ממלכת הזוהר › זוהר › אמור › מאמר 46: מצוא חפצך ודבר דבר - סוד הדבור שמעורר חל בקדשת השבת › פיסקה 3 (קה ע"א)

הרהור מתר כי לא נעשה ממנו קול אבל דבור עולה ומעורר קדשות המלך

אמור · מצוא חפצך ודבר דבר - סוד הדבור שמעורר חל בקדשת השבת · מאמר 46 · פיסקה 3 · דף קה ע"א

לשון הזוהר

בְּגִין כַּךְ, הִרְהוּר מוּתָּר. מַאי טַעְמָא. בְּגִין דְּהִרְהוּר לָא עָבִיד מִדִי וְלָא אִתְעָבִיד מִנֵּיהּ קָלָא, וְלָא סָלִיק. אֲבָל לְבָתַר דְּאַפִּיק מִלָּה מִפּוּמֵיהּ, הַהוּא מִלָּה אִתְעָבִיד קָלָא, וּבָקַע אֲוִירִין וּרְקִיעִין, וְסַלְּקָא לְעֵילָּא, וְאִתְעַר מִלָּה אָחֳרָא. וְעַל דָּא ׳מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר׳ כְּתִיב - וּמַאן דְּאַפִּיק מִלָּה קַדִּישָׁא מִפּוּמֵיהּ, מִלָּה דְּאוֹרַיְיתָא, אִתְעָבִיד מִנֵּיהּ קָלָא, וְסָלִיק לְעֵילָּא, וְאִתְעֲרוּ קִדּוּשֵׁי מַלְכָּא עִלָּאָה, וּמִתְעַטְּרָן בְּרֵישֵׁיהּ, וּכְדֵין אִשְׁתְּכַח חֶדְוָותָא לְעֵילָּא וְתַתָּא.

תרגום

מִשּׁוּם כָּךְ הִרְהוּר מֻתָּר. מָה הַטַּעַם? מִשּׁוּם שֶׁהִרְהוּר לֹא עוֹשֶׂה דָבָר וְלֹא נַעֲשֶׂה מִמֶּנּוּ קוֹל, וְלֹא עוֹלֶה. אֲבָל אַחַר שֶׁהוֹצִיא דִבּוּר מִפִּיו, אוֹתוֹ דִבּוּר נַעֲשֶׂה קוֹל, וּבוֹקֵעַ אֲוִירִים וּרְקִיעִים, וְעוֹלֶה לְמַעְלָה וּמְעוֹרֵר דָּבָר אַחֵר, וְעַל כֵּן כָּתוּב ׳מִמְּצוֹא חֶפְצְךְ וְדַבֵּר דָּבָר׳ (ישעיה נח, יג) - וּמִי שֶׁמּוֹצִיא דִבּוּר קָדוֹשׁ מִפִּיו, דְּבַר תּוֹרָה, נַעֲשֶׂה מִמֶּנּוּ קוֹל וְעוֹלֶה לְמַעְלָה, וּמִתְעוֹרְרוֹת קְדֻשּׁוֹת הַמֶּלֶךְ הָעֶלְיוֹן וּמִתְעַטְּרוֹת בְּרֹאשׁוֹ, וְאָז נִמְצֵאת שִׂמְחָה לְמַעְלָה וּלְמַטָּה.

נוסח בלי ניקוד (להעתקה ולחיפוש)

לשון הזוהר: בגין כך, הרהור מותר. מאי טעמא. בגין דהרהור לא עביד מדי ולא אתעביד מניה קלא, ולא סליק. אבל לבתר דאפיק מלה מפומיה, ההוא מלה אתעביד קלא, ובקע אוירין ורקיעין, וסלקא לעילא, ואתער מלה אחרא. ועל דא ׳ממצוא חפצך ודבר דבר׳ כתיב - ומאן דאפיק מלה קדישא מפומיה, מלה דאורייתא, אתעביד מניה קלא, וסליק לעילא, ואתערו קדושי מלכא עלאה, ומתעטרן ברישיה, וכדין אשתכח חדוותא לעילא ותתא.

התרגום: משום כך הרהור מתר. מה הטעם? משום שהרהור לא עושה דבר ולא נעשה ממנו קול, ולא עולה. אבל אחר שהוציא דבור מפיו, אותו דבור נעשה קול, ובוקע אוירים ורקיעים, ועולה למעלה ומעורר דבר אחר, ועל כן כתוב ׳ממצוא חפצך ודבר דבר׳ (ישעיה נח, יג) - ומי שמוציא דבור קדוש מפיו, דבר תורה, נעשה ממנו קול ועולה למעלה, ומתעוררות קדשות המלך העליון ומתעטרות בראשו, ואז נמצאת שמחה למעלה ולמטה.

מן המפרשים

הסולם: בגין כך הרהור וכו׳: משום זה הרהור מותר. מה הטעם. משום שהרהור אינו עושה כלום, ולא נעשה ממנו קול, ואינו עולה. אבל אחר שמוציא דיבור מפיו, דבור ההוא נעשה קול, ובוקע אוירים ורקיעים ועולה למעלה, ומעורר דבור אחר, של חול. וע״כ ממצוא…

לכל המפרשים על פיסקה זו

לקריאה נעימה של כל המאמר

כל דברי הזוהר על פסוק זה

פסוקים שהפיסקה מביאה: