׳ויבאה אל האדם׳ להתכלל בתורה שבכתב - אביה ואמה מתקנים, והבעל זן
בראשית · ויבן ה' אלהים את הצלע · מאמר 49 · פיסקה 4 · דף מט ע"א
לשון הזוהר
וַיְבִיאֶהָ אֶל הָאָדָם, בְּגִין דְּלָא בַּעֲיָא לְאִשְׁתַּכְּחָא בִּלְחוֹדָהָא אֶלָּא לְאִתְכַּלְלָא וּלְאִתְחַבְּרָא בְּתוֹרָה שֶׁבִּכְתָב, כֵּיוָן דְּאִתְחַבְּרַת בַּהֲדֵיהּ הוּא יָזוּן לָהּ וִיתַקֵּן לָהּ וְיִתֵּן לָהּ מָה דְּאִצְטְרִיךְ, הַיְינוּ דִּכְתִיב ׳וְאֵת הָאָרֶץ׳, וְהָא אוֹקִימְנָא. מִכָּאן אוֹלִיפְנָא, מַאן דְּאַנְסִיב בְּרַתֵּיהּ, עַד לָא תֵיעוּל לְבַעְלָהּ אֲבוּהָ וְאִמָּהּ מְתַקְּנִין לָהּ וְיָהֲבִין לָהּ כָּל מָה דְּאִצְטְרִיךְ, כֵּיוָן דְּאִתְחַבְּרַת בְּבַעְלָהּ הוּא יָזוּן לָהּ וְהוּא יִתֵּן לָהּ מָה דְּבַעֲיָא. תָּא חֲזִי, בְּקַדְמֵיתָא כְּתִיב ׳וַיִּבֶן יהו"ה אֱלֹהִי"ם אֶת הַצֵּלָע׳, דְּאַבָּא וְאִמָּא אַתְקִינוּ לָהּ (בְּכ"ד קִשּׁוּטִין. ׳וַיְבִאֶהָ׳ בְּגִימַטְרִיָּא כ"ד), וּלְבָתַר ׳וַיְבִיאֶהָ אֶל הָאָדָם׳ (וְאַעֲאלָא לֵיהּ בְּחָמֵשׁ קָלִין קוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה קוֹל חָתָן וְקוֹל כַּלָּה קוֹל מִצְהֲלוֹת חֲתָנִים) לְאִתְקַשְּׁרָא כֹּלָּא כַּחֲדָא וּלְאִתְחַבְּרָא חַד בְּחַד, וְהוּא יָהִיב לֵיהּ מָה דְּאִצְטְרִיךְ. דָּבָר אַחֵר, ׳אלהי"ם הֵבִין דַּרְכָּהּ׳, כַּד בְּרַתָּא בְּבֵי אִמָּא, הִיא אִסְתַּכְּלָא בְּכָל יוֹמָא בְּכָל מָה דְּבַעֲיָא בְּרַתָּהּ, דִּכְתִיב ׳אלהי"ם הֵבִין דַּרְכָּהּ׳, כֵּיוָן דְּחַבְּרַת לָהּ בְּבַעְלָהּ הוּא יָהִיב לָהּ כָּל מָה דְּבַעֲיָא וִיתַקֵּן עוֹבָדָהָא, הָדָא הוּא דִכְתִיב ׳וְהוּא יָדַע אֶת מְקוֹמָהּ׳. ‹מט.›(דָּבָר אַחֵר, הַאי קְרָא עַל חָכְמְתָא עִילָּאָה אִתְּמַר וְאִתְקַשַּׁר בְּרָזִין עִלָּאִין, דְּהָא נְקוּדָּה קַדְמָאָה לֵית מַאן דְּיָדַע בָּהּ כְּלָל, אֲבָל 'אלהי"ם הֵבִין דַּרְכָּהּ׳ דָּא עָלְמָא דְאָתֵי, 'וְהוּא׳, דָּא טְמִירָא דְּכָל טְמִירִין סְתִימָא דְּכָל סְתִימִין דְּאִקְּרִי 'הוּא׳, וְלָא יְדִיעַ בִּשְׁמָא):
תרגום
וַיְבִאֶהָ אֶל הָאָדָם - מִשּׁוּם שֶׁלֹּא צְרִיכָה לְהִמָּצֵא לְבַדָּהּ, אֶלָּא לְהִתְכַּלֵּל וּלְהִתְחַבֵּר בַּתּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב. כֵּיוָן שֶׁהִתְחַבְּרָה עִמּוֹ, הוּא יָזוּן אתָהּ וִיתַקֵּן אוֹתָהּ וְיִתֵּן לָהּ מַה שֶּׁצָּרִיךְ, הַיְנוּ מַה שֶּׁכָּתוּב וְאֵת הָאָרֶץ, וַהֲרֵי הֶעֱמַדְנוּ. מִכָּאן לָמַדְנוּ, שֶׁמִּי שֶׁמַּשִּׂיא אֶת בִּתּוֹ, עַד שֶׁלֹּא תִכָּנֵס לְבַעְלָהּ, אָבִיהָ וְאִמָּהּ מְתַקְּנִים אוֹתָהּ וְנוֹתְנִים לָהּ כָּל מַה שֶּׁצָּרִיךְ. כֵּיוָן שֶׁהִתְחַבְּרָה בְּבַעְלָהּ, הוּא יָזוּן אוֹתָהּ וְיִתֵּן לָהּ מַה שֶּׁצָּרִיךְ. בֹּא ורְאֵה, בַּתְּחִלָּה כָּתוּב וַיִּבֶן יהו"ה אלהי"ם אֶת הַצֵּלָע, שֶׁאַבָּא וְאִמָּא הִתְקִינוּ לָהּ. וְאַחַר כָּךְ וַיְבִאֶהָ אֶל הָאָדָם. לְהִתְקַשֵּׁר הַכֹּל כְּאֶחָד וּלְהִתְחַבֵּר אֶחָד בְּאֶחָד. וְהוּא נוֹתֵן לָהּ מַה שֶּׁצָּרִיךְ. דָּבָר אַחֵר אֱלֹהִי"ם הֵבִין דַּרְכָּהּ - כְּשֶׁהַבַּת בְּבֵית אִמָּא, הִיא מִסְתַּכֶּלֶת בְּכָל יוֹם בְּכָל מַה שֶּׁבִּתָּהּ צְרִיכָה, שֶׁכָּתוּב אֱלֹהִי"ם הֵבִין דַּרְכָּהּ. כֵּיוָן שֶׁחִבְּרָה אוֹתָהּ לְבַעְלָהּ, הוּא נוֹתֵן לָהּ כָּל מַה שֶּׁצָּרִיךְ וִיתַקֵּן מַעֲשֶׂיהָ. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב וְהוּא יָדַע אֶת מְקוֹמָהּ.
נוסח בלי ניקוד (להעתקה ולחיפוש)
לשון הזוהר: ויביאה אל האדם, בגין דלא בעיא לאשתכחא בלחודהא אלא לאתכללא ולאתחברא בתורה שבכתב, כיון דאתחברת בהדיה הוא יזון לה ויתקן לה ויתן לה מה דאצטריך, היינו דכתיב ׳ואת הארץ׳, והא אוקימנא. מכאן אוליפנא, מאן דאנסיב ברתיה, עד לא תיעול לבעלה אבוה ואמה מתקנין לה ויהבין לה כל מה דאצטריך, כיון דאתחברת בבעלה הוא יזון לה והוא יתן לה מה דבעיא. תא חזי, בקדמיתא כתיב ׳ויבן יהו"ה אלהי"ם את הצלע׳, דאבא ואמא אתקינו לה (בכ"ד קשוטין. ׳ויבאה׳ בגימטריא כ"ד), ולבתר ׳ויביאה אל האדם׳ (ואעאלא ליה בחמש קלין קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה קול מצהלות חתנים) לאתקשרא כלא כחדא ולאתחברא חד בחד, והוא יהיב ליה מה דאצטריך. דבר אחר, ׳אלהי"ם הבין דרכה׳, כד ברתא בבי אמא, היא אסתכלא בכל יומא בכל מה דבעיא ברתה, דכתיב ׳אלהי"ם הבין דרכה׳, כיון דחברת לה בבעלה הוא יהיב לה כל מה דבעיא ויתקן עובדהא, הדא הוא דכתיב ׳והוא ידע את מקומה׳. ‹מט.›(דבר אחר, האי קרא על חכמתא עילאה אתמר ואתקשר ברזין עלאין, דהא נקודה קדמאה לית מאן דידע בה כלל, אבל 'אלהי"ם הבין דרכה׳ דא עלמא דאתי, 'והוא׳, דא טמירא דכל טמירין סתימא דכל סתימין דאקרי 'הוא׳, ולא ידיע בשמא):
התרגום: ויבאה אל האדם - משום שלא צריכה להמצא לבדה, אלא להתכלל ולהתחבר בתורה שבכתב. כיון שהתחברה עמו, הוא יזון אתה ויתקן אותה ויתן לה מה שצריך, הינו מה שכתוב ואת הארץ, והרי העמדנו. מכאן למדנו, שמי שמשיא את בתו, עד שלא תכנס לבעלה, אביה ואמה מתקנים אותה ונותנים לה כל מה שצריך. כיון שהתחברה בבעלה, הוא יזון אותה ויתן לה מה שצריך. בא וראה, בתחלה כתוב ויבן יהו"ה אלהי"ם את הצלע, שאבא ואמא התקינו לה. ואחר כך ויבאה אל האדם. להתקשר הכל כאחד ולהתחבר אחד באחד. והוא נותן לה מה שצריך. דבר אחר אלהי"ם הבין דרכה - כשהבת בבית אמא, היא מסתכלת בכל יום בכל מה שבתה צריכה, שכתוב אלהי"ם הבין דרכה. כיון שחברה אותה לבעלה, הוא נותן לה כל מה שצריך ויתקן מעשיה. זהו שכתוב והוא ידע את מקומה.
מן המפרשים
אור יקר: אסתיים ואתקשר עלמא עילאה כי הבינה היא עלמא דדכורא כדפי׳ בזוהר פרשת ויצא.
כתם פז: ונשמתין דההוא בוצינא עילאה בה שריין. הבינה גם היא נקראת נר עליון, כי העטרת נקראת נר העולם התחתון:
מהרח"ו: מאן מקומה דא תורה שבכתב וכו'. כבר ידעת כי אשה דעתה קלה ( קידושין פ: ) שהיא תורה שבעל פה, מה שאין כן בתורה שבכתב שהיא עיקר הדעת: