אל אלהי הרוחת לכל בשר
סוד מסירות משה ואהרן וחשבון הנפש
ויפלו על פניהם ויאמרו אל אלהי הרוחת - משה ואהרן מסרו עצמם למיתה בנפילת אפים
וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם וַיֹּאמְרוּ אַל אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר. ׳וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם וַיֹּאמְרוּ אֵל אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר׳ (במדבר טז, כב) - בֹּא וּרְאֵה, מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן מָסְרוּ עַצְמָם לְמִיתָה,בסוד הכתוב 'אליך יהו"ה נפשי אשא', כדי להמתיק התעוררות הדינים על ישראל, ובמה? מנין שכך עשו בַּמֶּה? מִשּׁוּם שֶׁכָּתוּב ׳וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם וַיֹּאמְרוּ אֵל אֱלֹהֵי הָרוּחֹת׳ - רוּחֹת כָּתוּב חָסֵר וָא"ו.שהוא"ו הוא סוד עץ החיים שבהנהגת ז"א, וכאשר חסר 'הוא"ו' וּמִשּׁוּם זֶה עֵץ הַמָּוֶת הוּא,המלכות רגליה יורדות מות וּבְכָל מָקוֹם נְפִילַת אַפַּיִםבכל פעם שעושים נפילת אפיים מגיעים לְאוֹתוֹ מָקוֹם. וְעַל זֶה אֵל אֱלֹהֵי, מביא ראייה שהשם א"ל הוא בהנהגת המלכות אֵל - זֶהוּ שֶׁכָּתוּב ׳וְאֵל זֹּעֵם בְּכָל יוֹםהיינו שהנהגת המלכות היא מקור אותם דינים של זועם בכל יום,׳ (תהלים ז, יב). ׳אֱלֹהֵי הָרוּחֹת׳ - שֶׁהוּא מְקוֹם צְרוֹר נִשְׁמוֹת הָעוֹלָם, וְכָל הַנְּשָׁמוֹת לְשָׁם עוֹלוֹת,בכל לילה וכן אחר פטירת האדם וּמִשָּׁם בָּאוֹת.לעוה"ז [-רמ"ק] (שם נִרְאוֹת).
בלשון הזוהר
׳וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם וַיֹּאמְרוּ אֵל אֱלֹהֵי הָרוּחוֹת לְכָל בָּשָׂר׳ (במדבר טז, כב) - תָּא חֲזֵי, מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן מָסְרוּ גַּרְמַיְיהוּ לְמִּיתָה, בְּמָה, בְּגִין דִּכְתִּיב ׳וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם וַיֹּאמְרוּ אֵל אֱלֹהֵי הָרוּחוֹת׳ - רוּחַת כְּתִיב, חָסֵר וָא"ו. וּבְגִין כָּךְ אִילָנָא דְּמוֹתָא הוּא, וּבְכָל אֲתָר נְפִילַת אַנְפִּין לְהַהוּא אֲתָר הֲוִי. וְעַל דָּא אֵל אֱלֹהֵי, אֵל - הֲדָא הוּא דִכְתִיב, ׳וְאֵל זוֹעֵם בְּכָל יוֹם׳ (תהלים ז, יב). ׳אֱלֹהֵי הָרוּחוֹת׳ - דְּאִיהוּ אֲתָר צְרוֹרָא דְּנִשְׁמָתִין דְּעָלְמָא, וְכָל נִשְׁמָתִין תַּמָּן סַלְּקִין, וּמִתַּמָּן אַתְיָין. (נ"א תמן אתחזיין)
רבי יהודה: שמעו חכמים מלי - אליהוא חכה את איוב בדברים והודה על דין שמים
רַבִּי יְהוּדָה פָּתַח, ׳שִׁמְעוּ חֲכָמִים מִלָּי וְיֹדְעִים הַאֲזִינוּ לִי׳ (איוב לד, ב) - פָּסוּק זֶה אֱלִיהוּא אֲמָרוֹ. בֹּא וּרְאֵה מַה כָּתוּב, ׳וּבִשְׁלֹשֶׁת רֵעָיו חָרָה אַפּוֹ עַל אֲשֶׁר לֹא מָצְאוּ מַעֲנֶה וְגוֹ'׳ (שם לב). שֶׁהֲרֵי הֵם הָיוּ אוֹמְרִים דְּבָרִים, וְאִיּוֹב לֹא הָיָה מִתְנַחֵם עֲלֵיהֶם. מִכָּאן לָמַדְנוּ, מִי שֶׁנִּכְנָס לְנַחֵם אֶת הָאָבֵל, צָרִיךְ לְיַסֵּד דְּבָרִים בַּתְּחִלָּה, שֶׁהֲרֵי חֲבֵרָיו שֶׁל אִיּוֹב הָיוּ אוֹמְרִים דִּבְרֵי אֱמֶת, אֲבָל לְנַחֲמוֹ לֹא, מִשּׁוּם שֶׁצָּרִיךְ דְבָרִים שֶׁהוּא יוֹדֶה עֲלֵיהֶם (בְּדֶרֶךְ אֱמֶת), וְאָז יְקַבֵּל עָלָיו אֶת הַדִּין וְיוֹדֶה לַמֶּלֶךְ הַקָּדוֹשׁ עָלָיו. מַה כָּתוּב? וֶאֱלִיהוּא ׳חִכָּה אֶת אִיּוֹב בִּדְבָרִים וְגוֹ'׳. שֶׁהוֹדָה אַחַר כָּךְ לַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְקִבֵּל עָלָיו דִּין שָׁמַיִם.
בלשון הזוהר
רִבִּי יְהוּדָה פָּתַח, ׳שִׁמְעוּ חֲכָמִים מִלָּי וְיוֹדְעִים הַאֲזִינוּ לִי׳ (איוב לד, ב) - הַאי קְרָא אֱלִיהוּא אַמָרוֹ. תָּא חֲזֵי, מַה כְּתִיב ׳וּבִשְׁלֹשֶׁת רֵעָיו חָרָה אַפּוֹ עַל אֲשֶׁר לֹא מָצְאוּ מַעֲנֶה וְגוֹ'׳ (איוב לב, ג). דְּהָא אִינּוּן הֲוִו אַמְרִין מִלִּין, וְאִיּוֹב לָא הֲוָה אִתְנְחִים עָלַיְיהוּ. מֵהָכָא אוֹלִיפְנָא, מַאן דְּעָאל לְנַחֲמָא לְאָבֵל, בָּעֵי לְיַסְּדָא מִלִּין בְּקַדְמִיתָא, דְּהָא חַבְרַיָּיא דְּאִיּוֹב הֲווֹ אַמְרֵי מִלֵּי קְשׁוֹט, אֲבָל לְנַחֲמָא לֵיהּ לָאו, בְּגִין דְּבָעֵי מִלִּין דְּאִיהוּ יוֹדֵי עָלַיְיהוּ, (באורח קשוט), וּכְדֵין יְקַבֵּל עָלֵיהּ דִּינָא, וְיוֹדֵי לְמַלְכָּא קַדִּישָׁא עָלֵיהּ. מַה כְּתִיב, (איוב לב ד). ׳וְאֵלִיָּהוּ חִכָּה אֶת אִיּוֹב בִּדְבָרִים וְגוֹ'׳. דְּאוֹדֵי לְבָתַר לְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְקַבִּיל עָלֵיהּ דִּינָא דִּשְׁמַיָּא.
לכן אנשי לבב שמעו לי חלילה לאל מרשע - כי פעל אדם ישלם לו אותו מעשה
בֹּא וּרְאֵה, כָּתוּב (איוב לד) (איוב לד י) ׳לָכֵן אַנְשֵׁי לֵבָב שִׁמְעוּ לִי חָלִלָה לָאֵל מֵרֶשַׁע וְשַׁדַּי מֵעָוֶל (איוב לד, י)׳ - ׳לָכֵן אַנְשֵׁי לֵבָב שִׁמְעוּ לִי׳ - שְׁלֵמִים בַּכֹּל לְהַבְחִין דְּבָרִים. ׳חָלִלָה לָאֵל מֵרֶשַׁע׳ - זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (תהלים ז) ׳וְאֵל זֹּעֵם בְּכָל יוֹם (תהלים ז, יב)׳ - וְשַׁדַּי מֵעָוֶל - זֶה סָמוּךְ כְּנֶגֶד זֶה, (וַהֲרֵי פֵּרְשׁוּהָ) אֵל שַׁדַּי. (שם) ׳כִּי פֹעַל אָדָם יְשַׁלֶּם לוֹ, הֲרֵי אָדָם הוֹלֵךְ בָּעוֹלָם הַזֶּה וְעוֹשֶׂה מַעֲשָׂיו וְחוֹטֵא לִפְנֵי רִבּוֹנוֹ, אוֹתוֹ מַעֲשֶׂה תָלוּי עָלָיו לְשַׁלֵּם לוֹ דִּין׳ - זֶהוּ שֶׁכָּתוּב ׳כִּי פֹעַל אָדָם יְשַׁלֶּם לוֹ (איוב לד, יא)׳ - אוֹתוֹ מַעֲשֶׂה יְשַׁלֶּם לוֹ.
בלשון הזוהר
תָּא חֲזֵי, כְּתִיב ׳לָכֵן אַנְשֵׁי לֵבָב שִׁמְעוּ לִי חָלִילָה לָאֵל מֵרֶשַׁע וְשַׁדַּי מֵעָוְל׳ (איוב לד, י) - ׳לָכֵן אַנְשֵׁי לֵבָב שִׁמְעוּ לִי׳ - שְׁלֵימִין בְּכֹלָּא, לְאַבְחֲנָא מִלִּין. ׳חֲלִילָה לָאֵל מֵרֶשַׁע׳ - הֲדָא הוּא דִכְתִיב, ׳וְאֵל זוֹעֵם בְּכָל יוֹם׳ (תהלים ז, יב) - ׳וְשַׁדָּי מֵעָוְל׳ - דָּא סָמִיךְ לָקֳבְלָא דָּא, (והא אוקמוה) אֵל שַׁדָּי. ׳כִּי פוֹעַל אָדָם יְשַׁלֶּם לוֹ׳ (איוב לד, י), הָא בַּר נָשׁ אָזִיל בְּהַאי עָלְמָא, וְעָבִיד עֲבִידְתּוֹי וְחָטֵי קַמֵּי מָארֵיהּ, הַהוּא עוֹבָדָא תַּלְיָא עָלֵיהּ, לְשַׁלָּמָא לֵיהּ דִּינָא - הֲדָא הוּא דִכְתִיב ׳כִּי פוֹעַל אָדָם יְשַׁלֶּם לוֹ׳ - הַהוּא עוֹבָדָא ׳יְשַׁלֶּם לוֹ׳.
אם ישים אליו לבו - כשהאדם שם רצונו לשוב אז אל אלהי הרוחת אוסף רוחו ונשמתו
וְעִם כָּל זֶה - ׳אִם יָשִׂים אֵלָיו לִבּוֹ׳ (איוב לד, יד) - כֵּיוָן שֶׁהָאָדָם שָׂם לִבּוֹ וּרְצוֹנוֹ לָשׁוּב לִפְנֵי רִבּוֹנוֹ, אָז ׳אֵל אֱלֹהֵי הָרוּחֹת׳ ׳רוּחוֹ וְנִשְׁמָתוֹ אֵלָיו יֶאֱסֹף׳ - לְהִצָּרֵר בִּצְרוֹר הַחַיִּים, וְלֹא מַשְׁאִיר נַפְשׁוֹ בַּחוּץ לְהִדּוֹן בְּדִין אַחֵר.
בלשון הזוהר
וְעִם כָּל דָּא, ׳אִם יָשִׁים אֵלָיו לִבּוֹ׳ (איוב לד, יד) - כֵּיוָן דְּבַר נָשׁ שַׁוִּי לִבֵּיהּ וּרְעוּתֵיהּ לְאָתָבָא קַמֵּי מָארֵיהּ, כְּדֵין ׳אֵל אֱלֹהֵי הָרוּחוֹת׳ ׳רוּחוֹ וְנִשְׁמָתוֹ אֵלָיו יְאֱסוֹף׳ לְאִתְצַרְרָא בִּצְרוֹרָא דְּחַיֵּי, וְלָא שָׁבִיק לְנַפְשֵׁיהּ לְבַר, לְאִתְּדְּנָא בְּדִינָא אַחֲרָא.
רבי יוסי: מי פקד עליו ארצה - האח הגואל והבונה בית זה שם לב ורצון אל המת
רַבִּי יוֹסֵי אָמַר, דָּבָר זֶה סוֹד (אַחֵר) הוּא בַּדִּינִים הַנִּסְתָּרִים שֶׁל הקב"ה. ׳כִּי פֹעַל אָדָם יְשַׁלֶּם לוֹ׳ (איוב לד, יא) - לְהִדּוֹן בְּדִינוֹ, וּבְאוֹתָם מַעֲשִׂים שֶׁאָדָם עוֹשֶׂה בָּעוֹלָם הַזֶּה וּמַעֲלֵהוּ לְהִדּוֹן כְּמַעֲשָׂיו, וְיֹאבַד מֵהָעוֹלָם. מַה כָּתוּב אַחֲרָיו? ׳מִי פָקַד עָלָיו אָרְצָה וּמִי שָׂם תֵּבֵל כֻּלָּהּ׳ (איוב לד, יג) - ׳מִי פָקַד עָלָיו אָרְצָה׳ - זֶהוּ אָחִיו שֶׁגּוֹאֵל אוֹתוֹ. ׳וּמִי שָׂם תֵּבֵל כֻּלָּהּ׳ - שֶׁבּוֹנֶה בַּיִת וּבוֹנֶה בִּנְיַן עוֹלָם וְתִקּוּן וְיִשּׁוּב. מַה כָּתוּב אַחֲרָיו? ׳אִם יָשִׂים אֵלָיו לִבּוֹ׳ (איוב לד, יד) - אָדָם זֶה שֶׁצִּוָּה עָלָיו לִבְנוֹת בִּנְיָן, צָרִיךְ לְכַוֵּן לֵב וְרָצוֹן אֶל אוֹתוֹ הַמֵּת. מִכָּאן, אָדָם שֶׁבָּא עַל אוֹתָהּ אִשָּׁה בִּשְׁבִיל יֹפִי וְתַאֲוָה שֶׁלּוֹ, הֲרֵי בִּנְיַן עוֹלָם לֹא נִבְנֶה, שֶׁהֲרֵי רָצוֹן וְלֵב לֹא הִתְכַּוֵּן אֶל הַמֵּת.
בלשון הזוהר
רִבִּי יוֹסֵי אָמַר, הַאי מִלָּה רָזָא (אחרא) הוּא, בְּדִינִין טְמִירִין דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. ׳כִּי פּוֹעַל אָדָם יְשַׁלֶּם לוֹ׳ - לְאִתְּדְּנָא בְּדִינֵיה, וּבְאִינוּן עוֹבְדִין דְּבַר נַשׁ עַבִיד בְּהַאי עָלְמָא, וְסַלִיק לֵיהּ לְאִתְדַּנָא כְּעוֹבָדוֹי, וְיִתְאֲבִיד מֵעָלְמָא. מַה כְּתִיב בַּתְרֵיהּ, ׳מִי פָקַד עָלָיו אָרְצָה וּמִי שָׂם תֵּבֵל כֻּלָּהּ׳ - ׳מִי פָקַד עָלָיו אָרְצָה׳ - דָּא הוּא אָחוּהָּ דְּפָרִיק לֵיהּ. ׳וּמִי שָׂם תֵּבֵל כֻּלָּהּ׳ - דְּבָאנֵי בֵּיתָא, וּבָנֵי בִּנְיָין עָלְמָא, וְתִקּוּנָא וְיִשּׁוּבָא. מַה כְּתִיב בַּתְרֵיהּ, ׳אִם יָשִׁים אֵלָיו לִבּוֹ׳ - הַאי בַּר נָשׁ, דְּפָקִיד עָלֵיהּ לְמִבְנֵי בִּנְיָינָא, בָּעֵי לְכַוְּונָא לִבָּא וּרְעוּתָא לְגַבֵּיהּ דְּהַהוּא מִיתָא. מִכָּאן, בַּר נָשׁ דְּאָתֵי עַל הַהִיא אִתְּתָא, בְּגִין שְׁפִּירוּ וְתִיאוּבְתָּא דִּילָהּ, הָא בִּנְיָין עָלְמָא לָא אִתְבְּנֵי, דְּהָא רְעוּתָא וְלִבָּא לָא אִתְכְּוָּון לְגַבֵּי מִיתָא.
יגוע כל בשר יחד ואדם על עפר ישוב - התחדשות הבנין וחס הקבה שלא יאבדו מהעולם
וּמִשּׁוּם כָּךְ כָּתוּב ׳אִם יָשִׂים אֵלָיו לִבּוֹ׳ (איוב לד, יד) - בִּרְצוֹן הַלֵּב שֶׁיְּכַוֵּן אֵלָיו, אָז ׳רוּחוֹ וְנִשְׁמָתוֹ אֵלָיו יֶאֱסֹף׳ - וְנִמְשָׁךְ אֵלָיו לְהִבָּנוֹת בָּעוֹלָם הַזֶּה. מַה כָּתוּב אַחֲרָיו? ׳יִגְוַע כָּל בָּשָׂר יָחַד וְאָדָם עַל עָפָר יָשׁוּב׳ (איוב לד, טו) - ׳יִגְוַע כָּל בָּשָׂר יָחַד׳ - אוֹתוֹ גוּף יִבְלֶה בֶּעָפָר וְכָל אוֹתוֹ בָּשָׂר. וְעַכְשָׁו אָדָם ׳עַל עָפָר יָשׁוּב׳ - הֲרֵי הִתְחַדְּשׁוּת הַבִּנְיָן כְּמִקֹּדֶם, וְיָשׁוּב עַל עָפָר שֶׁל בִּנְיָן שֶׁל גּוּף אַחֵר כְּמוֹ שֶׁהָיָה בַּהַתְחָלָה. וְעַל זֶה רוּחַ וּנְשָׁמָה בִּידֵי הקב"ה, וְחָס עַל בְּנֵי אָדָם שֶׁלֹּא יֹאבְדוּ מֵהָעוֹלָם הַזֶּה וּמֵעוֹלָם אַחֵר, בִּגְלַל זֶה ׳אֵל אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר׳ (במדבר טז, כב).
בלשון הזוהר
וּבְגִין כַּךְ כְּתִיב, ׳אִם יָשִׁים אֵלָיו לִבּוֹ׳ (איוב לד, יד) - בִּרְעוּתָא דְּלִבָּא דִּיכַוִּין לְגַבֵּיהּ, כְּדֵין ׳רוּחוֹ וְנִשְׁמָתוֹ אֵלָיו יֶאֱסוֹף׳ - וְאִתְמְשַׁךְ גַּבֵּיהּ, לְאִתְבָּנָאָה בְּהַאי עָלְמָא. מַה כְּתִיב בַּתְרֵיהּ, ׳יִגְוַע כָּל בָּשָׂר יָחַד וְאָדָם עַל עָפָר יָשׁוּב׳ - ׳יִגְוַע כָּל בָּשָׂר יָחַד׳ - הַהוּא גּוּפָא יִתְבְּלֵי בְּעַפְרָא, וְכָל הַהוּא בִּשְׂרָא. וְהַשְׁתָּא, אָדָם ׳עַל עָפָר יָשׁוּב׳ - הָא חַדְתּוּתִין דְּבִנְיָנָא כְּמִלְּקַדְּמִין, וְיֵתוּב עַל עַפְרָא דְּבִנְיָינָא דְּגוּפָא אַחֲרָא, כְּמָה דְּהֲוָה בְּקַדְמִיתָא. וְעַל דָּא, רוּחָא וְנִשְׁמְתָא בִּידוֹי דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְחָיֵיס עָלַיְיהוּ דִּבְנֵי נָשָׁא, דְּלָא יִתְאֲבִידוּ מֵהַאי עָלְמָא, וּמֵעָלְמָא אַחֲרָא, בְּגִין כַּךְ ׳אֵל אֱלֹהֵי הָרוּחוֹת לְכָל בָּשָׂר׳.
ויאמר משה אל אהרן קח את המחתה
סוד הקטרת המשככת את הרגז
להמשיך לקרואהודעה אחת בלבד בכל יום, בשבע בבוקר: כרטיס מנוקד מן הזוהר לענינא דיומא. קבוצת הכרזות: רק ממלכת הזוהר כותבת בה, בלי שיחות.
להצטרף לקבוצת הזוהר היומיהמייל משמש לזוהר היומי בלבד. לא יימסר, לא יפורסם ולא ישמש לשום צורך אחר. ביטול בלחיצה אחת בכל מייל.