ממלכת הזוהר › זוהר › זוהר חדש › מאמר 123: תקונא קדמאה בהמשכו - זרקא מקיף שופר הולך סגולתא בעלית השכינה ובקץ הגאלה › פיסקה 6

בונה עולמות ומחריבן בקלפות - ותפלת ערבית השורפת את קלפות הלילה

זוהר חדש · תקונא קדמאה בהמשכו - זרקא מקיף שופר הולך סגולתא בעלית השכינה ובקץ הגאלה · מאמר 123 · פיסקה 6

לשון הזוהר

׳וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ׳. בְּזִמְנָא דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא הֲוָה בְּאִלֵּין קְלִפִּין הֲוָה בּוֹנֶה עוֹלָמוֹת וּמַחֲרִיבָן. וְהָא אוֹקְמוּהּ דְּלֵית הַשְׁפָּעָה בְּכָל עָלְמִין. וְנָהָר דְּאִיהוּ צַדִּיק יֶחֱרַב וְיָבֵשׁ בִּתְרֵין עָלְמִין בְּעָלְמָא דֵּין וּבְעָלְמָא דְּאָתֵי. וְאִית מָאן דְּאָמַר דְּסָלִיק בְּמַחֲשַׁבְתֵּהּ לְמִבְנֵי עָלְמִין וּלְהַחֲרִיבָן, וְאָמַר דֵּין מְהַנְּיָן לִי וְדֵין לָא מְהַנְּיָן לִי. אִלֵּין דְּאִתְּמַר בְּהוֹן ׳אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ׳ מְהַנְּיָן לִי. אָחֳרָנִין דְּאִתְּמַר בְּהוֹן ׳וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ׳, דְּאַחֲזֵי עַל עָלְמִין דְּסָלִיק בִּרְעוּתֵהּ למבר' לוֹן וְלָא עָבִיד לוֹן עָלַיְהוּ. אִתְּמַר תֹּהוּ וָבֹהוּ בְּאִלֵּין אָמַר לָא מְהַנְיָן לִי. וּבְזִמְנָא דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּאִלֵּין קְלִפִּין אִתְּמַר בֵּהּ (איכה ג׳:מ״ד) ׳סַכֹּתָה בֶּעָנָן לֵךְ מֵעֲבוֹר תְּפִלָּה׳. בֹּהוּ וְחֹשֶׁךְ עָלַיְהוּ אִתְּמַר ׳וַיְהִי הֶעָנָן וְהַחֹשֶׁךְ׳ עָלַיְהוּ אִתְּמַר ׳וַיְהִי הֶעָנָן וְהַחֹשֶׁךְ׳. וְאִלֵּין אִנּוּן קְלִפִּין דֶּאֱגוֹזָא מֹחָא מִלְּגָאו דְּאִתְפְּלַג לְד' סִטְרִין, דָּא יְהוָֹ'ה דְּאִיהוּ לֹא קַבִּיל מְסָאֲבוּ. כמד"א (ירמיה יח, כג) הֲלֹא כֹה דְּבָרִי כָּאֵשׁ נְאֻם ה'. מָה אֶשָּׁא לֹא מְקַבֵּל טֻמְאָה אַף שְׁמֵהּ לֹא מְקַבֵּל טֻמְאָה. וּבְזִמְנָא דְּמִתְעָבְרִין אִלֵּין קְלִפִּין יִתָּבְרוּן מֵאֱגוֹזָא. צְלוֹתָא דְּאִיהִי שְׁכִינְתָּא אדנ'י סַלְקָא לְגַבֵּי בַּעְלָהּ דְּאִיהוּ יוּ"ד, וּסְלִיקַת כֹּלָּא דִּבְזִמְנָא דְּאִיהוּ הֲוָה מִתְכַּסְּיָא מִנֵּהּ בְּאִנּוּן קְלִפִּין, אִיהִי אִתְקְרִיאַת עֲנִיָּה יְבֵשָׁה, וְלֵית לָהּ אֶלָּא מַה דאביהו לָהּ עַבְדֵּהּ בַּחֲשַׁאי. וּבְהַהוּא זִמְנָא דְּאִתְפְּשַׁט קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מֵאִלֵּין קְלִפִּין אִתְּמַר בֵּהּ (ישעיהו ל׳:כ׳) ׳וְלֹא יִכָּנֵף עוֹד מוֹרֶיךָ וְהָיוּ עֵינֶיךָ רֹאוֹת אֶת מוֹרֶיךָ׳. וּמִיָּד דַּהֲוָא יַבָּשָׁה אִתְּמַר בֵּהּ ׳מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ׳. וְאִתְקְרִיאַת בְּרָכָה דִּילֵהּ, קְטֹרֶת דִּילֵהּ, קָרְבְּנָא דִּילֵהּ, קִשּׁוּרָא דִּילֵהּ, עוֹלָה דִּילֵהּ, וְאוֹקִירַת כָּל אִנּוּן קְלִפִּין וּסְלִיקַת לְגַבֵּהּ. הָדָא הוּא דִּכְתִיב (ויקרא ו׳:י״ח) ׳זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה׳, בִּצְלוֹתָא דְּשַׁחֲרִית. הִיא הָעֹלָה אִיהִי הָעוֹלָה לְגַבֵּהּ בִּצְלוֹתָא דְּמִנְחָה. עַל מוֹקְדָה ׳עַל הַמִּזְבֵּחַ כָּל הַלַּיְלָה׳ בִּצְלוֹתָא דְּעַרְבִית. דְּבֵהּ אִיהִי אוֹקִידַת כָּל אִלֵּין קְלִפִּין דְּשַׁלְטָאן בְּלֵילְיָא דְּאִיהִי גָּלוּתָא. וְכַד סְלִיקַת לְגַבֵּהּ, סְלִיקַת בְּכַמָּה רֵיחִין וּבָסְמִין דְּגִנְתָּא דְּעֵדֶן דְּאִיהִי גַּן דְּאוֹרַיְתָא. דְּעָלֵהּ אִתְּמַר (שיר ד) ׳גַּן נָעוּל אֲחֹתִי כַּלָּה׳. סְתִימָא דְּלָא אִתְפַּתְּחַת אֶלָּא לְגַבֵּי בַּעְלָהּ, וְכַד יֵיתֵי בַּעְלָהּ, ׳אֲדֹנָי שְׂפָתַי תִּפְתָּח׳, אִתְפַּתְּחַת לְגַבֵּי תְּרֵין סַמְכֵי קְשׁוֹט וְקַבִּילַת לָהּ (נ"א וקביל לה) בִּתְרֵין דְּרוֹעִין. הָדָא הוּא דִּכְתִיב (שם) ׳שְׂמֹאלוֹ תַּחַת לְרֹאשִׁי וִימִינוֹ תְחַבְּקֵנִי׳, יְהוָֹ'ה נָחִית לְגַבָּהּ וְדָא אִיהוּ רָזָא דְּאָמֵן יאהדונה'י, אִיהוּ חִבּוּרָא דִּתְרֵין שְׁמָהָן. וּבְגִין דָּא גָּדוֹל הָעוֹנֶה אָמֵן יוֹתֵר מִן הַמְבָרֵךְ. בְּהַהוּא זִמְנָא דִּיהוֹן תְּרֵין שְׁמָהָן כַּחֲדָא יִתְּעַר בְּרַתָּא דְּמַלְכָּא בְּשִׁיר הַשִּׁירִים וּבְמִשְׁלֵי וּבְקֹהֶלֶת, דְּאִנּוּן תְּרֵין שְׁמָהָן כַּחֲדָא, ׳שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים מָשָׁל׳, תְּלָת יוּדִין דְּאִנּוּן תְּלָת טִפִּין דְּמֹחָא דְּנָחְתִין מִן י' וּלְאָן אִתְמְשָׁכוּ לְגַבֵּי צַדִּיק דְּאִיהוּ קֶשֶׁת, וּמַה דַּהֲוָה קָטֹן אִתְעֲבִיד גָּדוֹל. וְרָזָא דְּמִלָּה שׁוֹפָר הוֹלֵךְ פָּזֵר גָּדוֹל מָתַי יִהְיֶה זָרִיק חֵץ בְּדִיּוֹקְנָא דָּא.

תרגום

׳וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ (בראשית א, ב)׳. בִּזְמַן שהקב"ה הָיָה בַּקְּלִפּוֹת הָאֵלֶּה, הָיָה בּוֹנֶה עוֹלָמוֹת וּמַחֲרִיב אוֹתָם, וַהֲרֵי בֵּאֲרוּהָ שֶׁאֵין הַשְׁפָּעָה בְּכָל הָעוֹלָמוֹת, וְהַנָּהָר שֶׁהוּא הַצַּדִּיק יֶחֱרַב וְיִיבַשׁ בִּשְׁנֵי הָעוֹלָמוֹת - בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא. וְיֵשׁ אוֹמֵר שֶׁעָלָה בְּמַחֲשַׁבְתּוֹ לִבְנוֹת עוֹלָמוֹת וּלְהַחֲרִיבָם, וְאָמַר: זֶה מוֹעִיל לִי וְזֶה אֵינוֹ מוֹעִיל לִי. אֵלֶּה שֶׁנֶּאֱמַר בָּהֶם ׳אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ׳ מוֹעִילִים לִי, אֲחֵרִים שֶׁנֶּאֱמַר בָּהֶם ׳וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ׳ - שֶׁמַּרְאֶה עַל עוֹלָמוֹת שֶׁעָלָה בִּרְצוֹנוֹ לְבָרְאָם וְלֹא עָשָׂה אוֹתָם. נֶאֱמַר ׳תֹּהוּ וָבֹהוּ׳ בָּאֵלֶּה, אָמַר: אֵינָם מוֹעִילִים לִי. וּבִזְמַן שהקב"ה הָיָה בַּקְּלִפּוֹת הָאֵלֶּה נֶאֱמַר בּוֹ (איכה ג׳:מ״ד) ׳סַכֹּתָה בֶעָנָן לֶךְ מֵעֲבֹר תְּפִלָּה׳. ׳בֹּהוּ וְחֹשֶׁךְ׳ עֲלֵיהֶם נֶאֱמַר ׳וַיְהִי הֶעָנָן וְהַחֹשֶׁךְ׳, וַעֲלֵיהֶם נֶאֱמַר ׳וַיְהִי הֶעָנָן וְהַחֹשֶׁךְ׳. וְאֵלֶּה הֵן קְלִפּוֹת הָאֱגוֹז - הַמֹּחַ מִבִּפְנִים שֶׁנֶּחְלָק לְאַרְבַּע רוּחוֹת. זוֹ יהו'ה שֶׁלֹּא קִבֵּל טֻמְאָה, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה יח, כג) ׳הֲלוֹא כֹה דְבָרִי כָּאֵשׁ נְאֻם ה׳׳ - מַה הָאֵשׁ אֵינָהּ מְקַבֶּלֶת טֻמְאָה, אַף שְׁמוֹ אֵינוֹ מְקַבֵּל טֻמְאָה. וּבִזְמַן שֶׁמִּתְעַבְּרוֹת הַקְּלִפּוֹת הָאֵלֶּה יִשָּׁבְרוּ מֵהָאֱגוֹז. הַתְּפִלָּה שֶׁהִיא הַשְּׁכִינָה אדנ'י עוֹלָה אֶל בַּעְלָהּ שֶׁהוּא יו"ד, וְעוֹלֶה הַכֹּל, שֶׁבִּזְמַן שֶׁהָיָה מִתְכַּסֶּה מִמֶּנָּה בַּקְּלִפּוֹת הָאֵלֶּה הִיא נִקְרֵאת עֲנִיָּה יְבֵשָׁה, וְאֵין לָהּ אֶלָּא מַה שֶּׁעוֹשֶׂה לָהּ בַּעְלָהּ בְּסֵתֶר. וּבְאוֹתוֹ הַזְּמַן שֶׁמִּתְפַּשֵּׁט הקב"ה מִן הַקְּלִפּוֹת הָאֵלֶּה, נֶאֱמַר בּוֹ (ישעיהו ל׳:כ׳) ׳וְלֹא יִכָּנֵף עוֹד מוֹרֶיךָ וְהָיוּ עֵינֶיךָ רֹאוֹת אֶת מוֹרֶיךָ׳. וּמִיָּד שֶׁהָיְתָה יַבָּשָׁה נֶאֱמַר בָּהּ ׳מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ׳, וְנִקְרֵאת בְּרָכָתוֹ, קְטֹרְתּוֹ, קָרְבָּנוֹ, קִשּׁוּרוֹ, עוֹלָתוֹ, וְהוֹקִירָה אֶת כָּל הַקְּלִפּוֹת הָהֵן וְעָלְתָה אֵלָיו. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (ויקרא ו׳:י״ח) ׳זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה׳ - בִּתְפִלַּת שַׁחֲרִית, ׳הִיא הָעֹלָה׳ - הִיא הָעוֹלָה אֵלָיו בִּתְפִלַּת מִנְחָה. ׳עַל מוֹקְדָה, עַל הַמִּזְבֵּחַ כָּל הַלַּיְלָה׳ - בִּתְפִלַּת עַרְבִית, שֶׁבָּהּ הִיא שׂוֹרֶפֶת אֶת כָּל הַקְּלִפּוֹת הָאֵלֶּה הַשּׁוֹלְטוֹת בַּלַּיְלָה שֶׁהוּא הַגָּלוּת. וּכְשֶׁהִיא עוֹלָה אֵלָיו, עוֹלָה בְּכַמָּה רֵיחוֹת וּבְשָׂמִים שֶׁל גַּן הָעֵדֶן שֶׁהוּא גַּן הַתּוֹרָה, שֶׁעָלָיו נֶאֱמַר (שיר ד) ׳גַּן נָעוּל אֲחֹתִי כַלָּה׳ - סָתוּם שֶׁאֵינוֹ נִפְתָּח אֶלָּא לְבַעְלָהּ, וּכְשֶׁיָּבוֹא בַּעְלָהּ - ׳אֲדֹנָי שְׂפָתַי תִּפְתָּח׳ - נִפְתַּחַת אֶל שְׁנֵי סַמְכֵי הָאֱמֶת וּמְקַבֶּלֶת אוֹתָהּ (נ"א וקביל לה) בִּשְׁתֵּי הַזְּרוֹעוֹת. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (שם) ׳שְׂמֹאלוֹ תַּחַת לְרֹאשִׁי וִימִינוֹ תְּחַבְּקֵנִי׳ - יהו'ה יוֹרֵד אֵלֶיהָ, וְזֶהוּ סוֹד ׳אָמֵן׳ יאהדונה'י - חִבּוּר שְׁנֵי הַשֵּׁמוֹת. וּמִשּׁוּם כָּךְ ׳גָּדוֹל הָעוֹנֶה אָמֵן יוֹתֵר מִן הַמְבָרֵךְ׳. בְּאוֹתוֹ הַזְּמַן שֶׁיִּהְיוּ שְׁנֵי הַשֵּׁמוֹת כְּאֶחָד, תִּתְעוֹרֵר בַּת הַמֶּלֶךְ בְּשִׁיר הַשִּׁירִים וּבְמִשְׁלֵי וּבְקֹהֶלֶת שֶׁהֵם שְׁנֵי שֵׁמוֹת כְּאֶחָד - ׳שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים מָשָׁל׳, שָׁלֹשׁ יודי"ן שֶׁהֵן שָׁלֹשׁ טִפּוֹת הַמֹּחַ הַיּוֹרְדוֹת מִן היו"ד, וּלְאָן נִמְשָׁכוֹת - אֶל הַצַּדִּיק שֶׁהוּא קֶשֶׁת, וּמַה שֶּׁהָיָה קָטָן נַעֲשָׂה גָּדוֹל. וְסוֹד הַדָּבָר: ׳שׁוֹפָר הוֹלֵךְ פָּזֵר גָּדוֹל, מָתַי יִהְיֶה זָרִיק חֵץ׳ - בְּדֶגֶם זֶה.

נוסח בלי ניקוד (להעתקה ולחיפוש)

לשון הזוהר: ׳והארץ היתה תהו׳. בזמנא דקדשא בריך הוא הוה באלין קלפין הוה בונה עולמות ומחריבן. והא אוקמוה דלית השפעה בכל עלמין. ונהר דאיהו צדיק יחרב ויבש בתרין עלמין בעלמא דין ובעלמא דאתי. ואית מאן דאמר דסליק במחשבתה למבני עלמין ולהחריבן, ואמר דין מהנין לי ודין לא מהנין לי. אלין דאתמר בהון ׳את השמים ואת הארץ׳ מהנין לי. אחרנין דאתמר בהון ׳והארץ היתה תהו ובהו׳, דאחזי על עלמין דסליק ברעותה למבר' לון ולא עביד לון עליהו. אתמר תהו ובהו באלין אמר לא מהנין לי. ובזמנא דקדשא בריך הוא באלין קלפין אתמר בה (איכה ג׳:מ״ד) ׳סכתה בענן לך מעבור תפלה׳. בהו וחשך עליהו אתמר ׳ויהי הענן והחשך׳ עליהו אתמר ׳ויהי הענן והחשך׳. ואלין אנון קלפין דאגוזא מחא מלגאו דאתפלג לד' סטרין, דא יהו'ה דאיהו לא קביל מסאבו. כמד"א (ירמיה יח, כג) הלא כה דברי כאש נאם ה'. מה אשא לא מקבל טמאה אף שמה לא מקבל טמאה. ובזמנא דמתעברין אלין קלפין יתברון מאגוזא. צלותא דאיהי שכינתא אדנ'י סלקא לגבי בעלה דאיהו יו"ד, וסליקת כלא דבזמנא דאיהו הוה מתכסיא מנה באנון קלפין, איהי אתקריאת עניה יבשה, ולית לה אלא מה דאביהו לה עבדה בחשאי. ובההוא זמנא דאתפשט קדשא בריך הוא מאלין קלפין אתמר בה (ישעיהו ל׳:כ׳) ׳ולא יכנף עוד מוריך והיו עיניך ראות את מוריך׳. ומיד דהוא יבשה אתמר בה ׳מלא כל הארץ כבודו׳. ואתקריאת ברכה דילה, קטרת דילה, קרבנא דילה, קשורא דילה, עולה דילה, ואוקירת כל אנון קלפין וסליקת לגבה. הדא הוא דכתיב (ויקרא ו׳:י״ח) ׳זאת תורת העלה׳, בצלותא דשחרית. היא העלה איהי העולה לגבה בצלותא דמנחה. על מוקדה ׳על המזבח כל הלילה׳ בצלותא דערבית. דבה איהי אוקידת כל אלין קלפין דשלטאן בליליא דאיהי גלותא. וכד סליקת לגבה, סליקת בכמה ריחין ובסמין דגנתא דעדן דאיהי גן דאוריתא. דעלה אתמר (שיר ד) ׳גן נעול אחתי כלה׳. סתימא דלא אתפתחת אלא לגבי בעלה, וכד ייתי בעלה, ׳אדני שפתי תפתח׳, אתפתחת לגבי תרין סמכי קשוט וקבילת לה (נ"א וקביל לה) בתרין דרועין. הדא הוא דכתיב (שם) ׳שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני׳, יהו'ה נחית לגבה ודא איהו רזא דאמן יאהדונה'י, איהו חבורא דתרין שמהן. ובגין דא גדול העונה אמן יותר מן המברך. בההוא זמנא דיהון תרין שמהן כחדא יתער ברתא דמלכא בשיר השירים ובמשלי ובקהלת, דאנון תרין שמהן כחדא, ׳שלשת אלפים משל׳, תלת יודין דאנון תלת טפין דמחא דנחתין מן י' ולאן אתמשכו לגבי צדיק דאיהו קשת, ומה דהוה קטן אתעביד גדול. ורזא דמלה שופר הולך פזר גדול מתי יהיה זריק חץ בדיוקנא דא.

התרגום: ׳והארץ היתה תהו (בראשית א, ב)׳. בזמן שהקב"ה היה בקלפות האלה, היה בונה עולמות ומחריב אותם, והרי בארוה שאין השפעה בכל העולמות, והנהר שהוא הצדיק יחרב וייבש בשני העולמות - בעולם הזה ובעולם הבא. ויש אומר שעלה במחשבתו לבנות עולמות ולהחריבם, ואמר: זה מועיל לי וזה אינו מועיל לי. אלה שנאמר בהם ׳את השמים ואת הארץ׳ מועילים לי, אחרים שנאמר בהם ׳והארץ היתה תהו ובהו׳ - שמראה על עולמות שעלה ברצונו לבראם ולא עשה אותם. נאמר ׳תהו ובהו׳ באלה, אמר: אינם מועילים לי. ובזמן שהקב"ה היה בקלפות האלה נאמר בו (איכה ג׳:מ״ד) ׳סכתה בענן לך מעבר תפלה׳. ׳בהו וחשך׳ עליהם נאמר ׳ויהי הענן והחשך׳, ועליהם נאמר ׳ויהי הענן והחשך׳. ואלה הן קלפות האגוז - המח מבפנים שנחלק לארבע רוחות. זו יהו'ה שלא קבל טמאה, כמו שנאמר (ירמיה יח, כג) ׳הלוא כה דברי כאש נאם ה׳ - מה האש אינה מקבלת טמאה, אף שמו אינו מקבל טמאה. ובזמן שמתעברות הקלפות האלה ישברו מהאגוז. התפלה שהיא השכינה אדנ'י עולה אל בעלה שהוא יו"ד, ועולה הכל, שבזמן שהיה מתכסה ממנה בקלפות האלה היא נקראת עניה יבשה, ואין לה אלא מה שעושה לה בעלה בסתר. ובאותו הזמן שמתפשט הקב"ה מן הקלפות האלה, נאמר בו (ישעיהו ל׳:כ׳) ׳ולא יכנף עוד מוריך והיו עיניך ראות את מוריך׳. ומיד שהיתה יבשה נאמר בה ׳מלא כל הארץ כבודו׳, ונקראת ברכתו, קטרתו, קרבנו, קשורו, עולתו, והוקירה את כל הקלפות ההן ועלתה אליו. זהו שכתוב (ויקרא ו׳:י״ח) ׳זאת תורת העלה׳ - בתפלת שחרית, ׳היא העלה׳ - היא העולה אליו בתפלת מנחה. ׳על מוקדה, על המזבח כל הלילה׳ - בתפלת ערבית, שבה היא שורפת את כל הקלפות האלה השולטות בלילה שהוא הגלות. וכשהיא עולה אליו, עולה בכמה ריחות ובשמים של גן העדן שהוא גן התורה, שעליו נאמר (שיר ד) ׳גן נעול אחתי כלה׳ - סתום שאינו נפתח אלא לבעלה, וכשיבוא בעלה - ׳אדני שפתי תפתח׳ - נפתחת אל שני סמכי האמת ומקבלת אותה (נ"א וקביל לה) בשתי הזרועות. זהו שכתוב (שם) ׳שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני׳ - יהו'ה יורד אליה, וזהו סוד ׳אמן׳ יאהדונה'י - חבור שני השמות. ומשום כך ׳גדול העונה אמן יותר מן המברך׳. באותו הזמן שיהיו שני השמות כאחד, תתעורר בת המלך בשיר השירים ובמשלי ובקהלת שהם שני שמות כאחד - ׳שלשת אלפים משל׳, שלש יודי"ן שהן שלש טפות המח היורדות מן היו"ד, ולאן נמשכות - אל הצדיק שהוא קשת, ומה שהיה קטן נעשה גדול. וסוד הדבר: ׳שופר הולך פזר גדול, מתי יהיה זריק חץ׳ - בדגם זה.

מן המפרשים

ביאור הגר"א: מן המקבילה בתיקוני זוהר מאמר פה, יב (לא:) בתרין עלמין כו'. כמ"ש שם שכינה עילאה שכינה תתאה וזה שכתוב אצל כל העריות ונכרתה, שאמרו הכרת תכרת, הכרת בעה"ז תכרת בעה"ב:

לכל המפרשים על פיסקה זו

כל דברי הזוהר על פסוק זה

פסוקים שהפיסקה מביאה: