הסירו את אלהי הנכר
׳הסירו את אלהי הנכר׳ - טמינת שלל שכם לבל יהנו
לב] הָסִירוּ אֶת אֱלֹהֵי הַנֵּכָר. כאן יש לשאול וכי איך נכנסו כלי ע"ז לבית יעקב אבינו שהוא צריך לצוות להוציא אותם, ולזה משיב כי הָסִירוּ אֶת אֱלֹהֵי הַנֵּכָר וגו' (שמואל א ז, ג). הָסִירוּ אֶת אֱלֹהֵי הַנֵּכָר - אֵלֶּה הֵם שֶׁנָּטְלוּ מִשְּׁכֶם כְּלֵי כֶסֶף וְזָהָבאלא שלא היה עצמם ע"ז אלא רק שֶׁהָיָה חָקוּק עֲלֵיהֶם עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁלָּהֶם. כמנהג הגויים, וממילא מעיקר הדין אין להם שם ע"ז (כמבואר בר"ה כד) ואף שהם כפו את הגוי לבטל שם הע"ז שלו מ"מ אין ראוי להינות מכלים אלו בשום פנים אבל רַבִּי יְהוּדָהחלק ו אָמַר, עֲבוֹדָה זָרָהגמורה הָיוּ מִכֶּסֶף וְזָהָב.ולפי שלא היה יכולת בידי יעקב להוליכה לים המלח כאשר יחייב הדין, משום כך וְיַעֲקֹב הִטְמִין אוֹתָם שָׁםתחת האלה שהיא ממיני הסרק שאינה עושה פרי כְּדֵי שֶׁלֹּא יֵהָנוּ מִצַּד שֶׁל עֲבוֹדָה זָרָה, שֶׁאָסוּר לְאָדָם לֵהָנוֹת מִמֶּנָּה לְעוֹלָמִים.
בלשון הזוהר
׳הָסִירוּ אֶת אֱלֹהֵי הַנֵּכָר וגו'׳ (שמואל א ז, ג). ׳הָסִירוּ אֶת אֱלֹהֵי הַנֵּכָר׳, אִלֵּין אִינוּן דְּנָטְלוּ מִשְּׁכֶם מָאנֵי כַּסְפָּא וְדַהֲבָא דְּהֲוָה חָקִיק עֲלַיְיהוּ טַעֲוָא דִלְהוֹן. רַבִּי יְהוּדָה אָמַר, טַעֲוָון הֲווּ מִכַּסְפָּא וְדַהֲבָא. וְיַעֲקֹב אַטְמִין לוֹן תַּמָּן, בְּגִין דְּלָא יִתְהַנּוּן מִסִּטְרָא דְּעֲבוֹדָה זָרָה, דְּאָסִיר לֵיהּ לְבַר נָשׁ לְאִתְהַנֵּי מִנֵּיהּ לְעָלְמִין.
עטרת מלכם על ראש דוד - מדוע נקרא שקוץ מיוחד
רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי חִזְקִיָּה הָיוּ הוֹלְכִים בַּדֶּרֶךְ. אָמַר רַבִּי חִזְקִיָּה לְרַבִּי יְהוּדָה, מַה זֶּה שֶׁכָּתוּב וַיִּקַּח אֶת עֲטֶרֶת מַלְכָּם מֵעַל רֹאשׁוֹ וּמִשְׁקָלָהּ כִּכַּר זָהָב וְאֶבֶן יְקָרָה וַתְּהִי עַל רֹאשׁ דָּוִד (שמואל ב יב, ל). וְשָׁנִינוּ, שִׁקּוּץ בְּנֵי עַמּוֹן (מלכים א יא, ז) מִלְכֹּם שְׁמוֹ. וְזֶהוּ עֲטֶרֶת מַלְכָּם. מָה הַטַּעַם וַתְּהִי עַל רֹאשׁ דָּוִד. וּמָה הַטַּעַם כָּתוּב שִׁקּוּץ. שֶׁהֲרֵי בִּשְׁאָר אֱלֹהֵי הָעַמִּים עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה כָּתוּב אֱלֹהֵי הָעַמִּים, אֱלֹהִים אֲחֵרִים, אֵל נֵכָר, אֵל אַחֵר, וּבָזֶה אָמַר שִׁקּוּץ אֶחָד.
בלשון הזוהר
רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי חִזְקִיָּה הֲווּ אָזְלֵי בְּאָרְחָא, אָמַר רַבִּי חִזְקִיָּה לְרַבִּי יְהוּדָה, מַאי דִכְתִיב, ׳וַיִּקַּח אֶת עֲטֶרֶת מַלְכָּם מֵעַל רֹאשׁוֹ וּמִשְׁקָלָהּ כִּכַּר זָהָב וְאֶבֶן יְקָרָה וַתְּהִי עַל רֹאשׁ דָּוִד׳ (שמואל ב יב, ל). וְתָנִינָן, שִׁקּוּץ ׳בְּנֵי עַמּוֹן׳ (מלכים א יא, ז) מִלְכֹּם שְׁמֵיהּ. וְדָא הוּא ׳עֲטֶרֶת מַלְכָּם׳. מַאי טַעֲמָא ׳וַתְּהִי עַל רֹאשׁ דָּוִד׳. וּמַאי טַעְמָא כְּתִיב שִׁקּוּץ. דְּהָא בִּשְׁאָר טַעֲוָון עַמְּמַיָא עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה כְּתִיב אֱלֹהֵי הָעַמִּים, אֱלֹהִים אֲחֵרִים, אֵל נֵכָר, אֵל אַחֵר, וּבְהַאי אָמַר שִׁקּוּץ חַד.
אתי הגתי שבר דיוקן הנחש בעטרה - התיר הנאה ממנה
אָמַר לוֹ, וּבְכָל אֱלֹהֵי הָעַמִּים עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה כָּךְ קָרָא לָהֶם הקב"ה, שֶׁכָּתוּב וַתִּרְאוּ אֶת שִׁקּוּצֵיהֶם וְאֵת גִּלֻּלֵיהֶם (דברים כט, טז). וּמַה שֶּׁאָמַר וַיִּקַּח אֶת עֲטֶרֶת מַלְכָּם - שֶׁהוּא מִלְכּוֹם - כָּךְ הוּא וַדַּאי. אֶלָּא אִתַּי הַגִּתִּי, עַד שֶׁלֹּא הִתְגַּיֵּר, אָז הוּא שָׁבַר אֶת אוֹתָהּ עֲטֶרֶת שֶׁל אוֹתוֹ מִלְכּוֹם, אוֹתוֹ דְּיוֹקָן שֶׁחָקוּק עָלֶיהָ וּפָגַם אוֹתָהּ. אָז הוּא עָשָׂה אוֹתָהּ הֶתֵּר לֵהָנוֹת מִמֶּנָּה, וְהָיְתָה עַל רֹאשׁוֹ. וּבֹא וּרְאֵה, שִׁקֻּץ בְּנֵי עַמּוֹן, נָחָשׁ אֶחָד בַּחֲקִיקָה עֲמֻקָּה הָיָה חָקוּק עַל אוֹתוֹ כֶּתֶר, וְלָכֵן נִקְרָא שִׁקּוּץ, זֻהֲמָה.
בלשון הזוהר
אָמַר לֵיהּ, וּבְכָל טַעֲוָון עַמְּמַיָיא עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה הָכִי קָרָא לוֹן קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דִּכְתִיב, ׳וַתִּרְאוּ אֶת שִׁקּוּצֵיהֶם וְאֵת גִּלּוּלֵיהֶם׳ (דברים כט, טז). וּמַה דְּאָמַר ׳וַיִּקַּח אֶת עֲטֶרֶת מַלְכָּם׳, דְּאִיהוּ מִלְכּוֹם, הָכִי הוּא וַדַּאי. אֶלָּא אִיתַּי הַגִּתִּי עַד דְּלָא אִתְגְיַּיר, כְּדֵין אִיהוּ תָּבַר לָהּ לְהַהוּא עֲטֶרֶת דְּאִיהוּ מִלְכּוֹם, הַהוּא דִיוּקְנָא דְּחֲקִיק עֲלָהּ וּפָגִים לָהּ. כְּדֵין אִיהוּ עֲבַד לָהּ הֵיתֵּר לְאִתְהַנֵּי מִנָּהּ וְהֲוַת עַל רֵישֵׁיהּ. וְתָּא חֲזֵי, ׳שִׁקּוּץ בְּנֵי עַמּוֹן׳, חַד חִוְיָא בְּסוּרְטָא הֲוָה חָקִיק עַל הַהוּא כִּתְרָא, וּבְגִין כָּךְ אִקְרֵי שִׁקּוּץ זוּהֲמָא.
אלהי הנכר - עדיי הנשים ועבודה זרה שטמן יעקב
רַבִּי יִצְחָק אָמַר, בא לפרש באופן שלישי ענין 'אלהי הנכר' הָסִירוּ אֶת אֱלֹהֵי הַנֵּכָראשר בתוככם (שמואל א ז, ג) - אֵלּוּ שְׁאָר נָשִׁיםששבו להם לשפחות שֶׁהָיוּ מְבִיאוֹת בְּתוֹכָן כָּל עֲדָיֵיהֶן. שאל"כ למה הזכיר הכתוב אשר בתוככם וְעַל זֶה כָּתוּב וַיִּתְּנוּ אֶל יַעֲקֹב אֵת כָּל אֱלֹהֵי הַנֵּכָר (בראשית לה, ד). אֵלּוּ נָשִׁים וְכָל עֲדָיִים וְכָל עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁל זָהָב וָכֶסֶף. שהיה לאותם הנשים אלא שלפ"ז יש להקשות א"כ מהו וַיִּטְמֹן אֹתָם יַעֲקֹבוע"ז משיב שויטמן היינו לתכשיטים ובגדים שלהם מפני טומאת חלל, ואף שמצד עיקר הדין היו מותרים כדין גוי שביטל ע"ז שלו, מ"מ ויטמן - - כְּדֵי שֶׁלֹּא יֵהָנוּ מִצַּד שֶׁל עֲבוֹדָה זָרָה כְּלָל. אף דבר שכבר אינו ע"ז ונתבטל משם ע"ז, מ"מ רצה שלא להנות ממנו.
בלשון הזוהר
רַבִּי יִצְחָק אָמַר, ׳הָסִירוּ אֶת אֱלֹהֵי הַנֵּכָר׳ (שמואל א ז, ג), אִלֵּין שְׁאָר נָשִׁין דְּהֲווּ מַיְיתֵי בְּגַוַּיְיהוּ כָּל נְבַזְבְּזָן דִּלְהוֹן. וְעַל דָּא כְּתִיב ׳וַיִּתְּנוּ אֶל יַעֲקֹב אֵת כָּל אֱלֹהֵי הַנֵּכָר׳ (בראשית לה, ד). אִלֵּין נָשִׁין, כָּל נְבַזְבְּזָן וְכָל טַעֲוָון דְּדַהֲבָא וְכַסְפָּא. ׳וַיִּטְמוֹן אוֹתָם יַעֲקֹב׳, בְּגִין דְּלָא יִתְהַנּוּן מִסִּטְרָא דְּעֲבוֹדָה זָרָה כְּלָל.
׳ויהי עמדי בדרך׳ - חובת השבח וההודאה על הנסים והטובות
לג] וְנָקוּמָה וְנַעֲלֶה בֵּית אֵל. בֹּא רְאֵה, שֶׁיַּעֲקֹב אִישׁ שָׁלֵם בַּכֹּל הָיָה,ואף שמעיקר הדין לא היה מחוייב מ"מ עשה זאת במידת חסידות מצד ש וְהָיָה נִדְבָּק בַּקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא.שהרי מַה כָּתוּב? מיד לאחמ"כ וְנָקוּמָה וְנַעֲלֶה בֵּית אֵל וְאֶעֱשֶׂה שָּׁם מִזְבֵּחַ לָאֵל הָעֹנֶה אֹתִי בְּיוֹם צָרָתִיואיני רוצה שיהיה עמי מן המותר הזה שהיא מאוסה לגבוה וכדי שיוכל להודות לקב”ה בנקיות על וַיְהִי עִמָּדִי בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הָלָכְתִּי (בראשית לה, ג) - מִיָּד - וַיִּתְּנוּ אֶל יַעֲקֹב (בראשית לה, ד). מִכָּאןיש לנו ללמוד שֶׁצָּרִיךְ הָאָדָם לְשַׁבֵּחַ אֶת הקב"ה וּלְהוֹדוֹת לוֹ עַל נִסִּים וְעַל טוֹבוֹת שֶׁעָשָׂה עִמּוֹ, זֶהוּ שֶׁכָּתוּב וַיְהִי עִמָּדִי בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הָלָכְתִּי היינו בדרך לבית לבן. ובזה נתבאר כי יעקב אבינו בא לעשות מזבח לה' מצד ד' חיובים של המחוייבים בקרבן תודה. א. שהיה חבוש בבית לבן.ב. חולה ונתרפא בזריחת השמש. ג. יורדי הים- כשעבר את הירדן במעבר יבוק. ד. הולכי דרכים מצד מקום סכנה. .
בלשון הזוהר
תָּא חֲזֵי, דְּיַעֲקֹב גְּבַר שְׁלִים בְּכֹלָּא הֲוָה, וְהֲוָה מִתְדַּבַּק בֵּיהּ בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. מַה כְּתִיב, ׳וְנָקוּמָה וְנַעֲלֶה בֵּית אֵל וְאֶעֱשֶׂה שָּׁם מִזְבֵּחַ לָאֵל הָעוֹנֶה אוֹתִי בְּיוֹם צָרָתִי וַיְהִי עִמָּדִי בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הָלָכְתִּי׳ (בראשית לה, ג), מִיָּד ׳וַיִּתְּנוּ אֶל יַעֲקֹב׳ (בראשית לה, ד). מִכָּאן דְּבָעֵי בַּר נָשׁ לְשַׁבָּחָא לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּלְאוֹדָאָה לֵיהּ עַל נִסִּין וְעַל טָבָאן דְּעֲבַד עִמֵּיהּ, הֲדָא הוּא דִּכְתִיב ׳וַיְהִי עִמָּדִי בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הָלָכְתִּי׳.
ואעשה בלשון יחיד - יעקב לבדו תיקן ערבית ועבר הצרות
בֹּא רְאֵה,כי לכאו' יש להקשות ש בַּהַתְחָלָה כָּתוּב וְנָקוּמָה וְנַעֲלֶה בֵּית אֵל וגו' (בראשית לה, ג) - הִכְלִיל בָּנָיו עִמּוֹ. בקימה ובעלייה וְאַחַר כָּךְ כָּתוּב וְאֶעֱשֶׂה שָּׁם מִזְבֵּחַהיינו שייחד עבודת עשיית המזבח לו עצמו - וְלֹא כָּתוּב וְנַעֲשֶׂה,לפי שֶׁהוֹצִיא אוֹתָם מִכְּלַל זֶה.של בניית המזבח ו מָה הַטַּעַם? מִשּׁוּם שֶׁעָלָיו הָיָהחובת הַדָּבָר. יַעֲקֹב תִּקֵּן תְּפִלַּת עַרְבִית, וַדַּאי. וְהוּא עָשָׂה מִזְבֵּחַ וְעָלָיוביחוד הָיָהמוטל הַדָּבָר, וּמִשּׁוּם שֶׁהוּא עָבַר כָּל אוֹתָן צָרוֹת מִיּוֹם שֶׁבָּרַח מִלִּפְנֵי אָחִיו, שֶׁכָּתוּב וַיְהִי עִמָּדִי בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הָלָכְתִּיאבל לעומתו בניו - וְהֵם בָּאוּ אַחַר כָּךְ לָעוֹלָם, וְעַל זֶהמשום כך לֹא הִכְנִיס אוֹתָם עִמּוֹ. בסדר תפילה ושבח שתיקן- ואף שמחוייבים גם הם בהודאה מ"מ אינם שייכים בשיעור הודאתו.
בלשון הזוהר
תָּא חֲזֵי, בְּקַדְמִיתָא כְּתִיב ׳וְנָקוּמָה וְנַעֲלֶה בֵּית אֵל וגו'׳ (בראשית לה, ג), אַכְלִיל בְּנוֹי בַּהֲדֵיהּ. וּלְבָתַר כְּתִיב ׳וְאֶעֱשֶׂה שָּׁם מִזְבֵּחַ׳ וְלָא כְּתִיב וְנַעֲשֶׂה. דְּאַפִּיק לוֹן מִכְּלָלָא דָא, מַאי טַעְמָא, בְּגִין דְּעֲלֵיהּ הֲוָה מִלָּה. יַעֲקֹב אַתְקִין תְּפִלַּת עַרְבִית, וַדַּאי. וְאִיהוּ עֲבַד מַדְבְּחָא וְעֲלֵיהּ הֲוָה מִלָּה, וּבְגִין דְּאִיהוּ עָבַר כָּל אִינוּן עָקְתִין מִן יוֹמָא דְעָרַק קַמֵּיהּ דְּאֲחוּהָ. דִּכְתִיב ׳וַיְהִי עִמָּדִי בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הָלָכְתִּי׳, וְאִינוּן אָתוּ לְבָתַר לְעַלְמָא. וְעַל דָּא לָא אָעִיל לוֹן בַּהֲדֵיהּ.
׳מי שנעשה לו נס׳ - צריך להודות כמברך על לחם שאכל
רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר, מִכָּאן מִי שֶׁנַּעֲשָׂה לוֹ נֵס, הוא לבדו הוּא צָרִיךְ ולא לשתף אחר עמו בעצם ההודאה הפרטית שלו לְהוֹדוֹת. מִי שֶׁאוֹכֵל לֶחֶם בְּשֻׁלְחָן, הוּא צָרִיךְ לְבָרֵךְ, וְלֹא אַחֵר שֶׁלֹּא אָכַל דָּבָר.
בלשון הזוהר
רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר, מִכָּאן מַאן דְּיִתְעֲבִיד לֵיהּ נִסָּא, אִיהוּ בָּעֵי לְאוֹדָאָה. מַאן דְּאָכִיל נַהֲמָא בְּפָתוֹרָא, אִיהוּ בָּעֵי לְבָרְכָא, וְלָא אָחֳרָא דְּלָא אָכִיל מִידִי.
ויבן שם מזבח לה
להמשיך לקרואהודעה אחת בלבד בכל יום, בשבע בבוקר: כרטיס מנוקד מן הזוהר לענינא דיומא. קבוצת הכרזות: רק ממלכת הזוהר כותבת בה, בלי שיחות.
להצטרף לקבוצת הזוהר היומיהמייל משמש לזוהר היומי בלבד. לא יימסר, לא יפורסם ולא ישמש לשום צורך אחר. ביטול בלחיצה אחת בכל מייל.