ממלכת הזוהר › זוהר › תרומה › מאמר 41: דין ענשי הגיהנם - סוד אש היצר הרע ומיתת ארץ הקדושה בלי מלאך המשחית › פיסקה 22 (קנא ע"ב)

הקיצו ורננו שכני עפר - ישני חברון לא מתים אלא ישנים ויודעים סתרים גנוזים

תרומה · דין ענשי הגיהנם - סוד אש היצר הרע ומיתת ארץ הקדושה בלי מלאך המשחית · מאמר 41 · פיסקה 22 · דף קנא ע"ב

לשון הזוהר

׳הָקִיצוּ וְרַנְּנוּ שׁוֹכְנֵי עָפָר׳ - שׁוֹכְנֵי, דַּיְירִין דְּמִיכִין, וְלָא מֵתִין. וּמַאן אִינּוּן. דְּמִיכִין דְּחֶבְרוֹן, דְּאִינּוּן לָא מֵתִין, אֶלָּא דְּמִיכִין. וְעַל דָּא כְּתִיב בְּהוּ גְּוִיעָה, כְּמַאן דְּגָוַוע, וְאִית בֵּיהּ קִיוּמָא לְאַנְעֲרָא. אוּף הָכִי אִינּוּן ד' זוּגֵי דְּחֶבְרוֹן, דְּמִיכִין אִינּוּן וְלָא מֵתִין, וְכֻלְּהוּ קַיְימוּ בְּקִיוּמַיְיהוּ בְּאִינּוּן גּוּפִין דִּלְהוֹן, וְיַדְעֵי סִתְרִין גְּנִיזִין, יַתִּיר מִשְּׁאָר בְּנֵי נָשָׁא. גְּנִיזִין הֲווֹ תַּמָּן גּוֹ פִּתְחָא דְּגַּן עֵדֶן אִינּוּן גּוּפִין דִּלְהוֹן, וְאִלֵּין אִינּוּן ׳שׁוֹכְנֵי עָפָר׳. וְעַל דָּא כָּל אִינּוּן דְּנַפְקוּ נִשְׁמָתַיְיהוּ בְּאַרְעָא קַדִּישָׁא, לָא נָפִיק עַל יְדֵי דְּהַהוּא מְחַבְּלָא, וְלָא שַׁלְטָא תַּמָּן, אֶלָּא עַל יְדֵי דְּמַלְאָכָא דְּרַחֲמֵי, דְּאַרְעָא קַדִּישָׁא קַיְּימָא בְּעַדְבֵיהּ.

תרגום

׳הָקִיצוּ וְרַנְּנוּ שּכְנֵי עָפָר׳ (ישעיה כו, יט) - שּכְנֵי - דַּיָּרִים יְשֵׁנִים, וְלֹא מֵתִים. וּמִי הֵם? יְשֵׁנֵי חֶבְרוֹן, שֶׁהֵם לֹא מֵתִים, אֶלָּא יְשֵׁנִים. וְלָכֵן כָּתוּב בָּהֶם גְּוִיעָה, כְּמִי שֶׁגּוֹוֵעַ וְיֵשׁ בּוֹ קִיּוּם לְהִתְנַעֵר. אַף כָּךְ אוֹתָם אַרְבַּע זוּגוֹת שֶׁל חֶבְרוֹן יְשֵׁנִים הֵם וְלֹא מֵתִים, וְכֻלָּם עוֹמְדִים בְּקִיּוּמָם בְּאוֹתָם הַגּוּפוֹת שֶׁלָּהֶם, וְיוֹדְעִים סְתָרִים גְּנוּזִים יוֹתֵר מִשְּׁאָר בְּנֵי אָדָם. גְּנוּזִים הָיוּ שָׁם תּוֹךְ פֶּתַח הַגַּן עֵדֶן אוֹתָם הַגּוּפִים שֶׁלָּהֶם, וְאֵלֶּה הֵם ׳שׁוֹכְנֵי עָפָר׳. וְלָכֵן כָּל אוֹתָם שֶׁיָּצְאָה נִשְׁמָתָם בָּאָרֶץ הַקְּדוֹשָׁה, אֵינָהּ יוֹצֵאת עַל יְדֵי אוֹתוֹ הַמַּשְׁחִית, וְלֹא שׁוֹלֵט שָׁם, אֶלָּא עַל יְדֵי מַלְאַךְ הָרַחֲמִים, שֶׁהָאָרֶץ הַקְּדוֹשָׁה עוֹמֶדֶת בְּגוֹרָלוֹ. קדִּישָׁא קיְּימָא בְ עדְבֵיהּ

נוסח בלי ניקוד (להעתקה ולחיפוש)

לשון הזוהר: ׳הקיצו ורננו שוכני עפר׳ - שוכני, דיירין דמיכין, ולא מתין. ומאן אינון. דמיכין דחברון, דאינון לא מתין, אלא דמיכין. ועל דא כתיב בהו גויעה, כמאן דגווע, ואית ביה קיומא לאנערא. אוף הכי אינון ד' זוגי דחברון, דמיכין אינון ולא מתין, וכלהו קיימו בקיומייהו באינון גופין דלהון, וידעי סתרין גניזין, יתיר משאר בני נשא. גניזין הוו תמן גו פתחא דגן עדן אינון גופין דלהון, ואלין אינון ׳שוכני עפר׳. ועל דא כל אינון דנפקו נשמתייהו בארעא קדישא, לא נפיק על ידי דההוא מחבלא, ולא שלטא תמן, אלא על ידי דמלאכא דרחמי, דארעא קדישא קיימא בעדביה.

התרגום: ׳הקיצו ורננו שכני עפר׳ (ישעיה כו, יט) - שכני - דירים ישנים, ולא מתים. ומי הם? ישני חברון, שהם לא מתים, אלא ישנים. ולכן כתוב בהם גויעה, כמי שגווע ויש בו קיום להתנער. אף כך אותם ארבע זוגות של חברון ישנים הם ולא מתים, וכלם עומדים בקיומם באותם הגופות שלהם, ויודעים סתרים גנוזים יותר משאר בני אדם. גנוזים היו שם תוך פתח הגן עדן אותם הגופים שלהם, ואלה הם ׳שוכני עפר׳. ולכן כל אותם שיצאה נשמתם בארץ הקדושה, אינה יוצאת על ידי אותו המשחית, ולא שולט שם, אלא על ידי מלאך הרחמים, שהארץ הקדושה עומדת בגורלו. קדישא קיימא ב עדביה

מן המפרשים

מקדש מלך: דלא מתו אלא ע"י דקב"ה פי' מלאכא דרחמי דקרי ליה הכי וכן בסמוך אמר אלין מתין דבארעא קדישא דאינון מתין דיליה. הרי שגם מתי א"י קרי להו מתים דיליה:

אור יקר: אלא על ידי היות חלקי המציאות ההוא נכללים בו, ויש, לשכלים הרוחניים סגולה שבהתעורר המסובב. יתעורר ,סבתו, ולזה יהיה האדם מעורר כבוד מלכות כדפירשנו לעיל, מלכות .סטרן, והיינו כדפירשו בפר׳ ויחי היאך ,אפשר שהמלכות תהיה , נקבה ומעוררת…

הסולם: הקיצו ורננו שוכני עפר: שוכני פירושו דיירים ישנים, ולא מתים, ומי הם. אלו הם ישני חברון שהם לא מתים אלא ישנים. וע"כ כתוב בהם גויעה, כמי שגווע ויש בו כח להינער. אף כן אלו ד' זוגי חברון ישנים הם ולא מתים, וכולם עומדים בקיומם…

לכל המפרשים על פיסקה זו

לקריאה נעימה של כל המאמר

כל דברי הזוהר על פסוק זה

פסוקים שהפיסקה מביאה: