּרְאֵה מֵרֵיחַ הַקְּטוֹרֶת, שֶׁהַשְׁמָנִים, מֵהֶם אֲדוּמִים, וּמֵהֶם לְבָנִים, כְּגוֹן הַלְּבוֹנָה, שֶׁהוּא לָבָן, מָר דְּרוֹר אָדוֹם, וְהָרֵיחַ עוֹלֶה מֵאָדוֹם וְלָבָן. וְעַל כֵּן מַנְהִיג עוֹלָמוֹ בַּשּׁוֹשַׁנִּים, שֶׁהוּא אָדוֹם וְלָבָן. וּכְתִיב ׳לְהַקְרִיב לִי חֵלֶב וָדָם׳ (יחזקאל מד, טו).
הפיכת האודם ללובן דוקא באש - כקרבן החלב והדם
כְּנֶגֶד זֶהכאותו ענין שאתה שונה בהקרבת האדום והלבן שבקרבן, כך אָדָם מַקְרִיב חֶלְבּוֹ וְדָמוֹבתעניתו וּמִתְכַּפֵּר לוֹ, זֶההדם אָדֹם וְזֶההחלב לָבָן. מָה הַשּׁוֹשָׁן שֶׁהוּא אָדֹם וְהוּא לָבָן אֵין מוֹצְקִין אוֹתוֹ לַחֲזֹר כֻּלּוֹ לָבָן אֶלָּא בָּאֵשׁשאז האדום נעשה ללבן - כָּךְ הַקָּרְבָּן אֵין מוֹצְקִין אוֹתוֹ לַחֲזר כֻּלּוֹ לָבָןלהיות עשן אֶלָּא בָּאֵשׁ. עַכְשָׁו, מִי שֶׁיּוֹשֵׁב בְּתַעֲנִיתוֹ וּמַקְרִיב חֶלְבּוֹ וְדָמוֹ, אֵינוֹ נִצְמָק לַחֲזֹר כֻּלּוֹ לָבָןלעורר רחמים לכפר עליו אֶלָּא בָּאֵשׁ. שֶׁאָמַר רַבִּי יְהוּדָה, מִתּוֹךְ תַּעֲנִיתוֹ שֶׁל אָדָם מַחֲלִישִׁין אֵיבָרָיו, וְגוֹבֵר עָלָיוכח הָאֵשׁ. וּבְאוֹתָהּ שָׁעָה צָרִיךְ לְהַקְרִיב חֶלְבּוֹ וְדָמוֹ בְּאוֹתוֹ הָאֵשׁ, וְהוּאהאדם עצמו הַנִּקְרָאע"י מעשה זה מִזְבַּח כַּפָּרָה.
בלשון הזוהר
כְּנֶגֶד זֶה, אָדָם מַקְרִיב חֶלְבּוֹ וְדָמוֹ, וּמִתְכַּפֵּר לוֹ, זֶה אָדוֹם, וְזֶה לָבָן. מַה הַשּׁוֹשָׁן שֶׁהוּא אָדוֹם וְהוּא לָבָן, אֵין מוֹצְקִין אוֹתוֹ לַחֲזוֹר כֻּלּוֹ לָבָן, אֶלָּא בָּאֵשׁ. כַּךְ הַקָּרְבָּן אֵין מוֹצְקִין אוֹתוֹ לַחֲזוֹר כֻּלּוֹ לָבָן, אֶלָּא בָּאֵשׁ. עַכְשָׁיו, מִי שֶׁיּוֹשֵׁב בְּתַעֲנִיתוֹ, וּמַקְרִיב חֶלְבּוֹ וְדָמוֹ, אֵינוֹ נִצְמַק לַחֲזוֹר כֻּלּוֹ לָבָן, אֶלָּא בָּאֵשׁ. דאר"י, מִתּוֹךְ תַּעֲנִיתוֹ שֶׁל אָדָם, מַחֲלִישִׁין אֵבָרָיו, וְגוֹבֵר עָלָיו הָאֵשׁ, וּבְאוֹתָהּ שָׁעָה, צָרִיךְ לְהַקְרִיב חֶלְבּוֹ וְדָמוֹ בְּאוֹתוֹ הָאֵשׁ, וְהוּא הַנִּקְרָא מִזְבַּח כַּפָּרָה.
תפילת ר׳ אלעזר בתעניתו- ריח פיו כריח הקרבן במזבח
וְהַיְנוּמה שמצינו אצל שֶׁרַבִּי אֶלְעָזָר, כְּשֶׁהָיָה יוֹשֵׁב בְּתַעֲנִית, הָיָה מִתְפַּלֵּל וְאוֹמֵר: בברכת שומע תפילה בשמ"ע: גָּלוּי וְיָדוּעַ לְפָנֶיךְ ה' אֱלֹהַי וֵאלֹהֵי אֲבוֹתַי שֶׁהִקְרַבְתִּי לְפָנֶיךְ חֶלְבִּי וְדָמִי, וְהִרְתַּחְתִּי אוֹתָם בַּחֲמִימוּת חֻלְשַׁת גּוּפִי,ובזה פועל הוא את יסוד האש בגופו, יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךְ שֶׁיְּהֵא הָרֵיחַ הָעוֹלֶה מִפִּי בְּשָׁעָה זוֹ כְּרֵיחַ הָעוֹלֶה מֵהַקָּרְבָּן בְּאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ,שמעלה בזאת ריח מצד מיעוט חלבו ומצד מיעוט דמו, וְתִרְצֵנִי.שבזה הוא פועל ריצוי, ואהוב ורצוי הוא לפני המקום.
בלשון הזוהר
וְהַיְינוּ דְּרִבִּי אֶלְעָזָר, כַּד הֲוָה יָתִיב בְּתַעֲנִיתָא, הֲוָה מְצַלֵּי וְאָמַר, גָּלוּי וְיָדוּעַ לְפָנְיךָ ה' אֱלהַי וִאלהֵי אֲבוֹתַי, שֶׁהִקְרַבְתִּי לְפָנֶיךָ חֶלְבִּי וְדָמִי, וְהִרְתַּחְתִּי אוֹתָם בַּחֲמִימוּת חוּלְשַׁת גּוּפִי, יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ, שֶׁיְּהֵא הָרֵיחַ הָעוֹלָה מִפִּי בְּשָׁעָה זוֹ, כְּרִיחַ הָעוֹלֶה מֵהַקָּרְבָּן בָּאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ, וְתִרְצֵנִי.
התפילה במקום הקרבן - חלב ודם המקריב בתעניתו
נִמְצָא שֶׁאָדָם הוּא מַקְרִיב בְּתַעֲנִיתוֹ הַחֵלֶב וְהַדָּם, (וְהָאֵשׁ) וְהָרֵיחַ שֶׁעוֹלֶה מִפִּיו הוּא מִזְבַּח כַּפָּרָה, וּלְפִיכָךְ תִּקְּנוּ הַתְּפִלָּה בִּמְקוֹם הַקָּרְבָּן,בדווקא, כי גם בענין התפילה שמקריב חלבו ודמו פועל הוא את פעולת הקרבן, וּבִלְבַד שֶׁיִּתְכַּוֵּן לְמַה שֶּׁאָמַרְנוּ.וכפי שהתפלל ר"א בתעניתו. אָמַר רַבִּי יִצְחָק, מִכָּאן וּלְהָלְאָהנתברר כי מה ש כָּתוּב ׳כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יָבֹא בָאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בָאֵשׁ וְטָהֵר׳הדבר רומז על כך כי לא רק בתענית אלא כל שיטרח האדם בגופו בעסק התורה ויתיך חלבו ודמו בכל טרחה של מצווה [ואפי' של גמ''ח] - אז 'וטהר', כי ע"י אש הטרחה נעשה האודם לבן- ונתרצה (במדבר לא, כג). אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, כְּשֶׁהָיָה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּם, אָדָם מַקְרִיב קָרְבָּנוֹ בְּעִנְיָן זֶה וּמִתְכַּפֵּר לוֹ. עַכְשָׁו תְּפִלָּתוֹ שֶׁל אָדָם מְכַפֵּר לוֹ בִּמְקוֹם הַקָּרְבָּן, כְּמוֹ זֶה.
בלשון הזוהר
נִמְצָא, שֶׁאָדָם הוּא מַקְרִיב בְּתַעֲנִיתוֹ הַחֵלֶב וְהַדָּם, וְהָרֵיחַ שֶׁעוֹלֶה מִפִּיו, הוּא מִזְבַּח כַּפָּרָה, וּלְפִיכָךְ תִּקְנוּ הַתְּפִלָּה בַּמָּקוֹם הַקָּרְבָּן, וּבִלְבַד שֶׁיִּתְכַּוֵין לְמָה דְּאַמָרָן. אָמַר רִבִּי יִצְחָק, מִכָּאן וּלְהָלְאָה כְּתִיב, ׳כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יָבוֹא בָּאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בָּאֵשׁ וְטָהֵר׳ (במדבר לא, כג). אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, כְּשֶׁהָיָה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּים, אָדָם מַקְרִיב קָרְבָּנוֹ בְּעִנְיָן זֶה, וּמִתְכַּפֵּר לוֹ. עַכְשָׁיו, תְּפִלָּתוֹ שֶׁל אָדָם מְכַפֵּר לוֹ בִּמְקוֹם הַקָּרְבָּן, כִּי הַאי גַּוְונָא.
קוצים סביב השושנים - הרשעים המבליטים את הצדיקים
דָּבָר אַחֵר ׳דּוֹדִי לִי וַאֲנִי לוֹ הָרֹעֶה בַּשּׁוֹשַׁנִּים׳ (שיר השירים ב, טז) - מָה הַשּׁוֹשַׁנִּים קוֹצִים מְצוּיִים בְּתוֹכָם, אַף הקב"ה מַנְהִיג עוֹלָמוֹ בְּצַדִּיקִים וּרְשָׁעִים. מָה הַשּׁוֹשַׁנִּים, אִלְמָלֵא הַקּוֹצִים אֵין הַשּׁוֹשַׁנִּים מִתְקַיְּמִים, כָּךְ אִלְמָלֵא הָרְשָׁעִים אֵין הַצַּדִּיקִים נִכָּרִים. שֶׁאָמַר רַבִּי יְהוּדָה, בַּמֶּה הַצַּדִּיקִים נִכָּרִים? מִתּוֹךְ שֶׁיֵּשׁ רְשָׁעִים, שֶׁאִלְמָלֵא רְשָׁעִים אֵין הַצַּדִּיקִים נִכָּרִים. דָּבָר אַחֵר ׳הָרֹעֶה בַּשּׁוֹשַׁנִּים׳ - הַמַּנְהִיג עוֹלָמוֹ בְּשֵׁשׁ שָׁנִים, וְהַשְּׁבִיעִית שַׁבָּת לַה'. דָּבָר אַחֵר ׳בַּשּׁוֹשַׁנִּים׳ - בְּאוֹתָם שֶׁשּׁוֹנִים בַּתּוֹרָה.
בלשון הזוהר
דָּבָר אַחֵר, ׳דּוֹדִי לִי וַאֲנִי לוֹ הָרוֹעֶה בַּשּׁוֹשַׁנִּים׳ (שיר השירים ב, טז) - מַה הַשׁוֹשַׁנִּים קוֹצִין מְצוּיִין בְּתוֹכָם, אַף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, מַנְהִיג עוֹלָמוֹ בְּצַדִּיקִים וּרְשָׁעִים. מַה הַשׁוֹשַׁנִּים, אִלְמָלֵא הַקּוֹצִים, אֵין הַשׁוֹשַׁנִּים מִתְקַיְּימִין, כַּךְ אִלְמָלֵא הָרְשָׁעִים, אֵין הַצַּדִּיקִים נִיכָּרִים. דְּאָמַר רִבִּי יְהוּדָה, בְּמָּה הַצַּדִּיקִים נִיכָּרִים, מִתּוֹךְ שֶׁיֵּשׁ רְשָׁעִים, דְּאִלְמָלֵא רְשָׁעִים אֵין הַצַּדִּיקִים נִיכָּרִים. דָּבָר אַחֵר ׳הָרוֹעֶה בַּשּׁוֹשַׁנִּים׳ - הַמַּנְהִיג עוֹלָמוֹ בְּשֵׁשׁ שָׁנִים, וְהַשְּׁבִיעִית שַׁבָּת לַה'. דָּבָר אַחֵר ׳בַּשּׁוֹשַׁנִּים׳ - בְּאוֹתָם שֶׁשּׁוֹנִים בַּתּוֹרָה.
׳ומשה היה רעה׳
תכונות הרועה הנאמן והתגלות הסנה
להמשיך לקרואהודעה אחת בלבד בכל יום, בשבע בבוקר: כרטיס מנוקד מן הזוהר לענינא דיומא. קבוצת הכרזות: רק ממלכת הזוהר כותבת בה, בלי שיחות.
להצטרף לקבוצת הזוהר היומיהמייל משמש לזוהר היומי בלבד. לא יימסר, לא יפורסם ולא ישמש לשום צורך אחר. ביטול בלחיצה אחת בכל מייל.