ממלכת הזוהר › זוהר › וישלח › מאמר 4: ׳ויותר יעקב לבדו׳ - סכנת רוח הטומאה בהליכת יחיד בלילה › פיסקה 7 (קסט ע"ב)

רוח טומאה שורה בחלום ומולידה יצורים בלא שער בראש

וישלח · ׳ויותר יעקב לבדו׳ - סכנת רוח הטומאה בהליכת יחיד בלילה · מאמר 4 · פיסקה 7 · דף קסט ע"ב

לשון הזוהר

וְהָא אִתְּמָר, דְּכַד בַּר נָשׁ בְּחֶלְמֵיהּ וְלָא שַׁלִּיט בְּגוּפֵיהּ וְגוּפָא אִשְׁתַּכַּךְ, רוּחַ מְסָאֲבָא אַתְיָיא וְשַׁרְיָא עֲלֵיהּ. וְאִית זִמְנִין דְּרוּחֵי נוּקְבִין מְסָאֲבִין אַתְיָין וְקָרְבָן בַּהֲדֵיהּ, וּמָשְׁכִין לֵיהּ בַּהֲדַיְיהוּ וּמִתְחַמְמָן מִנֵּיהּ, וְאוֹלִידוּ לְבָתַר רוּחִין וּמַזִּיקִין (נגעי בני אדם נ"א כגוונא בני נשא). וּלְזִמְנִין אִתְחַזְיָין כְּחֵיזוּ בְּנֵי נָשָׁא בַּר דְּלֵית לוֹן שַׂעֲרֵי בְּרֵישָׁא.

תרגום

וַהֲרֵי נֶאֱמַר, שֶׁכְּשֶׁבֶּן אָדָם בַּחֲלוֹמוֹ וְלֹא שׁוֹלֵט בְּגוּפוֹ וְהַגּוּף שׁוֹכֵךְ, רוּחַ טֻמְאָה בָּאָה וְשׁוֹרָה עָלָיו, וְלִפְעָמִים רוּחוֹת נְקֵבוֹת טְמֵאוֹת בָּאוֹת וּקְרֵבוֹת אֵלָיו וּמוֹשְׁכוֹת אוֹתוֹ אֲלֵיהֶן וּמִתְחַמְּמוֹת מִמֶּנּוּ, וּמוֹלִידוֹת אַחַר כָּךְ רוּחוֹת וּמַזִּיקִים (נִגְעֵי בְּנֵי אָדָם, כְּמוֹ בְּנֵי אָדָם), וְלִפְעָמִים נִרְאִים כְּמַרְאֵה בְּנֵי אָדָם, פְּרָט לְזֶה שֶׁאֵין לָהֶם שְׂעָרוֹת בָּרֹאשׁ.

נוסח בלי ניקוד (להעתקה ולחיפוש)

לשון הזוהר: והא אתמר, דכד בר נש בחלמיה ולא שליט בגופיה וגופא אשתכך, רוח מסאבא אתייא ושריא עליה. ואית זמנין דרוחי נוקבין מסאבין אתיין וקרבן בהדיה, ומשכין ליה בהדייהו ומתחממן מניה, ואולידו לבתר רוחין ומזיקין (נגעי בני אדם נ"א כגוונא בני נשא). ולזמנין אתחזיין כחיזו בני נשא בר דלית לון שערי ברישא.

התרגום: והרי נאמר, שכשבן אדם בחלומו ולא שולט בגופו והגוף שוכך, רוח טמאה באה ושורה עליו, ולפעמים רוחות נקבות טמאות באות וקרבות אליו ומושכות אותו אליהן ומתחממות ממנו, ומולידות אחר כך רוחות ומזיקים (נגעי בני אדם, כמו בני אדם), ולפעמים נראים כמראה בני אדם, פרט לזה שאין להם שערות בראש.

מן המפרשים

אור החמה: דכד בר נש בחלמיה שהרהר ביום והנשמה נמשכת ביום אחר הטומאה כמו שנמשכה אחר מחשבתו בגוף אותו הכח החיצוני מכיר ובעת שאין אדם שליט בעצמו להשמר מהם דגופא אשתכח ויש לו מבוא ע"י רוח הטומאה השורה על האדם ולכך אית זמנא דחמי וגו' שם נקבות…

הסולם: והא אתמר, דכד וכו': והרי למדנו, כשהאדם בחלומו, ואינו שולט בגופו, והגוף נדם, רוח הטומאה בא ושורה עליו. ויש לפעמים, שרוחות נקבות טמאות באות וקרבות אליו, ומושכות אותו עמהן. ומתחממות ממנו, ומולידות אחר כך, רוחות ומזיקים ולפעמים…

לכל המפרשים על פיסקה זו

לקריאה נעימה של כל המאמר