ממלכת הזוהר · לטעום מן הזוהרפיסקה 1 מתוך 7לשער המעיינים
גודל
רקע
גופן
התחלת מאמצע המאמר · לקריאה מתחילתו ↑
זוהר, פרשת פנחס · מאמר 118

והקרבתם אשה עלה להוי

זוהר ח"ג, פרשת פנחס, דף רנד:
כ-6 דקות קריאה
על מה המאמר

סוד כפרת הקרבנות על טפות המח ואש הקדש בשבת

והקרבתם אשה עלה להוי - עולה לאשים ואינה באה אלא על הרהור הלב

פָּתַח הָרוֹעֶה הַנֶּאֱמָן (רַבִּי שִׁמְעוֹן) וְאָמַר, כָּתוּב בְּפָרָשָׁה זוֹ, וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה עֹלָה לַה'. וּפֵרְשׁוּהָ, שֶׁעוֹלָה לָאִשִּׁים. וְלָכֵן סָמַךְ עוֹלָה לְאִשֶּׁה. וְעוֹד פֵּרְשׁוּהוּ, שֶׁאֵין עוֹלָה בָּאָה אֶלָּא עַל הִרְהוּר הַלֵּב. אור החמה ועוד אוקמוה וכו' ראיה שנית לשבועה במלכות ונדר בת"ת והענין כי הראיה הקודמת מהנדר הכרח לשבועה כאומרו ובגין דשבועה וכו' ובראיה זו משבועה הוכרח לנדר ולז"א דעצם המלך אדנ"י מלכות שמורה היותו אדון ומלך להנהגת העולם והוא עצם המלך הכוונה לבוש ותיק לחיי המלך דהיינו יהו"ה ת"ת נשמה לשם אדנ"י ובג"ד כי תדור נדר לה' ידוקדק *אולי צ"ל בענין. בעצי פסוק כי תדור נדר דהיינו דפ' כי תצא ולא פסוק ואיש כי ידור נדר לה' דכתיב בפ' מטות משום דקרא קאמר איש כי ידור נדר לה' או השבע שבועה דאפשר לשם יהו"ה הנז' קא מהדר. ואוף הכי אית רזא וכו' לתת מקום להתרתם מחכמה ובינה יש סוד שמורה היות הגעת הנדר והשבועה לחכמה ובינה כדמפרש ואזיל מהרמ"ק זלה"ה: בעה"ס פתח רעיא מהימנא וכו': פרע"מ ואמר, כתוב בפרשה זו, והקרבתם אשה עולה לה'. והעמידו אשר עולה היא לאשים, שכולה נשרפת באש, ומשום זה סמך עולה לאשה. ועוד העמידו שאין עולה באה אלא על הרהור הלב. יהל אור רעיא מהימנא. ובגין דא אמרין כו'. ב' פעמים מלך בינה, וב' פעמים כבוד מלכות כנ"ל:

בלשון הזוהר

פָּתַח רַעְיָא מְהֵימָנָא, (ד"א רבי שמעון) וְאָמַר, כְּתִיב בְּפַרְשְׁתָּא דָּא, וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה עוֹלָה לַיהו"ה. וְאוֹקְמוּהָ, דְּעוֹלָה לָאִשִּׁים. וּבְגִין כָּךְ סָמַךְ עוֹלָה לְאִשֶּׁה. וְעוֹד אוֹקְמוּהָ, דְּלֵית עוֹלָה אַתְיָא אֶלָּא עַל הִרְהוּר הַלֵּב.

שיתוף הפיסקהלהעמיק בפיסקה זו

כל הקרבנות באים לכפרה על טפות המח - עגות מצות כי לא חמץ פרים מצד הדין שחיטתם בצפון

וַדַּאי, כָּל הַקָּרְבָּנוֹת לֹא בָאִים אֶלָּא לְכַפָּרָה. כָּל קָרְבָּן וְקָרְבָּן עַל כָּל אֵיבָרִים שֶׁל אָדָם כְּפִי אוֹתוֹ חֵטְא שֶׁל אוֹתוֹ אֵיבָר. עַל טִפּוֹת הַמֹּחַ נֶאֱמַר, ׳עֻגֹת מַצּוֹת כִּי לֹא חָמֵץ׳ (שמות יב, לט) - אִם זוֹרֵק טִפּוֹת רִאשׁוֹנוֹת קֹדֶם שֶׁהֶחְמִיצוּ בְּמָקוֹם שֶׁלֹּא שֶׁלּוֹ. וְעַל אֵלּוּ שֶׁהֶחְמִיצוּ וְזָרַק אוֹתָן בְּמָקוֹם שֶׁלֹּא צָרִיךְ, צָרִיךְ לְהָבִיא עֲלֵיהֶן לֶחֶם חָמֵץ, וְאוֹתָם לַחְמֵי תוֹדָה כָּךְ הֵם - מֵהֶם חָמֵץ וּמֵהֶם מַצָּה. פָּרִים - מִצַּד הַדִּין, וְכֵן כְּבָשִׂים וְאֵילִים וְעַתּוּדִים וְעִזִּים. מִשּׁוּם שֶׁהֵם פְּנֵי שׁוֹר, כֻּלָּם שְׁחִיטָתָם בַּצָּפוֹן, וְקִבּוּל דָּמָם בִּכְלִי שָׁרֵת בַּצָּפוֹן. בעה"ס ודאי כל קרבנין וכו': ודאי כל הקרבנות אינם באים אלא לכפרה, כל קרבן וקרבן מכפר על כל אבר ואבר של האדם כפי החטא שחטא באותו אבר. על טפות המוח, דהיינו החטא של מוציא זרע לבטלה, מביא, עוגות מצות כי לא חמץ. דהיינו אם זרק טפות ראשונות, מטרם שהחמיצו במקום שאינו שלו, דהיינו בלי נקבה אסורה, שבה מחמיצים הטפות. ועל אלו שהחמיצו, שזרק אותם במקום שאינו צריך, דהיינו בנקבה האסורה לו, ששם מחמיצים הטפות. הוא צריך להביא עליהם לחם חמץ. ואלו לחמי תודה כך היו, מהם חמץ ומהם מצה.

בלשון הזוהר

וַדַּאי, כָּל קָרְבְּנִין לָא אַתְיָין, אֶלָּא לְכַפְּרָא. כָּל קָרְבְּנָא וְקָרְבְּנָא, עַל כָּל אֵבָרִין דְּבַּר נָשׁ, כְּפוּם הַהוּא חֵטְא דְּהַהוּא אֵבֶר. עַל טִפִּין דְּמוֹחָא, ׳עוּגוֹת מַצּוֹת כִּי לֹא חָמֵץ׳ (שמות יב, לט). אִי זָרִיק טִפִּין קַדְמָאִין, קֹדֶם דְּאַחְמִיצּוּ, בַּאֲתָר דְּלָאו דִּילֵיהּ. וְעַל אִלֵּין דְּאַחְמִיצּוּ, וְזָרִיק לוֹן בַּאֲתָר דְּלָא אִצְּטְרִיךְ, צָּרִיךְ לְאַיְיתָאָה עָלַיְיהוּ לֶחֶם חָמֵץ, וְאִינּוּן לַחְמִי תּוֹדָה הָכִי הֲווֹ, מִנְּהוֹן חָמֵץ, וּמִנְּהוֹן מַצָּה. פָּרִים מִסִּטְרָא דְּדִינָא, כְּבָשִׂים וְאֵילִים וְעַתּוּדִים וְעִזִּים. בְּגִין דְּאִינּוּן אַנְפֵּי דְּשׁוֹר, כֻּלְּהוּ שְׁחִיטָתָן בַּצָּפוֹן, וְקִבּוּל דָּמָן בִּכְלֵי שָׁרֵת בַּצָּפוֹן.

שיתוף הפיסקהלהעמיק בפיסקה זו

שחיטה קבלה וזריקה כלם בצפון לבסם מדת הדין הבאה מהגבורה - בית דין הגדול והקטן

שְׁחִיטָה וְקַבָּלָה וּזְרִיקָה כֻּלָּם בַּצָּפוֹן, לְבַסֵּם מִדַּת הַדִּין שֶׁבָּאָה לְבֵית דִּין מִצַּד הַגְּבוּרָה. בֵּית דִּין הַגָּדוֹל מִצַּד הַגְּבוּרָה, שֶׁשָּׁם בִּינָה. בֵּית דִּין הַקָּטָן מִצַּד הַמַּלְכוּת. וְכָל אוֹתָם שׁוֹפְכֵי דָמִים לְמִצְוָה הֵם מִצַּד הַגְּבוּרָה. בעה"ס פרים מסטרא דדינא וכו': פרים הם מצד הדין. וכן כבשים ואילים ועתודים ועזים כולם הם מצד הדין, משום שהם פני שור, שנאמר ופני שור מהשמאל, שהוא דין. כולם הם שחיטתם בצפון וקבול דמם בכלי שרת בצפון. שחיטה קבלה וזריקה כולם הם בצפון שהוא צד שמאל, כדי לבשם ולהמתיק מדת הדין, הבא לבית דין מצד הגבורה. בית דין הגדול, הוא מצד הגבורה ששם בינה, בית דין הקטן הוא מצד המלכות. וכל אלו שופכי דמים למצוה, הם מצד הגבורה.

בלשון הזוהר

שְׁחִיטָה וְקַבָּלָה וּזְרִיקָה כֻּלָּם בַּצָּפוֹן. לְבַסְּמָא מִדַּת הַדִּין, דְּאָתֵי לְבֵית דִּין מִסִּטְרָא דִּגְבוּרָה. בֵּית דִּין הַגָּדוֹל מִסִּטְרָא דִּגְבוּרָה, דְּתַמָּן בִּינָה. בֵּית דִּין הַקָּטָן, מִסִּטְרָא דְּמַלְכוּת. וְכָל אִינּוּן שׁוֹפְכֵי דָּמִים לְמִצְּוָה, אִינּוּן מִסִּטְרָא דִּגְבוּרָה.

שיתוף הפיסקהלהעמיק בפיסקה זו

עלת שבת בשבתו ולא בשבת אחרת - קרבן דוחה שבת ומדליק אש קדש בשבת

וּמַה שֶּׁבֵּאֲרוּהָ עֹלַת שַׁבַּת בְּשַׁבַּתּוֹ - וְלֹא בְּשַׁבָּת אַחֶרֶת, מִשּׁוּם שֶׁעָבַר יוֹמוֹ בָּטֵל קָרְבָּנוֹ. שֶׁקָּרְבָּן דּוֹחֶה שַׁבָּת, וּמַדְלִיק אֵשׁ בְּשַׁבָּת, מִשּׁוּם שֶׁהוּא אֵשׁ שֶׁל קְדֻשָּׁה. שֶׁכָּל אֵשׁ שֶׁל קָרְבָּנוֹת הוּא קֹדֶשׁ, וְשַׁבָּת קֹדֶשׁ, אֲחוּזִים זֶה בָּזֶה. בעה"ס ומה דאוקמוה עולת וגו': ומה שהעמידו, עולת שבת בשבתו, לא בשבת אחר הוא משום שעבר יומו בטל קרבנו, ואין להשלימו בשבת אחר. הקרבן דוחה שבת. ומדליק אש בשבת, הוא משום שהוא אש קדושה. שכל אש הקרבנות קדושה, היא קדושה, ושבת קדושה אחוזות הן זו בזו.

בלשון הזוהר

וּמַה דְּאוֹקְמוּהָ, עוֹלַת שַׁבַּת בְּשַׁבַּתוֹ וְלָא בְּשַׁבָּת אָחֳרָא, בְּגִין דְּעָבַר יוֹמוֹ בָּטֵל קָרְבָּנוֹ. דְּקָרְבָּן דּוֹחָה שַׁבַּת, וְאַדְלִיק אֵשׁ בְּשַׁבָּת, בְּגִין דְּאִיהוּ אֶשָּׁא קְדוֹשָׁה. דְּכָל אֵשׁ דְּקָרְבְּנִין אִיהוּ קֹדֶשׁ, וְשַׁבָּת קֹדֶשׁ, אֲחִידָן דָּא בְּדָא.

שיתוף הפיסקהלהעמיק בפיסקה זו

אש של חל אסור לתת לו אחיזה בקדש - לא תבערו אש כלאים של טוב ורע

אֲבָל אֵשׁ שֶׁל חֹל אָסוּר לָתֵת לוֹ אֲחִיזָה בַּקֹּדֶשׁ, וּמִשּׁוּם זֶה צִוָּה לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל, (שמות לה) (שמות לה ג) ׳לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת (שמות לה, ג)׳ - שֶׁזֶּהוּ כִּלְאַיִם שֶׁל טוֹב וָרָע. וּבְשַׁבָּת שֶׁשּׁוֹלֵט עֵץ הַחַיִּים, שֶׁאֵין בּוֹ תַּעֲרֹבֶת, (אָסוּר להבעיר בּוֹ חֻלִּין, שֶׁזֶּה הָאֵשׁ שֶׁל חֻלִּין שֶׁל טֻמְאָה, וְלֹא שֶׁל חֻלִּין שֶׁל טָהֳרָה) וְחֻלִּין שֶׁל טָהֳרָה אָסוּר לְעָרֵב בְּאֵשׁ שֶׁל קְדֻשָּׁה. כָּל שֶׁכֵּן חֻלִּין שֶׁל טֻמְאָה שֶׁאָסוּר לְעָרֵב אוֹתָם בִּקְדֻשָּׁה. אַף כָּךְ כָּל קָרְבָּנוֹת נִקְרָאִים בְּשַׂר קֹדֶשׁ, וְכָל קָרְבָּנוֹת שֶׁל כָּל מִין יֵשׁ בָּהֶם חֻלִּין שֶׁל טָהֳרָה, וְיֵשׁ בָּהֶם קֹדֶשׁ וְקֹדֶשׁ הַקְּדָשִׁים. בעה"ס אבל אש דחול וכו': אבל אש של חול אסור לאחדו בקדש, דהיינו בשבת. ומשום זה צוה לישראל, לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת. כי זה הוא כלאים של טוב ורע, כי בשבת, שולט בו עץ החיים, שאין בו תערובת של טוב ורע. וחולין של טהרה אסור לערב באש דקדושה, כל שכן חולין של טומאה שאסור לערב אותם בקדושה. אף כך כל הקרבנות נקראים בשר קדש, וכל הקרבנות של כל מין, יש בהם חולין דטהרה, ויש בהם קדש, וקדש הקדשים. יהל אור בגין דא אל תאכלו כו'. כמ"ש בפרשת בא יעויין שם:

בלשון הזוהר

אֲבָל אֵשׁ דְּחוֹל, אָסִיר לְאַחֲדָא לֵיהּ בַּקֹּדֶשׁ, וּבְגִין דָּא מָנֵי לוֹן לְיִשְׂרָאֵל, ׳לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל מוֹשְׁבוֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת׳ (שמות לה, ג). דְּהַאי אִיהוּ כִּלְאַיִם דְּטוֹב וָרָע. וּבְשַׁבָּת דְּשַׁלְטָא אִילָנָא דְּחַיֵּי, דְּלֵית בֵּיהּ תַּעֲרוֹבֶת, (אסיר לאבערא ביה דחולין, דהאי אש דחולין דטומאה ולא דחולין דטהרה) וְחוּלִין דְּטָהֳרָה אָסִיר לְעָרְבָא בְּאֵשׁ דִּקְדוּשָּׁה. כָּל שֶׁכֵּן חוּלִין דְּטוּמְאָה, דְּאָסִיר לְעָרְבָא לוֹן בִּקְדוּשָּׁה. אוּף הָכִי כָּל קָרְבְּנִין, אִתְקְרִיאוּ בְּשַׂר קֹדֶשׁ. וְכָל קָרְבְּנִין דְּכָל מִין, אִית בְּהוֹן חוּלִין דְּטָהֳרָה, וְאִית בְּהוֹן קֹדֶשׁ וְקֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים.

שיתוף הפיסקהלהעמיק בפיסקה זו

סוד ההפרש בין קדש לקדש הקדשים - הבדילה הפרכת אשי הקרבנות אינם שוים

וְהַסּוֹד שֶׁיֵּשׁ הֶפְרֵשׁ ׳בֵּין קֹדֶשׁ׳ לְקֹדֶשׁ, זֶהוּ שֶׁכָּתוּב ׳וְהִבְדִּילָה הַפָּרֹכֶת לָכֶם בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין קֹדֶשׁ הַקְּדָשִׁים׳ (שמות כו, לג) - אַף כָּךְ אִשֵּׁי הַקָּרְבָּנוֹת אֵינָם שָׁוִים. שֶׁאֵשׁ שֶׁל גָּבוֹהַּ מְקֻדָּשׁ מֵאֵשׁ שֶׁל קֹדֶשׁ שֶׁלְּמַטָּה, שֶׁנִּקְרָא אֵשׁ עֲצֵי הַקֹּדֶשׁ, אוֹ אֵשׁ בְּשַׂר הַקֹּדֶשׁ. וְאֵשׁ שֶׁל קְדֻשָּׁה יֵשׁ בּוֹ הַבְדָּלָה בֵּינוֹ לְבֵין אֵשׁ שֶׁל הֶדְיוֹט. אַף עַל גַּב שֶׁבֵּאֲרוּ עָלָיו שֶׁמִּצְוָה לְהָבִיא מִן הַהֶדְיוֹט אַף עַל גַּב שֶׁיֵּשׁ אֵשׁ שֶׁל קֹדֶשׁ, שֶׁכָּל אֶחָד צָרִיךְ לִמְקוֹמוֹ. וּמָשָׁל נִמְשְׁלוּ יִשְׂרָאֵל הָרִאשׁוֹנִים לְסוֹד זֶה יִשְׂרָאֵל. בעה"ס ורזא דאית הפרש וכו': והסוד הוא, כי יש הפרש בין קדש לקדש, ז"ש, והבדילה הפרכת לכם בין הקדש ובין קדש הקדשים. אף כאן, אשים של הקרבנות אינן שוות כי אש של גבוה יותר מקודש מאש הקדש שלמטה, שנקרא, אש עצי הקדש, או אש בשר הקדש. ואש הקדש יש בו הפרש לבין אש של הדיוט המובא על המזבח, אע"פ שהעמידו עליה, שמצוה להביא אש מן ההדיוט, אע"פ שיש אש קדוש על המזבח. כי כל אחד צריך למקומו.

בלשון הזוהר

וְרָזָא, דְּאִית הֶפְרֵשׁ ׳בֵּין קֹדֶשׁ׳ לְקֹדֶשׁ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, ׳וְהִבְדִּילָה הַפָּרֹכֶת לָכֶם בֵּין הַקּוֹדֶשׁ וּבֵין קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים׳ (שמות כו, לג). אוּף הָכָא אֶשּׁוֹת דְּקָרְבְּנִין, לָאו אִינּוּן שָׁוִין. דְּאֵשׁ שֶׁל גָּבוֹהַּ מְקוּדָּשׁ מֵאֵשׁ דְּקֹדֶשׁ דִּלְתַּתָּא. דְּאִתְקְרֵי אֵשׁ עֲצֵי הַקֹּדֶשׁ, אוֹ אֵשׁ בְּשַׂר הַקֹּדֶשׁ. וְאֶשָּׁא דְּקוּדְשָׁא, אִית בֵּיהּ הַפְרָשָׁה לְבֵין אֵשׁ הֶדְיוֹט. אַף עַל גַּב דְּאוֹקְמוּהָ עָלֵיהּ, דְּמִצְוָה לְהָבִיא מִן הַהֶדְיוֹט, אַף עַל גַּב דְּאִית אֵשׁ דְּקוּדְשָׁא, דְּכָל חַד צָרִיךְ לְאַתְרֵיהּ. וּמַתְלָא אִמְתִּילוּ יִשְׂרָאֵל קַדְמָאֵי לְהַאי רָזָא יִשְׂרָאֵל.

שיתוף הפיסקהלהעמיק בפיסקה זו

ישראל נקראים מלכים אך כל אחד שורה במקומו - כך כל הקרבנות אינם שוים כמו פרי החג

(יִשְׂרָאֵל נמשלו לָזֶה. שֶׁהֲרֵי יִשְׂרָאֵל בכלל) נִקְרָאִים מְלָכִים, כְּמוֹ שֶׁבֵּאֲרוּהוּ, כָּל יִשְׂרָאֵל בְּנֵי מְלָכִים. אֲבָל כַּאֲשֶׁר הָיוּ עוֹלִים לְבֵית הַמִּקְדָּשׁ, כָּל אֶחָד שׁוֹרֶה בִּמְקוֹמוֹ כְּמוֹ שֶׁרָאוּי לוֹ. אַף כָּךְ כָּל הַקָּרְבָּנוֹת אֵינָם שָׁוִים, שֶׁאַף עַל גַּב שֶׁבְּכֻלָּם כָּתוּב קָרְבָּן לַה', הוּא מְחַלֵּק הַכֹּל כָּל אֶחָד וְאֶחָד כְּמוֹ שֶׁרָאוּי. וְסוֹד זֶה נוֹדָע בְּפָרֵי הֶחָג, שֶׁהָיוּ מַקְרִיבִים לָהֶם יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי ה'. בעה"ס ישראל אמתילו להאי וכו': ישראל נמשלו לזה. כי ישראל בכלל נקראים מלכים, כמו שהעמידו, כל ישראל בני מלכים. אבל כשנכנסו לבית המקדש, כל אחד שרה במקומו כראוי לו הכהנים לבדם, ולוים לבדם, וישראל לבדם, אף כאן כל הקרבנות אינם שוין, אע"פ שכתוב בכולם קרבן לה'. כי הוא הקב"ה מחלק הכל כל אחד ואחד כראוי לו. וסוד זה נודע בפרי החג שהיו ישראל מקריבים לפני ה'. שהיה מחלק אותם לקיום ע' האומות.

בלשון הזוהר

(נ"א ישראל אמתילו להאי. דהא ישראל בכלל) אִתְקְרִיאוּ מְלָכִים כְּמָה דְּאוֹקְמוּהָ, כָּל יִשְׂרָאֵל בְּנֵי מְלָכִים. אֲבָל כַּד הֲווֹ עָאלִין לְבֵי מַקְדְּשָׁא, כָּל חַד שַׁרְיָיא בְּאַתְרֵיהּ, כַּדְּקָא יָאוּת לֵיהּ. אוּף הָכִי כָּל קָרְבְּנִין לָאו אִינּוּן שָׁוִין, דְּאַף עַל גַּב דִּבְכוּלְּהוּ כְּתִיב קָרְבָּן לַיהו"ה, אִיהוּ פָּלִיג כֹּלָּא כָּל חַד וְחַד כַּדְּקָא יָאוּת. וְרָזָא דָּא, אִשְׁתְּמוֹדַע בְּפָרֵי הֶחָג, דַּהֲווֹ קְרִיבִין לוֹן יִשְׂרָאֵל קֳדָם יהו"ה.

שיתוף הפיסקהלהעמיק בפיסקה זו
המאמר הבא

קום רועה נאמן משנתך

סוד חדוש השכינה בתפלות שבועות וכלה הכלולה מחמשים שערים

להמשיך לקרוא

הודעה אחת בלבד בכל יום, בשבע בבוקר: כרטיס מנוקד מן הזוהר לענינא דיומא. קבוצת הכרזות: רק ממלכת הזוהר כותבת בה, בלי שיחות.

להצטרף לקבוצת הזוהר היומי

המייל משמש לזוהר היומי בלבד. לא יימסר, לא יפורסם ולא ישמש לשום צורך אחר. ביטול בלחיצה אחת בכל מייל.