וראיתם אתו וזכרתם
סוד מצוות הציצית והתכלת כסא הכבוד
וירא לי את יהושע הכהן הגדול לבוש בגדים צואים - מי שלא זכה בלבוש מצוה עומד בדין
׳וַיַּרְאֵנִי אֶת יְהוֹשֻׁעַ הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל׳ (זכריה ג, א) -. מָה רָאָה? שֶׁהָיָה ׳עוֹמֵד לִפְנֵי מַלְאָךְ׳ (זכריה ג, א) - וּמִתְלַבֵּשׁ בִּלְבוּשִׁים מְלֻכְלָכִים, עַד שֶׁיָּצָא הַכָּרוֹז וְאָמַר: ׳הָסִירוּ הַבְּגָדִים הַצֹּאִים מֵעָלָיו׳ (זכריה ג, ד) - אָמַר רַבִּי יִצְחָק, כָּתוּב כָּאן וְעֹמֵד לִפְנֵי הַמַּלְאָךְ. מַה זֶּה לִפְנֵי הַמַּלְאָךְ? שֶׁהָיָה דָּן דִּינוֹ, אוֹתוֹ שֶׁכָּתוּב בּוֹ ׳וְאַל תֹּאמַר לִפְנֵי הַמַּלְאָךְ כִּי שְׁגָגָה הִיא׳ (קהלת ה, ה) - מַה בָּא לְהַשְׁמִיעֵנוּ? שֶׁכָּל בֶּן אָדָם שֶׁלֹּא זוֹכֶה בָּעוֹלָם הַזֶּה לְהִתְעַטֵּף בְּעִטּוּף מִצְוָה וּלְהִתְלַבֵּשׁ בִּלְבוּשׁ מִצְוָה, כְּשֶׁנִּכְנָס בָּעוֹלָם הַהוּא עוֹמֵד בִּלְבוּשׁ טִנֹּפֶת שֶׁלֹּא צָרִיךְ, וְעוֹמֵד בַּדִּין עָלָיו.
בלשון הזוהר
׳וַיַּרְאֵנִי אֶת יְהוֹשֻׁעַ הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל׳ (זכריה ג, א), מַאי קָא חָמָא, דְּהֲוָה קָאִים קָמֵי מַלְאָכָא, וּמִתְלְבַּשׁ בִּלְבוּשִׁין מְלוּכְלָכִין, עַד דְּכָרוֹזָא נָפִיק, וְאָמַר ׳הָסִירוּ הַבְּגָדִים הַצּוֹאִים מֵעָלָיו׳. אָמַר רִבִּי יִצְחָק, כְּתִיב הָכָא וְעוֹמֵד לִפְנֵי הַמַּלְאָךְ, מַאי לִפְנֵי הַמַּלְאָךְ. דְּהֲוָה דָּאִין דִּינוֹי, הַהוּא דִּכְתִּיב בֵּיהּ, ׳וְאַל תֹּאמַר לִפְנֵי הַמַּלְאָךְ כִּי שְׁגָגָה הִיא׳ (קהלת ה, ה). מַאי קָא מַשְׁמַע לָן. דְּכָל בַּר נָשׁ דְּלָא זָכֵי בְּהַאי עָלְמָא, לְאִתְעַטְּפָא בְּעִטּוּפָא דְּמִצְוָה, וּלְאִתְלַבְּשָׁא בִּלְבוּשָׁא דְּמִצְוָה. כַּד עָיֵיל בְּהַהוּא עָלְמָא, קָאִים בִּלְבוּשָׁא טִנּוּפָא, דְּלָא אִצְטְרִיךְ, וְקָאִים בְּדִינָא עָלֵיהּ.
כמה לבושים מזדמנים באותו עולם ואוי למי שמתלבש בלבוש הידוע לבעלי הגיהנום
בֹּא וּרְאֵה, כַּמָּה לְבוּשִׁים מִזְדַּמְּנִים בְּאוֹתוֹ עוֹלָם, וְאוֹתוֹ הָאִישׁ שֶׁלֹּא זוֹכֶה בָּעוֹלָם הַזֶּה בִּלְבוּשֵׁי מִצְוָה, כְּשֶׁנִּכְנָס לָעוֹלָם הַהוּא מַלְבִּישִׁים אוֹתוֹ בִּלְבוּשׁ נוֹדָע אֶחָד לִפְנֵי בַּעֲלֵי הַגֵּיהִנֹּם, וְאוֹתוֹ לְבוּשׁ אוֹי לְמִי שֶׁמִּתְלַבֵּשׁ בּוֹ. שֶׁהֲרֵי כַּמָּה שׁוֹמְרֵי הַחֻקִּים עֲתִידִים לֶאֱחֹז בּוֹ, וּמַכְנִיסִים אוֹתוֹ לַגֵּיהִנֹּם. וּשְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ צוֹוֵחַ וְאוֹמֵר: ׳בְּכָל עֵת יִהְיוּ בְגָדֶיךְ לְבָנִים׳ (קהלת ט, ח).
בלשון הזוהר
תָּא חֲזֵי, כַּמָה לְבוּשִׁין מִזְדַּמְּנִין בְּהַהוּא עָלְמָא, וְהַהוּא בַּר נָשׁ דְּלָא זָכֵי בְּהַאי עָלְמָא בִּלְבוּשִׁין דְּמִצְוָה, כַּד עָיֵיל לְהַהוּא עָלְמָא, מְלָבְּשִׁין לֵיהּ בְּחַד לְבוּשָׁא דְּאִשְׁתְּמוֹדַע לְגַבֵּי מָארֵיהוֹן דְּגֵיהִנָּם, וְהַהוּא לְבוּשָׁא, וַוי לְמַאן דְּאִתְלְבָּשׁ בֵּיהּ. דְּהָא כַּמָּה גַּרְדִּינֵי נִמוּסִין, זְמִינִין לְאַחֲדָא בֵּיהּ, וְעַיְילֵי לֵיהּ לַגֵּיהִנָם. וּשְׁלֹמֹה מַלְכָּא צָוַוח וְאָמַר ׳בְּכָל עֵת יִהְיוּ בְגָדֶיךָ לְבָנִים׳ (קהלת ט, ח).
מספרא דצניעותא: ארבעה מלכים יוצאים למול ארבעה ותלויים בהם שבעה רצים מעידים
לָמַדְנוּ בְּסוֹד סִפְרָא דִצְנִיעוּתָא, אַרְבָּעָה מְלָכִים יוֹצְאִים לְמוּל אַרְבָּעָה. תְּלוּיִים בָּהֶם כַּעֲנָבִים בְּאֶשְׁכּוֹל, צְרוּרִים בָּהֶם שִׁבְעָה רָצִים, מְעִידִים עֵדוּת, וְלֹא עוֹמְדִים בִּמְקוֹמָם.
בלשון הזוהר
תָּאנָא בְּרָזָא דְּסִפְרָא דִּצְנִיעוּתָא, אַרְבַּע מַלְכִין נָפְקִין לְקַדְמוּת אַרְבַּע. בְּהוּ תַּלְיָין כַּעֲנָבִים בְּאִתְכְּלָא, צְרִירָן בְּהוּ ז' רְהִיטִין, סָהֲדִין סַהֲדוּתָא. וְלָא קַיְימִין בְּדוּכְתַּיְיהוּ.
ציצית מצוה זו להזכיר כל מצוות התורה בשבילה - וראיתם אתו וזכרתם
וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְּוֹת יהו"ה.צִיצִית, מִצְוָה זוֹ הִיא לְהַזְכִּיר כָּל מִצְווֹת הַתּוֹרָה בִּשְׁבִילָהּ, ועל כן היא בית קיבול והיכל לכל המצוות, שכולם נכללות בה, שבראייתה תלויה זכירת כל המצות, וביסודה ב' הבחנות א. ראייה, ב. זכירה, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר ׳וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְות ה' וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם׳ זכירה בת''ת מצד ז''א ועשייה מצד המלכות, (במדבר טו, לט) -. זֶהוּ סִימַן הַמֶּלֶךְא. לְהַזְכִּירב וְלַעֲשׂוֹת.וכהיחס בין שמור לזכור וזהו שהוכיח מלשון הכתוב 'וזכרתם' 'ועשיתם' שהי' כתוב בו קדש לה' וסודו בחכמה, [ומש''כ היה במקום הנחת תפילין], כָּתוּב ׳וְעָשִׂיתָ צִּיץ זָהָב, וַהֲרֵי בֵּאַרְנוּ׳ (שמות כח, לו) - סוֹד הַצִּיץ לְהִתְעַטֵּר בּוֹ כֹּהֵן גָּדוֹל. לרום מעלתו מצד הארת חסד, | הציץ לשון ראייה כמו מציץ מן החרכים. וענין הציץ: שבסדרי ההנהגה העליונה לבישת הציץ מעוררת ראייה מעולם גבוה יותר ופועלת רחמים אצל העולמות המשתלשלים מהם [מא"א לז"א, ומז"א למלכות] וְזֶהוּ צִיץשלא היה משמש לישראל אלא רק כדי לְהִסְתַּכֵּל בּוֹ בָּעֵינַיִם,בסוד השפעת הארת החכמה שֶׁהוּא סִימָן שֶׁל עוֹלָם הָעֶלְיוֹן שֶׁהִתְעַטֵּר בּוֹ כֹּהֵן גָּדוֹל.היינו ז"א להשפיע ללמטה ממנו וּמִשּׁוּם זֶה הִסְתַּכְּלוּתוֹההסתכלות על הציץ אמרו חז"ל בזבחים פח: ש מְכַפֶּרֶת עַל עַזּוּת פָּנִים,שאותם עזי פנים בשעה שהסתכלו על הציץ חדלה עזותם ושבו בתשובה מפני שֶׁלֹּא עוֹמֶדֶת לְפָנָיוהיינו לפני ההנהגה המגיעה לידי ביטוי בציץ אֶלָּא פְּנֵי אֱמֶת,כי הארת 'תפארת' הנקראת 'אמת' היא בהארת הפנים, ובאה לכפר על 'עזות פנים' שהיא מצד החיצונים הנדבקים מצד השקר, [שהם היפך פנימיות הדברים], סוֹד שֶׁל כָּל אֵלּוּ הַפָּנִים הָעֶלְיוֹנִים,היינו של א"א שֶׁהֵם פְּנֵי אֱמֶת, פָּנִים שֶׁלתיקון השביעי הוא במידת אֱמֶת,שהוא פנים דז"א הנקרא יעקב עליו נאמר תתן אמת ליעקב שֶׁכְּלוּלִים בָּאֱמֶת שֶׁל יַעֲקֹב. לעומת הציץ שהוא מצד הזכר, הצִיצִית הִיאמצד ה ומטעם זה נקראת ציצית והיא עומדת ב נוּקְבָּא, סוֹד עוֹלַם הַתַּחְתּוֹן, דהיינו אחר שההשפעה מגעת מא"א עד ז"א ומשם לנוקבא [היא המלכות] ומשם לכל הנבראים, אז הארת הציצית שהיא בנוקבא יונקת מהשפעת הציץ שבז"א, ומשום כך עצם ההתבוננות של הנבראים בציצית נועדה הִסְתַּכְּלוּתזו לְהַזְכִּיר.ומשום כך 'הציץ מצד הזכר' היה מעביר 'עון ופשע' שהם קליפות המחטיאות בעזות פנים, ואילו הציצית שיסוד הארתה ב'וזכרתם' מעבירה כח 'החטא' שענינו מצד שכחת ושגגת האדם- רמ''ק וזהו שרמוז בלשון צִיץבלשון זָכָר.בדווקא [מצד הז"א]. ובלשון צִיצִיתמלשון מצד המלכות] נוּקְבָּא, וְזֶההציצית נועדה לְכָל אָדָם.לעומת ה צִיץשענינו רק לַכֹּהֵן.הגדול
בלשון הזוהר
רעיא מהימנא צִּיצִּית פִּקּוּדָא דָּא אִיהוּ לְאַדְכָּרָא כָּל פִּקּוּדֵי אוֹרַיְיתָא בְגִינָהּ כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (במדבר טו לט) ׳וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְּוֹת׳ יהו"׳ה וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם׳ דָּא אִיהוּ סִימָנָא דְּמַלִכָּא לְאַדְכָּרָא וּלְמַעַבְּדָא. כְּתִיב (שמות כח לו) ׳וְעָשִׂיתָ צִּיץ זָהָב, וְהָא אוֹקִימְנָא רָזָא דְּצִּיץ לְאִתְעַטְרָא בֵּיהּ כַּהֲנָא רַבָּא׳. וְדָא אִיהוּ צִּיץ, לְאִסְתַּכְּלָא בֵּיהּ עַיְינִין, דְּאִיהוּ סִימַן דְּעָלְמָא עִלָּאָה, דְּאִתְעַטָר בֵּיהּ כַּהֲנָא רַבָּא. וּבְגִין כַּךְ אִסְתַּכְּלוּתָא דִּילֵיהּ מְכַפְּרָא עַל עַזּוּת פָּנִים, דְּלָא קַיְּימָא לְקַמֵּיהּ, אֶלָּא פָּנִים דְּקְשׁוֹט, רָזָא דְּכָל אִינּוּן פָּנִים עִלָּאִין, דְּאִינּוּן פָּנִים דִּקְשׁוֹט, פָּנִים דֶּאֱמֶת. דִּכְלִילָן בֶּאֱמֶת דְּיַעֲקֹב. צִּיצִּית אִיהוּ נוּקְבָא, רָזָא דְּעַלְמָא תַּתָּאָה. אִסְתַּכְּלוּתָא לְאַדְכְּרָא. צִּיץ דְּכַר, צִּיצִּית נוּקְבָא, וְדָא לְכָל בַר נַשׁ. צִּיץ לְכַהַנָא.
אסור להסתכל בשכינה ולכן יש תכלת שהיא כסא לבית דוד ודנים בו דיני נפשות
וְשָׁנִינוּ, אָסוּר לְהִסְתַּכֵּל בַּשְּׁכִינָה,עצמה בלי מלבוש בִּגְלַל זֶה יֵשׁ תְּכֵלֶת,שעליו נאמר ופרשו עליו בגד כליל תכלת מִשּׁוּם שֶׁתְּכֵלֶת הִיאנועדה להיות מצד סוד ענינה כִּסֵּא לְבֵית דָּוִד וְתִקּוּנוֹ.שתיקונה של המלכו"ת ע"י התכל"ת ועליה אפשר להסתכל כי היא בכל אדם וְזֶהוּ פַּחַד מִלִּפְנֵי ה' לִפְחֹד מֵאוֹתוֹ מָקוֹם.זו ענינה של עבודת היראה - ליראה מן המלכות שהיא בסוד אשה יראת ה' וְעַל זֶה וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְות ה'ולפ"ז מובן סוד המצווה הזו שמתוך הראיי"ה תבוא לירא"ה ומתוך כך לזכירה ומתוך כך לעשיית כל מצוות ה'. - וְזֶה הַכִּסֵּא שֶׁדָּנִים בּוֹ דִּינֵי נְפָשׁוֹת, כְּמוֹ שֶׁפֵּרְשׁוּהָ,נתבאר בכאן הבחנה נוספת, שכמו שהתכלת היא מעניין המלכות כך גם הכסא שהוא מייצג את המלכות שייך לענין התכלת, כי דיני הנפשות יכולים לדון רק ע"י 'הכסא' שהוא הביטוי המובהק של המלכות, נמצא שלבוש התכלת שבמלכות הוא גם מלשון תכלה וכליון שרק מלכות יכולה להמית - ולפעול במידה זו של תכלת ככליון, וְכָל הַגְּוָנִים טוֹבִים לַחֲלוֹם, פְּרָט לִתְכֵלֶת, שֶׁהוּא כִּסֵּא שֶׁעוֹלֶה בְּדִין הַנְּפָשׁוֹת. ומטעם זה מובן טעם שאמרו חז"ל בברכות שכל הגוונים טובים חוץ מתכלת משום שתכלת ביחס לכסא הוא העולה לדון בו דיני נפשות. כָּתוּב ׳וְנָתְנוּ עַל צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶתואילו׳ (במדבר טו, לח) - וְנָתְנוּ עַל הַכָּנָף לֹא כָתוּב,ולכאו' כך היה צריך לכתוב אֶלָּאכאן מוכח סוד ענין התכלת בציצית, שבדוקא כתוב ׳וְנָתְנוּ עַל צִיצִתוהציצית היא בסוד המלכות׳ - שֶׁזֶּהוּחוט התכלת שֶׁמְּכַסֶּה עַל שְׁאָר הַחוּטִים.התכלת שמכסה ע"י הכריכות את שאר ז' החוטי לבן [שהם כנגד הז' ספירות שלה -גר"א], וכך התכלת דווקא היא זו המכסה את מידת המלכות הנרמזת בציצית.
בלשון הזוהר
וְתָנֵינָן, אָסוּר לְאִסְתַּכְּלָא בִּשְׁכִינְתָּא, בְּגִין כָּךְ אִית תְּכֵלָא, בְּגִין דִּתְכֵלֶת, אִיהוּ כֻּרְסְיָיא לְבֵית דָּוִד, וְתִקּוּנָא דִּילֵיהּ. וְדָא אִיהוּ דַּחֲלָא מִן קֳדָם יהו"ה לְדַחֲלָא מֵהַהוּא אֲתָר. וְעַל דָּא ׳וּרְאִיתֶם אוֹתוֹ וּזְּכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְּוֹת יהו"ה׳, וְדָא כֻּרְסְיָיא דְּדַיְינִין בָּהּ דִּינֵי נְפָשׁוֹת, כְּמָה דְּאוֹקְמוּהָ, דְּכָל גַּוְונִין טָבִין לְחֶלְמָא, בַּר תְּכֵלָא, דְּאִיהוּ כֻּרְסְיָיא דְּסָלִיק בְּדִינָא דִּנְפָשׁוֹת. כְּתִיב ׳וְנָתְנוּ עַל צִּיצִּית הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת׳. וְנָתְנוּ עַל הַכָּנָף לָא כְּתִיב, אֶלָּא ׳וְנָתְנוּ עַל צִּיצִּית׳. דְּדָא אִיהוּ דְּחָפֵי עַל שְׁאַר חוּטִין.
וראיתם אתו וזכרתם כזכור את אשר עשה לך עמלק - משל לבן שנשכו כלב
וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם.׳וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם׳ (במדבר טו, לט) - וְכָתוּב ׳זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךְ עֲמָלֵק׳ (דברים כה, יז) - מָה הַטַּעַם זֶה?מה השייכות בין הזכירה של ציצית לבין הזכירה של מעשה עמלק אֶלָּא מָשָׁל לְבֵן שֶׁפָּרַץ גָּדֵר וּנְשָׁכוֹ כֶלֶב - כָּל זְמַן שֶׁאָבִיו רוֹצֶה לְהוֹכִיחַ אֶת בְּנוֹ, הָיָה אוֹמֵר: זָכוֹר כְּשֶׁנָּשַׁךְ אוֹתְךְ הַכֶּלֶב! וּרְאִיתֶם אוֹתוֹ וּזְּכַרְתֶּם. גַּם כָּאן - ׳וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם׳ - שֶׁזֶּהוּ מָקוֹם שֶׁעוֹלוֹת הַנְּשָׁמוֹת לְהִדּוֹן.המלכות שהיא בחי' התכלת, ובה מעלים את הנשמות לדון אותם כפי שעם ישראל נידון כעונש ע"י עמלק על שרפו ידיהם מן התורה ברפידים [- רמ"ק].
בלשון הזוהר
׳וּרְאִיתֶם אוֹתוֹ וּזְּכַרְתֶּם׳ (במדבר טו, לט) - וּכְתִיב, ׳זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק׳ (דברים כה, יז). מַאי טַעְמָא דָּא. אֶלָּא לִבְרָא דְּפָרִיץ גִּדְרָא, וּנְשָׁכֵיהּ כַּלְבָּא. כָּל זִמְנָא דַּאֲבוֹי בָּעֵי לְאוֹכָחָא לִבְרֵיהּ, הֲוָה אָמַר הֲוִי דָּכִיר כַּד נָשִׁיךְ לָךְ כַּלְבָא. אוּף הָכָא ׳וּרְאִיתֶם אוֹתוֹ וּזְּכַרְתֶּם׳, דְּדָא אִיהוּ אֲתָר דְּסַלְּקִין נִשְׁמָתִין לְמֵידָן.
והיה כל הנשוך וראה אתו וחי - כמו הבן הרואה רצועת אביו ופוחד וניצל
כְּמוֹ זֶה - ׳וְהָיָה כָּל הַנָּשׁוּךְ וְרָאָה אֹתוֹ וָחָי׳ (במדבר כא, ח) - לָמָּה?מדוע היה צריך לראות את הנחש כדי להתרפא אֶלָּאטעם הדבר כְּשֶׁמַּעֲלֶההנשוך אֶת עֵינָיו וְרוֹאֶה דְּיוֹקָן אוֹתוֹנחש שֶׁנְּשָׁכוֹ, הָיָה פּוֹחֵד וּמִתְפַּלֵּל לִפְנֵי ה',כמו שאמרו חז"ל (ר"ה כט.) בזמן שמסתכלים כלפי מעלה ומשעבדין את ליבם לאביהם שבשמים היו מתרפאים וְהָיָה יוֹדֵעַ שֶׁהוּא עֹנֶשׁ הָרְשָׁעִים. כָּל זְמַן שֶׁהַבֵּן רוֹאֶה רְצוּעַת אָבִיו, פּוֹחֵד מֵאָבִיו. נִצּוֹל מֵהָרְצוּעָה - נִצּוֹל מֵהַכֹּל. מִי גָרַם לוֹ לְהִנָּצֵל? זֶה שֶׁרָאָה בְעֵינָיו אוֹתָהּ רְצוּעָה - אוֹתָהּ רְצוּעָה גָרְמָה לוֹ לְהִנָּצֵל. וְלָכֵן, ׳וְרָאָה אֹתוֹ וָחָי׳כאותו משל ש - רָאָה רְצוּעָה שֶׁמַּלְקָה אוֹתוֹ, וְהִיא עָשְׂתָה לוֹהיא שגרמה לו לְהִנָּצֵל. גַּם כָּךְ וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם - וַעֲשִׂיתֶם וַדַּאי.לקיים את המצוות וְאִם לֹא - הֲרֵי הָרְצוּעָה, שֶׁזּוֹ תִגְרֹם לָכֶם לָשׁוּב לַעֲבוֹדָתִי תָמִיד, וְאָזממילא וַעֲשִׂיתֶם.
בלשון הזוהר
כְּגַוְונָא דָּא, ׳וְהָיָה כָּל הַנָּשׁוּךְ וְרָאָה אֹתוֹ וָחָי, אֲמַאי׳ (במדבר כא, ח). אֶלָּא כַּד סָלִיק לְעֵינוֹי, וְחָמֵי דִּיּוּקְנָא דְּהַהוּא דְּנָשִׁיךְ לֵיהּ, הֲוָה דָּחִיל, וְצַּלֵּי קֳדָם יהו"ה, וַהֲוָה יָדַע דְּאִיהוּ עוֹנְשָׁא דְּחַיָּיבַיָּא. כָּל זְמַן דִּבְרָא חָמֵי רְצּוּעָה דַּאֲבוֹי, דָּחִיל מֵאֲבוֹי. אִשְׁתְּזִיב מִרְצּוּעָה, אִשְׁתְּזִיב מִכֹּלָּא. מַאן גָּרִים לֵיהּ לְאִשְׁתְּזָבָא. הַהוּא דְּחָמֵי בְּעֵינוֹי הַהוּא רְצּוּעָה, הַהוּא רְצּוּעָה גָרִים לֵיהּ לְאִשְׁתַּזְבָא. וְעַל דָּא ׳וְרָאָה אֹתוֹ וָחַי׳, חַמֵי רְצּוּעָה דְּאַלְקֵי לֵיהּ, וְאִיהוּ עָבִיד לֵיהּ לְאִשְׁתְּזָבָא. אוּף הָכָא וּרְאִיתֶם אוֹתוֹ וּזְּכַרְתֶּם, וַעֲשִׂיתֶם וַדַּאי. וְאִי לָאו, הָא רְצּוּעָה, דְּהַאי יִגְרוֹם לְכוֹן, לְמֶהֱוִי תָּבִין לְפוּלְחָנָא דִּילִי תָּדִיר, וּכְדֵין וַעֲשִׂיתֶם.
ולא תתורו אחרי לבבכם - התכלת דומה לכסא הכבוד ומישרת דרך האדם
׳וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶםוכשתקיימו מצווה זו זה׳ (במדבר טו, לט) - יִמְנַע מִכֶּם דְּרָכִים רָעִים אֲחֵרִים, וַדַּאי לֹא תָתוּרוּ וְלֹא תַעֲשׂוּ רָעוֹת. וְעַל זֶה עוֹלֶה גָוֶן תְּכֵלֶת.ומזה הטעם יש ענין גם בגון התכלת כמו שאמרו חז"ל שתכלת זוֹ תְכֵלֶת דּוֹמָה לְכִסֵּא הַכָּבוֹד. מַה כִּסֵּא הַכָּבוֹד עוֹשֶׂה אֶת הָאָדָם לָלֶכֶת בְּדֶרֶךְ יָשָׁר לְזַכּוֹתוֹ, גַּם תְּכֵלֶת זוֹ עוֹשָׂה אֶת הָאָדָם לָלֶכֶת בְּדֶרֶךְ יָשָׁר. וַדַּאי שֶׁהַכֹּל יֵשׁ לִפְחֹד מִמָּקוֹם זֶהמן המלכות לָלֶכֶת יָשָׁר.בכל דרכיו.
בלשון הזוהר
׳וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם׳ (במדבר טו, לט) - יִמְנַע מִנְּכוֹן בִּישִׁין אֹרְחִין אַחֲרָנִין, וַדַּאי, לֹא תָתוּרוּ, וְלָא תַעֲבְדוּ בִּישִׁין. וְעַל דָּא סַלְּקָא גּוָון תְּכֵלָא. דָּא תְּכֵלֶת, דַּמְיָא לְכִּסֵּא הַכָּבוֹד, מַה כִּסֵּא הַכָּבוֹד, עָבִיד לְבַר נָשׁ לְמֵהַךְ לְאָרְחָא דְּמֵישָׁר, לְדַכְּאָה לֵיהּ. אוּף הַאי תְּכֵלֶת, עָבִיד לְבַּר נָשׁ לְמֵהַךְ בְּאֹרַח מֵישָׁר, וַדַּאי דְּכֹלָּא אִית לְדַחֲלָא מֵהַאי אֲתָר, לְמֵיהַךְ בְּמֵישָׁר.
מכנף הארץ זמרת שמענו - כשהסתכלתי בתכלת אמרתי רזי לי אוי לבוגדים בבגד ללא ציצית
וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל־כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם לְדֹרֹתָם. כָּתוּב ׳מִכְּנַף הָאָרֶץ זְמִרֹת שָׁמַעְנוּ׳ (ישעיה כד, טז) - פְּרִי לַצַּדִּיק וָאֹמַר רָזִי לִי וְגוֹ'. מִכְּנַף הָאָרֶץ - זֶה כְּנַף הַצִּיצִית,שהוא שורש חיצוניות המלכות שבו תלויים כל הדרכים להשפעות העליונות [ובכ"מ שהוזכר לשון 'כנף' ענינו סוד לבוש חיצוני המגלה על הנסתר בפנימיותו גר"א] שֶׁהוּא כְּנַף הָאָרֶץ.היינו מהקומה התחתונה ביותר זְמִרֹת שָׁמַעְנוּ - אֵלּוּ שְׁאָר הַחוּטִים שֶׁיּוֹצְאִים וּתְלוּיִים מִמָּקוֹם עֶלְיוֹן תּוֹךְ אוֹתָם שְׁבִילִים עֶלְיוֹנִים שֶׁיּוֹצְאִים מֵחָכְמָה עֶלְיוֹנָה. חוטים הם אורות הבינה המתפשטים דרך החכמה, ד' חוטים בכל כנף ענינם בד' עולמות. וענינם של זמירות הם לא כגילוי מוחלט אלא בהנהגה פנימית צְבִי לַצַּדִּיק - זֶה צַדִּיק חַי הָעוֹלָמִים, שֶׁאוֹתָם חוּטִים אֵלּוּהם יָפְיוֹ,לצדיק יש יופי מיוחד של שלמות בהיותו משפיע לכולם - שֶׁהֲרֵי מִמֶּנּוּ יוֹצְאִים, וְכָל חוּט כָּלוּל בִּשְׁנֵי צְדָדִים.חסד ויראה - והציצית היא גילוי הכח המאחד את כל הצדדים וּכְשֶׁהִסְתַּכַּלְתִּי,כשנתבוננתי בסוד הציצית נתברר סוד עמוק בשורש האמונה אָמַרְתִּי: ׳רָזִי לִי רָזִי לִי׳ב' המדרגות - פנימיות האמונה היא הבינה, וחצוניותה היא המלכות, והאמונה היא אף במה שנסתר ולא מובן - שֶׁהֲרֵי מִתּוֹךְ סוֹד עֶלְיוֹן שֶׁל כָּל הַמְּהֵימְנוּתָא יוֹצְאִים. וּכְשֶׁהִסְתַּכַּלְתִּיענין הרמוז ב בַתְּכֵלֶת וְרָאִיתִישיש בו גם ביטוי של דין היוצא מן המלכות היינו רְצוּעָה לְהַלְקוֹת, מָקוֹם יִרְאָה לִפְחֹד, אָמַרְתִּי: אוֹי לִי שֶׁבְּנֵי אָדָם לֹא יוֹדְעִים לְהַשְׁגִּיחַ וּלְהִסְתַּכֵּל עַל מַה נֶּעֱנָשִׁים לַשֶּׁקֶר. בָּזֶה בֹּגְדִים בָּגָדוּ, שֶׁהֲרֵי קוֹרְאִים קְרִיאַת שְׁמַע לְלֹא צִיצִית וּמְעִידִים עֵדוּת שֶׁקֶר, וְאֵלּוּ הֵם בּוֹגְדִים שֶׁבָּגָדוּ, מְשַׁקְּרִים בְּעַצְמָם.
בלשון הזוהר
כְּתִיב ׳מִכְּנַף הָאָרֶץ זְמִירוֹת שָׁמַעְנוּ צְּבִי לַצַּדִיק וָאוֹמַר רָזִי לִי וְגוֹ'׳ (ישעיהו כד, טז). מִכְּנַף הָאָרֶץ, דָּא כָּנָף דְּצִּיצִּית, דְּאִיהוּ כָּנָף הָאָרֶץ. זְמִירוֹת שָׁמַעְנוּ, אִלֵּין שְׁאַר חוּטִין, דְּנָפְקִין וְתַּלְיָין מֵאֲתָר עִלָּאָה, גּוֹ אִינּוּן שְׁבִילִין עִלָּאִין, דְּנָפְקִין מֵחָכְמָה עִלָּאָה. צְּבִי לַצַּדִּיק, דָּא צַּדִּיק חַי הָעוֹלָמִים, דְּאִינּוּן חוּטִין אִינּוּן שְׁפִּירוּ דִּילֵיהּ, דְּהָא מִנֵּיהּ נָפְקִין, וְכָל חוּטָא כְּלִילָא בִּתְרֵין סִטְרִין. וְכַד אִסְתַּכַּלְנָא, אֲמֵינָא ׳רָזִי לִי רָזִי לִי׳, דְּהָא מִגּוֹ רָזָא עִלָּאָה דְּכָל מְהֵימְנוּתָא נָפְקִין. וְכַד אִסְתַּכַּלְנָא בִּתְכֵלֶת, וַחֲמֵינָא רְצּוּעָה לְאַלְקָאָה, אֲתָר דְּחִילוּ לְמִדְחַל, אֲמֵינָא אוֹי לִי, דִּבְנֵי נָשָׁא לָא יַדְעֵי לְאַשְׁגְּחָא וּלְאִסְתַּכְּלָא עַל מַה מִתְעָנְשִׁין לְשַׁקְרָא, בְּהַאי בּוֹגְדִים בָּגָדוּ, דְּהָא קוֹרִין קְרִיאַת שְׁמַע בְּלָא צִּיצִּית, וְסָהֲדִין סַהֲדוּתָא דְּשִׁקְרָא, וְאִלֵּין אִינּוּן בּוֹגְדִים דְּבָּגָדוּ, מְשַׁקְּרֵי דְּגַרְמַיְיהוּ.
ובגד בוגדים בגדו - לבושם בלי ציצית נודע לכל בעלי הדינים ואין להם חלק לעולם הבא
וּבֶגֶד בּוֹגְדִים בָּגָדוּ - לְבוּשָׁם בְּלִי צִיצִית, נִקְרָא בֶּגֶד בּוֹגְדִים. לְבוּשׁ שֶׁל אוֹתָם בּוֹגְדִים שֶׁבָּגָדוּ, שֶׁמְּשַׁקְּרִים וּמְעִידִים עֵדוּת שֶׁקֶר בְּכָל יוֹם.שקריאת שמע מחייבת זכרון המצוות ובלא ציצית אין ממשות לזכירה והכתוב אומר 'לעשותם'. אוֹי לָהֶם! אוֹי לְנַפְשָׁם! שֶׁעוֹלִים בְּאוֹתוֹ כִּסֵּא תְכֵלֶתיסוד המלכות בדין לְהִדּוֹן, וַעֲלֵיהֶם כָּתוּב ׳דֹּבֵר שְׁקָרִים לֹא יִכּוֹן לְנֶגֶד עֵינָי׳ (תהלים קא, ז) - אוֹתוֹ בֶּגֶד שֶׁלָּהֶם נוֹדָע לְכָל בַּעֲלֵי הַדִּינִים.משום שבגדי האדם מעידין עליו בעולמות העליונים והחיסרון הרוחני בהם ניכר בשעת הדין. אוֹי לָהֶם! שֶׁאֵין לָהֶם חֵלֶק בָּעוֹלָם הַבָּא. אַשְׁרֵיהֶם הַצַּדִּיקִים שֶׁלְּבוּשֵׁיהֶם וְתִקּוּנֵיהֶם נוֹדָעִים לְמַעְלָה לְהֵיטִיב לָהֶם בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא. וְנָתְנוּ עַל צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת.מִצְוָה זוֹ מִצְוַת צִיצִית, כּוֹלֶלֶת תְּכֵלֶת וְלָבָן, לבן רומז על מידת החסד שהוא בימין, לעומת תכלת שרומזת על גבורה שהיא בשמאל - השילוב בין לבן לתכלת הוא צורך התיקון בין חסד לדין כי כשהדין לעצמו אין העולם יכול לעמוד מפניו דִּין וְרַחֲמִים בְּאֵשׁ. אֵשׁ לְבָנָה לֹא אוֹכֶלֶת, תְּכֵלֶת אוֹכֶלֶת וּמַשְׁמִידָה. אש לבנה רומזת לאש של רחמים שאינה מכלה (ע"פ תקו"ז יג כט:) אך לעומתה אש התכלת היא אש דדין שמכלה [משום שאין כלים להכילה] וכדברי הגמ' בברכות נז. ׳וַתֹּאכַל הָעֹלָה- ראייה לכך שאש דדין היא מכלה היא מאש העולה שאוכלת כל הקרבן הנהגות אלו של לבן ותכלת הם מב' צדדים׳ (דברי הימים ב ז, א) - לָבָן מִיָּמִין, תְּכֵלֶת מִשְּׂמֹאל. עַמּוּדָא דְּאֶמְצָעִיתָא מְיַחֵד בֵּין שְׁנֵיהֶם - יָרֹק.הוא במידת תפארת וּמִשּׁוּם זֶה פֵּרְשׁוּהָ בַּעֲלֵי הַמִּשְׁנָה, מֵאֵימָתַי קוֹרִין אֶת שְׁמַע בְּשַׁחֲרִית? מִשֶּׁיַּכִּיר בֵּין תְּכֵלֶת לְלָבָן. וּמִשּׁוּם זֶה הִתְקִינוּ לְקָרְאָהּ בְּיִחוּד.נתבאר בכאן שהזמן שקבעו חכמים לזמן קר"ש כזמן שבו ניתן להבחין בינהם הוא מפני שבשעה זו קווי הדין והרחמים ניכרים בעולם, וההבחנה ביניהם נחוצה כדי לפעול את הייחוד הנכון, שאין היחוד ביניהם נובע מהעדר ידיעת ענינם אלא אדרבה מעמידה על שורש ענינם - בה ניתן להבחין בין תכלת ללבן.
בלשון הזוהר
וּבֶגֶד בּוֹגְדִים בָּגָדוּ, לְבוּשָׁא דִּלְהוֹן בְּלָא צִּיצִּית, אִקְרֵי בֶּגֶד בּוֹגְדִים. לְבוּשָׁא דְּאִינּוּן בּוֹגְדִים דְּבָגְדוּ, דִּמְשַׁקְרֵי וְסָהֲדִין סַהֲדוּתָא דְּשִׁקְרָא בְּכָל יוֹמָא. וַוי לוֹן, וַוי לְנַפְשֵׁיהוֹן, דְּסַלְקֵי בְּהַהוּא כֻּרְסְיָיא דְּתִכְלָא לְמֵידָן. וְעָלַיְיהוּ כְּתִיב, ׳דּוֹבֵר שְׁקָרִים לֹא יִכּוֹן לְנֶגֶד עֵינָי׳ (תהילים קא, ז), הַהוּא בֶּגֶד דִּלְהוֹן אִשְׁתְּמוֹדַע לְגַבֵּי כָּל מָארֵיהוֹן דְּדִינִין. וַוי לוֹן, דְּלֵית לוֹן חוּלָקָא בְּעָלְמָא דְּאָתֵי. זַכָּאִין אִינּוּן צַּדִּיקַיָּיא, דְּמַלְבּוּשֵׁיהוֹן וְתִקּוּנֵיהוֹן אִשְׁתְּמוֹדְעָן לְעֵילָּא, לְאוֹטָבָא לוֹן בְּהַאי עָלְמָא וּבְעָלְמָא דְּאָתֵי. (ע"כ) (שמות מ"ג ע"א והיה לאות וכו') פִּקּוּדָא דָּא מִצְוַת צִיצִית, כָּלִיל תְּכֵלֶת וְלָבָן, דִּינָא וְרַחֲמֵי בְּנוּרָא. אֶשָּׁא חִוָּורָא לָא אָכִיל, תְּכֵלָא אָכִיל וְשָׁצֵי. ׳וַתֹּאכַל הָעוֹלָה, חִוָּור מִימִינָא, תְּכֵלֶת מִשְּׂמָאלָא׳ (דברי הימים ב ז, א). עַמּוּדָא דְּאֶמְצָעִיתָא יִחוּד בֵּין תַּרְוַיְיהוּ, יָרוֹק. וּבְגִין דָּא אוּקְמוּהָ מָארֵי מַתְנִיתִין, מֵאֵימָתַי קוֹרִין אֶת שְׁמַע בְּשַׁחֲרִית, מִשֶּׁיַּכִּיר בֵּין תְּכֵלֶת לְלָבָן. וּבְגִין דָּא תַּקִּינוּ פָּרָשַׁת צִיצִית לְמִקְרֵי לָהּ בְּיִחוּדָא.
רבי יהודה: כמה עדים עשה הקבה להעיד באדם - רגליו עיניו ולשונו וידיו
וְנָתְנוּ עַל צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה,לפרש ספרא דצניעותא דלקמן כַּמָּה עֵדִים עָשָׂה הקב"ה לְהָעִיד בָּהֶם בְּנֵי אָדָם,כמה מלאכים המזהירים ומעידים באדם לשמור אבריו שלא יחטא בהם וְכֻלָּם בְּעֵצָה וּבְעֵדוּת עוֹמְדִים מוּלוֹ.בעצה שיועצים לו שלא יחטא, ובעדות אם חטא ח"ו להעיד בו בדין. שאותו אדם מיד כש קָם בַּבּקֶר,ו מוֹשִׁיט רַגְלָיו לָלֶכֶתמיד ה - עֵדִים עוֹמְדִים מוּלוֹ, מַכְרִיזִים וְאוֹמְרִים: א. מצד ימין ׳רַגְלֵי חֲסִידָיו יִשְׁמֹר וְגוֹבהנהגה עליונה, אך גם אתה מצווה בכך לשמור עצמך שלא לבוא לידי ניסיון כשנ"א ב. מצד שמאל '׳ (שמואל א ב). ׳שְׁמֹר רַגְלְךְ כַּאֲשֶׁר תֵּלֵךְ׳ ג. מצד אמצע, ולכן (משלי ד). ׳פַּלֵּס מַעְגַּל רַגְלֶךְ׳.מצד קו האמצעי שהוא בין שני הבחינות, שאין ראוי לאדם שיהיו מצעדיו כלם לצד א' אלא בפלס ומאזנים, לאחוז מזה, וגם מזה אל ינח ידיו בענייני עסקי המצות- אוה"ח.אף אם רק פּוֹתֵחַ עֵינָיו לְהִסְתַּכֵּל בָּעוֹלָם - הָעֵדִים אוֹמְרִים: (שם) ׳עֵינֶיךְ לְנֹכַח יַבִּיטוּ׳.ולא לצדדים אלא רק למקום שאשר נדרש לו כדי להמשיך הליכתו [ב. 'לנוכח' לדרך הממוצע מצד תפארת שבקו אמצעי ועי"ז יקשר השכינה בחג"ת ]. ואם קָם לְדַבֵּר - הָעֵדִים אוֹמְרִים:לפני שמוציא דברים מפיו: ׳נְצֹר לְשׁוֹנְךְ מֵרָע וְגוֹ'׳ואם ח"ו (תהלים לד). מוֹשִׁיט יָדָיו בְּדִבְרֵי הָעוֹלָםבהוויות העולם- הרי לפני שעושה רע - הָעֵדִים אוֹמְרִים: (שם) ׳סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב׳.
בלשון הזוהר
אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, כַּמָּה סַהֲדֵי עָבִיד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְאַסְהֲדָא בְּהוּ בִּבְנֵי נָשָׁא, וְכֻלְּהוּ בְּעֵיטָא וּבְסַהֲדוּתָא קַיְימִין לָקֳבְלֵיהּ. קָם בְּצַפְרָא אוֹשִׁיט רַגְלוֹי לְמֵהַךְ, סָהֲדַיָּיא קַיְימִין לָקֳבְלֵיהּ, מַכְרִיזִין וְאָמְרִין, ׳רַגְלֵי חֲסִידָיו יִשְׁמוֹר וְגוֹ'׳ (שמואל א ב, ט). ׳שְׁמוֹר רַגְלְךָ כַּאֲשֶׁר תֵּלֵךְ׳ (משלי ד, כו). ׳פַּלֵּס מַעְגַּל רַגְלֶךָ׳. אַפְתַּח עֵינוֹי לְאִסְתַּכְּלָא בְּעָלְמָא, סָהֲדַיָּיא אָמְרֵי, ׳עֵינֶיךָ לְנֹכַח יַבִּיטוּ׳ (משלי ד, כה). קָם לְמַלְּלָא, סָהֲדַיָּיא אָמְרֵי ׳נְצוֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע וְגוֹ'׳ (תהילים לד, יד). אוֹשִׁיט יְדוֹי בְּמִלֵּי עָלְמָא, סָהֲדַיָּיא אָמְרֵי ׳סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב׳ (תהילים לד, טו).
אם מציית להם יפה ואם לא השטן עומד על ימינו לשטנו ומעיד בחטאיו
אִםהאדם מְצַיֵּת לָהֶםלאותם מלאכים הרומזים לו אותם העצות - יָפֶה, וְאִם לֹא - כָּתוּב ׳וְהַשָּׂטָן עֹמֵד עַל יְמִינוֹ לְשִׂטְנוֹ׳ (זכריה ג, א) - כֻּלָּם מְעִידִים עָלָיו בַּחֲטָאָיו לְמַעְלָה.כולם ואף המלאך הטוב שבע"כ עונה אמן אחריו ומאידך גיסא אִם רוֹצֶה הָאִישׁ לְהִשְׁתַּדֵּל בַּעֲבוֹדַת הקב"ה - כֻּלָּם מְעִידִים סָנֵגוֹרְיָא לְפָנָיו, וְעוֹמְדִים לְהָעִיד עָלָיו טוֹבוֹת בְּשָׁעָה שֶׁצָּרִיךְ לוֹ.ד' כיתות עדים א. המעידים על הרגלים מהיכל לבנת הספיר. ב. המעידים על העיניים מהיכל עצם השמים ונוגה. ג. המעידים על הפה הם מהיכל קדש הקדשים. ד. והמעידים על הידים הם מהיכלי זכות אהבה ורצון [- אוה"ח].
בלשון הזוהר
אִי צַיִית לְהוּ, יָאוּת. וְאִי לָא, כְּתִיב ׳וְהַשָּׂטָן עוֹמֵד עַל יְמִינוֹ לְשִׂטְנוֹ׳ (זכריה ג, א). כֻּלְּהוּ סָהֲדִין עָלֵיהּ בְּחוֹבוֹי לְעֵילָּא. אִי בָּעֵי בַּר נָשׁ לְאִשְׁתַּדְּלָא בְּפוּלְחָנָא דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כֻּלְּהוּ סָהֲדִין סַנֵּיגוֹרִין קַמֵּיהּ, וְקַיְימִין לְאַסְהֲדָא עָלֵיהּ טָבָאן, בְּשַׁעֲתָא דְּאִצְטְרִיךְ לֵיהּ.
קם בבקר מברך ומניח תפילין רואה שם הקדוש רשום על ראשו ורצועות על לבו
ובכאן מונה הזוה"ק כנגד ד' אותיות שבשם ד' אזהרות וד' מצוות: קָם בַּבּקֶר, מְבָרֵךְ כַּמָּה בְרָכוֹת.ב. מֵנִיחַ תְּפִלִּין בְּרֹאשׁוֹ בֵּין עֵינָיו - רוֹצֶה לְהָרִים רֹאשׁוֹ, רוֹאֶה שֵׁם הַקָּדוֹשׁ הָעֶלְיוֹן אָחוּז וְרָשׁוּם עַל רֹאשׁוֹ. וּרְצוּעוֹת תְּלוּיוֹת לוֹ מִצַּד זֶה וּמִצַּד זֶה עַל לִבּוֹ. הֲרֵי מִסְתַּכֵּל בִּכְבוֹד רִבּוֹנוֹ. מוֹשִׁיט יָדָיו, רוֹאֶה יָד אַחֶרֶת מִתְקַשֶּׁרֶת בְּקֶשֶׁר הַשֵּׁם הַקָּדוֹשׁ,ד' אותיות דאדנ"י, מַחֲזִיר יָדוֹ וּמִסְתַּכֵּל בִּכְבוֹד רִבּוֹנוֹ.ג. מִתְעַטֵּף בְּעִטּוּף שֶׁל מִצְוָה בְּאַרְבַּע זָוִיּוֹתכנפות כְּסוּתוֹ,ובכאן מבאר ברייתא מספרא דצניעותא אַרְבָּעָה מְלָכִים יוֹצְאִים לִכְנֶגֶד אַרְבָּעָה.הם ד' האברים של רגלים ידיים עיניים ודיבור אַרְבָּעָה עֵדֵי אֱמֶת שֶׁל הַמֶּלֶךְ,הם הד' כנפות תְּלוּיִים מֵאַרְבַּע זָוִיּוֹת,של ציציותיו וּתְלוּיִים בָּהֶם כַּעֲנָבִים בָּאֶשְׁכּוֹל.
בלשון הזוהר
קָם בְּצַפְרָא, מְבָרֵךְ כַּמָה בִּרְכָאן. אֲנָח תְּפִילִין בְּרֵישֵׁיהּ בֵּין עֵינוֹי. בָּעֵי לְזַקְפָא רֵישֵׁיהּ, חָמֵי שְׁמָא קַדִּישָׁא עִלָּאָה, אָחִיד וְרָשִׁים עַל רֵישֵׁיהּ. וּרְצוּעִין תַּלְיָין מֵהַאי גִּיסָא וּמֵהַאי גִּיסָא עָל לִבֵּיהּ. הָא אֶסְתָּכַּל בִּיקָרָא דְּמָארֵיהּ. אוֹשִׁיט יְדוֹי, חָמֵי יְדָא אַחֲרָא, מִתְקַשְּׁרָא בְּקִשּׁוּרָא דִּשְׁמָא קַדִּישָׁא. אַהְדָּר יְדֵיהּ וְאִסְתָּכַּל בִּיקָרֵיהּ דְּמָארֵיהּ. אִתְעֲטָּף בְּעִטּוּפָא דְּמִצְוָה, בְּאַרְבַּע זִיוְיָין דִּכְסוּתֵיהּ, אַרְבַּע מַלְכִין נָפְקִין לְקַדְמוּת אַרְבַּע. אַרְבַּע סַהֲדֵי קְשׁוֹט דְּמַלְכָּא, תַּלְיָיא מֵאַרְבַּע זִיוְיָין, וְתַלְיָין בְּהוּ כַּעֲנָבִים בְּאִתְכְּלָא.
מָה אֶשְׁכּוֹל שֶׁבּוֹ כַּמָּה עֲנָבִים, כָּךְ מִצְוָה אַחַת, צִיצִית, וּתְלוּיִים בָּהּ כַּמָּה עֲנָבִים וְזַגִּים
מָה אֶשְׁכּוֹל שֶׁהוּא אֶחָד וּתְלוּיִים בּוֹ כַּמָּה עֲנָבִים, מִצַּד זֶה וּמִצַּד זֶה, כָּךְ זֶה מִצְוָה אַחַת,מצות ציצית וּתְלוּיִים בָּהּ כַּמָּה עֲנָבִים זַגִּים וּזְמוֹרוֹת צְרוּרִים בָּהֶם.ששקולה כנגד כל התורה כולה ומה שאמרו בברייתא שִׁבְעָה רָצִים אֵלּוּ הֵם שִׁבְעָה צְרוֹרוֹתכריכות שֶׁל תְּכֵלֶת שֶׁצָּרִיךְ לִכְרֹךְ בָּהּ בְּכָל אֶחָד וְאֶחָד, אוֹ לְהַגְדִּיל עַד שְׁלֹשָׁה עָשָׂר. מִי שֶׁיּוֹסִיף, לֹא יוֹסִיף עַל שְׁלֹשָׁה עָשָׂר. מִי שֶׁיְּמַעֵט, לֹא יְמַעֵט מִשִּׁבְעָה. וְלָמַדְנוּ, תְּכֵלֶת זוֹ הִיא סוֹד דָּוִד הַמֶּלֶךְ, בסוד המלכות וְזֶה חוּט אַבְרָהָם שֶׁזָּכָה בּוֹ לְבָנָיו אַחֲרָיו.בשכר שאמר אם מחוט ועד שרוך נעל זכה לחוט של תכלת ורצועה של תפילין (סוטה יז.) ובב"ר לך לך איתא דבזכות 'שרוך נעל' זכה למצות חליצה וכו'- והיינו מצד שאברהם הוא סוד הגרים במלכות בהיותו ראשית מצד הארת חסד למלכות מַה זֶּה תְּכֵלֶת? תַּכְלִית הַכֹּל. (וַדַּאי) והם דבר והיפוכו היוצאים ממקור אחד א. סוף ותכלית כל המדרגות, ב. דין המכלה הכל רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר,חלק על ת''ק וס''ל כִּסֵּא הַכָּבוֹד נִקְרָא.התכלת במלכות בבחי' היותה כסא לכל המדות שעם היות כסא הכבוד למעלה מתפשט עד למטה ולכן אמר ר''י 'איקרי' ואינה ממש - מאוה"ח
בלשון הזוהר
מָה אַתְכְּלָא, דְּאִיהוּ חַד, וְתַּלְיָין בֵּיהּ כַּמָה עֲנָבִים, מֵהַאי סְטָר וּמֵהַאי סְטָר. כַּךְ הַאי, מִצְוָה חֲדָא, וְתַּלְיָין בֵּיהּ כַּמָה עֲנָבִים, וְזָגִין וּזְמוֹרִין צְרִירִין בְּהוּ, שִׁבְעָה רְהִיטִין אִלֵּין אִינּוּן שִׁבְעָה צְרִירִין דִּתְכֶלְתָּא, דְּבָעֵי לְכַרְכָא בֵּיהּ בְּכָל חַד וְחָד, אוֹ לְאַסְגָּאָה עַד תְּלֵיסַר, מַאן דְּיוֹסִיף, לָא יוֹסִיף עָלַיְיהוּ עַל תְּלֵיסַר. מַאן דְּיִמְעַט, לָא יִמְעַט מִשִּׁבְעָה. וְתָאנָא, הַאי תְּכֵלֶת, הוּא רָזָא דְּדָוִד מַלְכָּא. וְדָא חוּטָא דְּאַבְרָהָם, דְּזָכָה בֵּיהּ לִבְנוֹי בַּתְרוֹי. מַאי תְּכֵלֶת. תַּכְלִית דְּכֹלָּא. (ודאי) רִבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, כִּסֵּא הַכָּבוֹד אִקְרֵי.
תכלת זו סוד דוד המלך וחוט אברהם - תכלית הכל - רבי יהודה: כסא הכבוד נקרא
רַבִּי יִצְחָקחלק ו אָמַר,דאף שהיא במלכות סוף המדרגות, היא מקבלת מששה עליונות וכלם נכללות בה, וזהו הטעם של שֶׁבַע כְּרִיכוֹת שֶׁהִיאכנגד שְׁכִינָה שְׁבִיעִית הַכֹּל בְּוַדַּאי. שֶׁהֲרֵי הִיא מִתְבָּרֶכֶת מִשִּׁשָּׁה אֲחֵרִים עַל יְדֵי הַצַּדִּיק. וְאִם שְׁלֹשָׁה עָשָׂר, שְׁלֹשָׁה עָשָׂר הֵם, כְּמוֹ שֶׁבֵּאֲרוּהָ בִּשְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה מִדּוֹת,שהם כנגד י"ג הארות של י"ג מידות של רחמים [שהם סוד ו' קצוות ממעלה למטה, וממטה למעלה ומלכות פתח כניסה להם] וְזֶהוּהמלכות היא ה פֶּתַח הַכֹּל.שדרכה עולים ונתקנים כל הספירות במעשה בני האדם ממטה ללמעלה
בלשון הזוהר
רִבִּי יִצְחָק אָמַר, שִׁבְעָה כְּרִיכָן דְּאִיהִי שְׁכִינְתָּא שְׁבִיעָתָא דְּכֹלָּא וַדַּאי. דְּהָא הִיא מִתְבָּרְכָא מִשִׁיתָּא אַחֲרָנִין, עַל יְדָא דְּצַדִּיק. וְאִי תְּלַת עֲשַׂר, תְּלַת עֲשַׂר אִינּוּן, כְּמָה דְּאוּקְמוּהָ בִּתְלַת עֲשַׂר מְכִילָן. וְהַאי הִיא פִּתְחָא דְּכֻלְּהוּ.
רבי יצחק: שבע כריכות זו שכינה שביעית המתברכת מששה אחרים - ואם שלשה עשר כמדות
ואין להקשות שא"כ היה ראוי שיהיו י"ד כריכות, [גם כנגד זו שהיא פתח הכניסה], ועוד היה ראוי שיהיו כל הכריכות בלבן וא' לבד בתכלת, לזה משיב וְהִיאהתכלת חוּט אֶחָד,כלומר שאין הי''ג מושגות אלא על ידו ולכך גוון החוט לבד וּרְשׁוּמָה בִגְוָנֶיהָ,ואינם מושגות אלא בפעולת המלכות- (מאוה"ח) וְצִבְעָהּ יוֹצֵא מִדָּג אֶחָדהוא החילזון שֶׁהוֹלֵךְ בְּיָם כִּנֶּרֶת. וְכִנֶּרֶת נִקְרֵאת עַל שְׁמָהּ.של המלכות וְעַל זֶה כִּנּוֹר לשון כנרת הָיָה תָלוּי מֵעַל מִטַּת דָּוִד, שֶׁהֲרֵי (שֶׁל דָּוִד) וַדַּאי הוּא כִּנּוֹר דָּוִד מְנַגֵּן מֵאֵלָיו לַמֶּלֶךְ הַקָּדוֹשׁ הָעֶלְיוֹן,שהוא ז"א וזהו סוד שיר השירים שהמלכות משוררת תמיד לז"א לעוררו על היחוד [- ממ"ד] וְלָכֵן גְּוָנָיווהתעוררותה של התכלת עוֹלִים עַד הָרָקִיעַ,שהוא הז"א וּמֵהָרָקִיעַ עַד הַכִּסֵּא. שהוא הבינה
בלשון הזוהר
וְהִיא חוּטָא חַד, וּרְשִׁימָא בִּגְוָונָהָא, וּגְוָונָא דִּילָהּ נָפִיק, מֵחַד נוּנָא דְּאָזִיל בְּיַם כִּנֶּרֶת. וְכִנֶּרֶת עַל שְׁמָהּ אִתְקְרֵי. וְעַל דָּא, כִּנּוֹר הֲוָה תָּלוּי לְעֵילָּא מֵעַרְסָא דְּדָוִד, דְּהָא (דדוד) וַדַּאי אִיהוּ כִּנּוֹר דְּדָוִד מְנַגֵּן מֵאֵלָיו, לְמַלְכָּא קַדִּישָׁא עִלָּאָה. וּבְגִין כָּךְ, גְּוָונוֹי עָיֵיל עַד רְקִיעָא, וּמֵרְקִיעָא עַד כּוּרְסְיָיא.
היא חוט אחד רשומה בגווניה מדג בים כנרת ולכן כנור דוד תלוי מעל מטתו
וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת יהו"ה. וְכָאן כָּתוּבלשון מִצְוָה, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים ביח) ׳מִצְוַת הַמֶּלֶךְ הִיארמז לכך כי יסוד המצות הן בהנהגת ה'מלכות' היינו שכשמקיים ציוי המלך הרי הוא מעיד על מלכותו, וזהו שאמרו גם ׳ (אסתר ג) - ׳מַדּוּעַ אַתָּה עוֹבֵר אֵת מִצְוַת הַמֶּלֶךְשכן ענינו של דבר המלך מצד העבד מגיע לידי ביטוי בקיום מצוותו׳ (אסתר ג, ג) - כִּיזהו ענין מִצְוַת הַמֶּלֶךְ - וְלָמַדְנוּ,מידת ה יְסוֹדשענינה חיבור הו'ק וְשֹׁרֶשׁהיינו שורש האילן היא הבינה בַּמֶּלֶךְ מִתְעַטְּרִים כְּאֶחָד,להשפיע על המלכות וְזוֹהִי זִכָּרוֹן וּפֶתַח לְכָל שְׁאָר הַכְּתָרִים,שמציאות המלכות מורכבת מכלל הארת הספירות שֶׁכָּתוּב ׳פִּתְחוּ לִי שַׁעֲרֵי צֶדֶקהם השערים למלכות הנקראת צדק, | ענין הצדק ההתחשבות בכלל כל ההבחנות והפרטים כדי להעלות את הדין באופן המעשי. [ג. 'אבוא בם' בחכמה ובבינה׳ (תהלים קיח, יט). וְכָתוּב זֶה הַשַּׁעַרמידת המלכות כהתכללות כלל הכוחות היא השער להגיע להשגת הז"א הנקרא שם יהו"ה לַה'. וְעַל זֶה כָּתוּב ׳וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת׳ מִצְות ה תיבת 'כל' ללמדנו באה' (במדבר טו, לט) - לְהַכְלִיל בָּזֶההנהגת כָּל שְׁאָר הַכְּתָרִים. וְלָכֵן הֵםאותם מלאכים היוצאים מז' כריכות שבציצית [שהזכיר לעיל, העומדים כנגד הארת ז' ספירות הם ש מְעִידִים עֵדוּתומגלים הארת החכמה הנקראת עדות] וְלֹא עוֹמְדִים בִּמְקוֹמָם,אלא משוטטים בעולם כעיני ה' [ב. יורדים עד מקום הפירוד ולא נשארים במקום הייחוד למעלה] מִשּׁוּם שֶׁהִיאשענינה של הציצית נקראת מצוה ע"ש שמזכרת ומכללת שאר כל המצוות בתוכה כענינה של הנהגת המלכות הכוללת בתוכה שאר כל המצוות וזהו ענין של תרי"ג מצוות התלויים במצוות ציצית. מִצְוַת. ובזה תבין ענין נוסף ששנינו במגילה כט: וְשָׁנִינוּ, תַּשְׁמִישֵׁי מִצְוָה נִזְרָקִין.וא"צ לנהוג בהם כבשאר תשמישי קדושה, וְאִם תֹּאמַר, הֲרֵי לוּלָב וַעֲרָבָה תַּשְׁמִישֵׁי קְדֻשָּׁה הֵם,שהרי שם רומזים לד' אותיות שם הוויה לָמָּה נִזְרָקִים? אֶלָּאמה היא הגדרת תַּשְׁמִישֵׁי קְדֻשָּׁה,רק אלו אשר מִשּׁוּם שֶׁרְשׁוּמִים בִּכְתִיבַת הַשֵּׁם הַקָּדוֹשׁ.
בלשון הזוהר
וְהָכָא כְּתִיב מִצְוָה, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר ׳מִצְוַת הַמֶּלֶךְ הִיא׳ (מלכים ב יח, לו). ׳מַדוּעַ אַתָּה עוֹבֵר אֵת מִצְוַת הַמֶּלֶךְ׳ (אסתר ג, ג). ׳כִּי מִצְוַת הַמֶּלֶךְ׳. וְתָאנָא, יְסוֹדָא וְשָׁרְשָׁא בְּמַלְכָּא מִתְעַטְּרִין כַּחֲדָא. וְהַאי הוּא כִּתְרָא וּפִתְחָא לְכָל שְׁאַר כִּתְרִין. דִּכְתִּיב, ׳פִּתְחוּ לִי שַׁעֲרֵי צֶדֶק׳ (תהילים קיח, יט). וּכְתִיב, ׳זֶה הַשַּׁעַר לַיהו"ה׳ (תהילים קיח, יט). וְעַל דָּא כְּתִיב, ׳וּרְאִיתֶם אוֹתוֹ וּזְּכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת יהו"ה׳, לְאַכְלְלָא בְּהַאי כָּל שְׁאַר כִּתְרִין. וְעַל דָּא אִינּוּן סַהֲדֵי סַהֲדוּתָא, וְלָא קַיְימֵי בְּדוּכְתַּיְיהוּ בְּגִין דְּאִיהִי מִצְוַת. וְתָנֵינָן, תַּשְׁמִישֵׁי מִצְוָה, נִזְרָקִין. וְאִי תֵּימָא, הָא לוּלָב וַעֲרָבָה וְכוּ', תַּשְׁמִישֵׁי קְדוּשָּׁה אִינּוּן, אֲמַאי נִזְרָקִין. אֶלָּא תַּשְׁמִישֵׁי קְדוּשָּׁה, בְּגִין דִּרְשִׁימִין בַּכְּתִיבָה דִּשְׁמָא קַדִּישָׁא.
תשמישי מצוה נזרקין ולולב וערבה תשמישי קדשה משום שרשומים בשם הקדוש
וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת יהו"ה. אָמַר רַבִּי יִצְחָק, אוֹתָם חוּטִים, לְהַרְאוֹת אֵיךְ תְּלוּיִים מִכָּאן וּמִכָּאן לְאַרְבָּעָה צִדְדֵי הָעוֹלָם מִמָּקוֹם זֶה, וְהִיא המלכות שׁוֹלֶטֶת עַל הַכֹּל בְּסוֹד הַלֵּב, [שהם בחשבון ח' פתילים לד' צדדים] שֶׁהִיא לֵב כָּל הָעוֹלָם הַזֶּה וְלֵבהעולמות הָעֶלְיוֹנִים, וּתְלוּיָהחכמה ובינה בַּלֵּב הָעֶלְיוֹן, בסוד אבא וְהַכֹּל הוּא בַּלֵּב שֶׁיּוֹצֵא מֵחָכְמָה עֶלְיוֹנָה. לבינה עילאה דאבא יסד ברתא. אָמַר רַבִּי יִצְחָק, שִׁעוּר שֶׁל זֶההחוטים (וְאֹרֶךְ) שֶׁל זֶה נִתְבָּאֵר בְּאוֹתִיּוֹת חֲקוּקוֹת שֶׁל רַבִּי אֶלְעָזָר. שחיבר בסוד האותיות
בלשון הזוהר
אָמַר רִבִּי יִצְחָק, אִינּוּן חוּטִין, לְאַחֲזָאָה הֵיךְ תַּלְיָין מִכָּאן וּמִכָּאן, לְד' סִטְרֵי עָלְמָא, מֵהַאי אֲתָר. וְאִיהִי שַׁלְטָא עַל כֹּלָּא. בְּרָזָא דְּלֵב, דְּאִיהִי לִבָּא דְּכָל הַאי עָלְמָא, וְלִבָּא דְּעִלָּאֵי, וְתַלְיָא בַּלֵּב עִלָּאָה. וְכֹלָּא הוּא בַּלֵּב, דְּנָפַק מֵחָכְמָה עִלָּאָה. אָמַר רִבִּי יִצְחָק, שִׁעוּרָא דְּהַאי, (ס"א ואורכא) דְּהַאי, אִתְּמַר בְּאַתְוָון גְּלִיפָן דְּרִבִּי אֶלְעָזָר.
רבי יצחק: אותם חוטים תלויים לארבעה צדדי העולם ושולטים בסוד הלב העליון
וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם. סד] וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם וְגו'. רק ולא קודם לכן כמו שנצטווה לבנות בית תחילה אח"כ שכך צריך לנהוג שכך נהג בבריאת העולם וכל זאת בדרישת סדרי האותיות שאותיות בראשי"ת הם אותיות ללמדך שראשית להכל הוא בניית הבית שבזה יוכל להיות עבד ה' ויקיים ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם.אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, אָמַר הקב"ה: מִי שֶׁרוֹצֶה לָלֶכֶת אַחַר יִרְאָתִי, יֵלֵךְ אַחַר הַלֵּב הַזֶּה וְאַחֲרֵי הָעֵינַיִם שֶׁעוֹמְדִים עָלֶיהָ. מִי הֵם עֵינַיִם אֵלֶּה?הם אלו מידות נצח והוד כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר ׳עֵינֵי ה' אֶל צַדִּיקִים׳ אל היסוד במידת צדיק (תהלים לד, טז) - אֲבָל אַתֶּם, לֹא ׳תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם׳שלכם - מָה הַטַּעַם? מִשּׁוּם שֶׁאַתֶּם זֹּנִים אַחֲרֵיהֶם.
בלשון הזוהר
אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, אָמַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, מַאן דְּבָעֵי לְמֵהַךְ בָּתַר דָּחַלְתִּי, יְהַךְ בָּתַר לִבָּא דָּא, וּבָתַר עַיְינִין דְּקַיְימִין עָלָהּ. מַאן אִינּוּן עַיְינִין. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, ׳עֵינֵי יהו"ה אֶל צַדִּיקִים׳ (תהלים לא) אֲבָל אַתֶּם לֹא ׳תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם׳. מַאי טַעְמָא בְּגִין דְּאַתֶּם זוֹנִים אַחֲרֵיהֶם.
רבי יהודה: הקבה - מי שרוצה ללכת אחר יראתי ילך אחר הלב הזה ואחרי העינים
אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם. אָמַר רַבִּי חִיָּיא, מָה הַטַּעַם כָּאןשהוזכרה כאן במצות ציצית זכירת יְצִיאַת מִצְרַיִם, שֶׁכָּתוּב ׳אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם׳ (ויקרא יט, לו)? אֶלָּא מִשּׁוּם שֶׁכְּשֶׁיָּצְאוּ מִמִּצְרַיִם, נִכְנְסוּ בְּחֵלֶק זֶה,של המלכות וּבָזֶהבהנהגה זו של המלכות הָרַג הקב"ה הֶרֶג בְּמִצְרַיִם.אנ"י ולא מלאך וְלָכֵן בִּמְקוֹמוֹ נִזְכַּר,דווקא שם אבל רק אח"כ במתן תורה זכו לעלות לדרגת ההנהגה של ז"א וּבִמְקוֹמוֹ הִזְהִירָם בָּזֶה.שאמר אנ"י ה' [שזו מלכות] אשר הוצאתי אתכם מארץ מצריים למידה זו של המלכות מַה זֶּה בִּמְקוֹמוֹ? מִשּׁוּם שֶׁמִּצְוָה זוֹשל ציצית הִיא מְקוֹמָהּ.של המלכות
בלשון הזוהר
אָמַר רִבִּי חִיָיא, מַאי טַעֲמָא הָכָא יְצִיאַת מִצְרַיִם, דִּכְתִּיב ׳אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם׳ (ויקרא יט, לו). אֶלָּא, בְּגִין דְּכַד נַפְקוּ מִמִּצְרָיִם, בְּהַאי חוּלָקָא עָאל. וּבְהַאי, קָטִיל קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא קָטוּלָא דְּמִצְרַיִם. וְעַל דָּא בְּאַתְרֵיהּ אִתְדְּכַר, וּבְאַתְרֵיהּ אִזְדְּהַר לְהוּ בְּדָא. מַאי בְּאַתְרֵיהּ. בְּגִין דְּהַאי מִצְוָה, הִיא אֲתָר דִּילָהּ.
רבי חייא ורבי ייסא: יציאת מצרים נזכרת כאן כי בזמן זה נכנסו ישראל לחלק המצוה
שָׁנָה רַבִּי יֵיסָא, כָּתוּב ׳כִּימֵי צֵאתְךְ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹתומדוע לשון הכתוב׳ (מיכה ז, טו) - כִּימֵי?!והלא כַּיּוֹם הָיָה צָרִיךְ לוֹ לִכְתֹּב, שֶׁהֲרֵי בִּזְמַן אֶחָד יָצְאוּ, וְלֹא הִתְעַכְּבוּ! אֶלָּא כְּמוֹ אוֹתָם יָמִים עֶלְיוֹנִים שֶׁהִתְבָּרְכָה בָהֶם כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל,אלו אותם ימים עליונים המכוונים כנגד ו' קצוות בסוד ז' ספירות של ז"א שמהם מתברכת כנסת ישראל כָּךְ עָתִיד הקב"ה לְהוֹצִיא אֶת יִשְׂרָאֵל מֵהַגָּלוּת, וְאָז כָּתוּב ׳וַאֲמַרְתֶּם בַּיּוֹם הַהוּא הוֹדוּ לַה' קִרְאוּ וְגוֹ'׳ (ישעיה יב, ד), ׳זַמְּרוּ ה' כִּי גֵאוּת עָשָׂהדבר גדול שנתגאה בו מוּדַעַת זֹּאת בְּכָל הָאָרֶץ׳ - מַה זֶּה ׳מוּדַעַת זֹּאת׳? מִשּׁוּם שֶׁעַכְשָׁובזמן הגלות נוֹדְעָה זֹּאתהיא מי ד ת ה מ ל כ ו ת ר ק בְּעִטּוּף מִצְוָה.ע"י עטיפת הציצית אבל בְּאוֹתוֹ זְמַןשלעתיד לבוא - ביום הגאולה תִּוָּדַע זֹּאתהנהגת המלכות בְּכַמָּה מִנְהָגִים שֶׁלָּהּבכל ההנהגות המשתלשלות מהארת אותם ז' ספירות בגילוי שהם יפעלו את ה'גאות עשה' שֶׁיַּעֲשֶׂה הקב"ה אוֹתוֹת וְנִסִּים בָּעוֹלָם,וזהו כימי צאתך מארץ מצריים אראנו נפלאות כאותם ימים שבהם היתה הארת הז"ס מז"א בגילוי אָז כָּתוּבעל אותם ימים כתוב ׳בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָדשיתגלה בהארת ייחודו׳ (זכריה יד, ט) - ׳בָּרוּךְ ה' לְעוֹלָם אָמֵן וְאָמֵן׳ - יִמְלֹךְ ׳ה' לְעוֹלָם אָמֵן וְאָמֵן׳.
בלשון הזוהר
תָּאנֵי רִבִּי יֵיסָא, כְּתִיב (מיכה ז טו) (מיכה ז טו) ׳כִּימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת׳. כִּימֵי, כַּיּוֹם מִבָּעֵי לֵיהּ, דְּהָא בְּחַד זִמְנָא נַפְקוּ וְלָא אִתְעַכְּבוּ. אֶלָּא כְּאִינּוּן יוֹמִין עִלָּאִין, דְּאִתְבָּרְכָא בְּהוּ כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל. כַּךְ זַמִּין קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְאַפָּקָא לְהוּ לְיִשְׂרָאֵל מִן גָּלוּתָא, וּכְדֵין כְּתִיב (ישעיהו יב ד) ׳וַאֲמַרְתֶּם בַּיוֹם הַהוּא הוֹדוּ לַיהו"ה קִרְאוּ וְגוֹ', זַמְּרוּ יהו"ה כִּי גֵּאוּת עָשָׂה מוּדַעַת זֹאת בְּכָל הָאָרֶץ׳. מַאי מוּדַעַת זֹאת. בְּגִין דְּהַשְׁתָּא אִשְׁתְּמוֹדְעָא זֹאת בְּעִטּוּפָא דְּמִצְוָה. בְּהַהוּא זִמְנָא אִשְׁתְּמוֹדְעָא זֹאת, בְּכַמָּה נִמוּסִין דִּילָהּ, דְּיַעֲבֵיד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אָתִין וְנִסִּין בְּעָלְמָא, כְּדֵין כְּתִיב (זכריה יד ט) ׳בַּיוֹם הַהוּא יִהְיֶה יהו"ה אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד׳. בָּרוּךְ ׳יהו"ה לְעוֹלָם אָמֵן וְאָמֵן׳. יִמְלוֹךְ ׳יהו"ה לְעוֹלָם אָמֵן וְאָמֵן׳.
ויקח קרח בן יצהר
סוד המחלוקת בשלום ובימין ושמאל
להמשיך לקרואהודעה אחת בלבד בכל יום, בשבע בבוקר: כרטיס מנוקד מן הזוהר לענינא דיומא. קבוצת הכרזות: רק ממלכת הזוהר כותבת בה, בלי שיחות.
להצטרף לקבוצת הזוהר היומיהמייל משמש לזוהר היומי בלבד. לא יימסר, לא יפורסם ולא ישמש לשום צורך אחר. ביטול בלחיצה אחת בכל מייל.