מעשה ברבי פרחיה והמת שנמצא בשדה - והנפש שנצטותה להשלים לגומלה
זוהר חדש · מדרש רות בהמשכו - מסע רבי פרחיה בעולם הנשמות ושכר קריאת שמע · מאמר 113 · פיסקה 7
לשון הזוהר
רַבִּי פְּרַחְיָא אֲמַר, כָּל זִמְנָא דְּגוּפָא לָא נָח בְּדוּכְתֵּיהּ, נַפְשָׁא דִילֵיהּ אוּף הָכֵי. וְאִיהוּ הֲוָה מִשְׁתַּדֵּיל תָּדִיר, לְמִנְדַע בְּהַהִיא עַלְמָא דְנִשְׁמָתִין. יוֹמָא חַד הֲוָה אָזֵיל בְּחַקְלָא, וְאִשְׁתַּכַּח חַד גּוּפָא תְּחוֹת אִילָן חָרֵיב מִית. אַשְׁגַּח בֵּיהּ, וְאַשְׁכַּח דְּהוּא יְהוּדָאי, וְאַשְׁכַּח כְּרִיכִין דְּמִצְוָה, וְסַפְרָא דְאַגַּדְתָּא בַּהֲדֵיהּ. אֲמַר וַדַּאי תַּלְמִיד חָכָם הוּא. אִשְׁתַּדֵּל בְּקִבְרֵיהּ, וְאָזֵיל לְמָתָא, וְאַתְקֵין לֵיהּ תַּכְרִיכִין, וְקִבְרָא, וְזַמִּין בְּנֵי נָשָׁא, וּבְכָה עֲלֵיהּ, וְאִשְׁתַּדֵּל עֲלֵיהּ, וְאַפֵּיק כָּל מַאי דַהֲוֵי בִּידוֹי. כֵיוָן דְאִתְגְּנֵיז וְאִתְקְבַר הַהוּא גוּפָא, נֶפֶשׁ דִּלֵיהּ אָעֳלַת לְגוֹ מְתִיבְתָּא עִילָּאָה. אֲמָרוּ לָהּ, לֵית לָךְ הָכָא הַשְׁתָּא רְשׁוּת לְאָעֳלָא בְּדוּךְ דְּטִנָּרָא עִילָּאָה. זִילִי וְאַשְׁלִימִי טִיבוּ, לְמַאן דְּאַשְׁלֵים לָךְ.
תרגום
רַבִּי פְּרַחְיָה אָמַר, כָּל זְמַן שֶׁהַגּוּף אֵינוֹ נָח בִּמְקוֹמוֹ, נַפְשׁוֹ אַף כֵּן. וְהוּא הָיָה מִשְׁתַּדֵּל תָּמִיד, לָדַעַת בְּאוֹתוֹ עוֹלַם הַנְּשָׁמוֹת. יוֹם אֶחָד הָיָה הוֹלֵךְ בַּשָּׂדֶה, וְנִמְצָא גּוּף אֶחָד תַּחַת אִילָן חָרֵב מֵת. הִבִּיט בּוֹ, וּמָצָא שֶׁהוּא יְהוּדִי, וּמָצָא תַּכְרִיכֵי מִצְוָה, וְסֵפֶר אַגָּדָה עִמּוֹ. אָמַר, וַדַּאי תַּלְמִיד חָכָם הוּא. הִשְׁתַּדֵּל בִּקְבוּרָתוֹ, וְהָלַךְ לָעִיר, וְהֵכִין לוֹ תַּכְרִיכִים, וְקֶבֶר, וְהִזְמִין בְּנֵי אָדָם, וּבָכָה עָלָיו, וְהִשְׁתַּדֵּל עָלָיו, וְהוֹצִיא כָּל מַה שֶּׁהָיָה בְּיָדָיו. כֵּיוָן שֶׁנִּגְנַז וְנִקְבַּר אוֹתוֹ הַגּוּף, נַפְשׁוֹ נִכְנְסָה לְתוֹךְ הַיְשִׁיבָה הָעֶלְיוֹנָה. אָמְרוּ לָהּ, אֵין לָךְ כָּאן עַכְשָׁיו רְשׁוּת לְהִכָּנֵס בִּמְקוֹם הַצּוּר הָעֶלְיוֹן. לְכִי וְהַשְׁלִימִי טוֹבָה, לְמִי שֶׁהִשְׁלִים לָךְ.
נוסח בלי ניקוד (להעתקה ולחיפוש)
לשון הזוהר: רבי פרחיא אמר, כל זמנא דגופא לא נח בדוכתיה, נפשא דיליה אוף הכי. ואיהו הוה משתדיל תדיר, למנדע בההיא עלמא דנשמתין. יומא חד הוה אזיל בחקלא, ואשתכח חד גופא תחות אילן חריב מית. אשגח ביה, ואשכח דהוא יהודאי, ואשכח כריכין דמצוה, וספרא דאגדתא בהדיה. אמר ודאי תלמיד חכם הוא. אשתדל בקבריה, ואזיל למתא, ואתקין ליה תכריכין, וקברא, וזמין בני נשא, ובכה עליה, ואשתדל עליה, ואפיק כל מאי דהוי בידוי. כיון דאתגניז ואתקבר ההוא גופא, נפש דליה אעלת לגו מתיבתא עילאה. אמרו לה, לית לך הכא השתא רשות לאעלא בדוך דטנרא עילאה. זילי ואשלימי טיבו, למאן דאשלים לך.
התרגום: רבי פרחיה אמר, כל זמן שהגוף אינו נח במקומו, נפשו אף כן. והוא היה משתדל תמיד, לדעת באותו עולם הנשמות. יום אחד היה הולך בשדה, ונמצא גוף אחד תחת אילן חרב מת. הביט בו, ומצא שהוא יהודי, ומצא תכריכי מצוה, וספר אגדה עמו. אמר, ודאי תלמיד חכם הוא. השתדל בקבורתו, והלך לעיר, והכין לו תכריכים, וקבר, והזמין בני אדם, ובכה עליו, והשתדל עליו, והוציא כל מה שהיה בידיו. כיון שנגנז ונקבר אותו הגוף, נפשו נכנסה לתוך הישיבה העליונה. אמרו לה, אין לך כאן עכשיו רשות להכנס במקום הצור העליון. לכי והשלימי טובה, למי שהשלים לך.